כוכבי הסדרה "שעת נעילה" של כאן 11, עומר פרלמן ואימרי ביטון, ובמאי ואחד מיוצרי הסדרה, ירון זילברמן, השתתפו היום (שלישי) בדיון בכנסת, בוועדת משנה לטיפול וסיוע לנפגעי הלם קרב, שעסק בהשפעות הטראומטיות של מלחמת יום הכיפורים. לצדם השתתפו בדיון לוחמים פגועי פוסט טראומה שנטלו חלק במלחמה.
בראש הוועדה, שמטרתה לשפר את הליכי ההכרה והטיפול בנפגעי הלם קרב, עומד ח"כ אופיר סופר (ימינה), המתמודד בעצמו עם השפעות פוסט טראומטיות כתוצאה משירותו הצבאי. הוא אמר בתחילת הדיון: "התכנית 'שעת נעילה' עוררה שיח, אני שומע את זה מקרב רבים מבוגרי יום הכיפורים ומנפגעי הלם הקרב". גם מחלק אחר של המפה הפוליטית קיבלה הסדרה שבחים - ח"כ אורלי פרומן (יש עתיד-תלם) אמרה: "תודה על 'שעת נעילה', לא משנה באיזו שעה אני מגיעה בלילה - אני צופה בפרק. אני רואה בסדרה כמה דברים חשובים. היא ממחישה תקופה מאוד קשה בהיסטוריה הישראלית. זו סדרה מטלטלת, ואני חושבת שהיא סדרת חובה לכל המטפלים ואנשי אגף השיקום, שאמורים לתת שירות לאנשים היקרים האלה ואחרים ממלחמות אחרות".
השחקן אימרי ביטון, המגלם בסדרה את דמותו של רב"ט ג'קי אלוש, אמר בדיון בין השאר כי נדרשו לו 13 שנים להבין שהוא בפוסט טראומה מלחימתו במלחמת לבנון השנייה. "נגענו בסדרה בחומר כל כך רגיש בחברה שלנו, בפצע כל כך גדול, והערנו את המתים", אמר ביטון. "אני מרגיש שבעקבות הסדרה, חבר'ה גם ממלחמת יום הכיפורים וגם ממלחמות שבאו אחרי זה, פתאום הפוסט טראומה התחיל להתעורר אצלם, בדיוק כמו אצלי. אני לחמתי במלחמת לבנון השנייה, נהרגו לי חברים, חיילים. אני לא הבנתי בכלל שאני בפוסט טראומה עד שפגשתי כחלק מעבודת התחקיר שעשינו לוחמים שהם נפגעי פוסט טראומה. ואז הבנתי שיש לי את התסמינים האלה, את העצבים, את ההזעות, את חריקות השיניים, את זה שאני לא מצליח לשלוט בכל מיני סיטואציות כי לא הבנתי שיש לי פוסט טראומה.
"הדבר הכי חשוב זה לתת מענה לאיך אנחנו מוצאים כמה שיותר נפגעים, כי הם לא ייגשו לבד. עד שהם ייגשו לבד ייקח 10, 15 או 20 שנה. אנחנו צריכים לעשות את המאמץ להגיע אליהם גם בלי שהם יבואו מרצונם. כי כל יום שעובר, כל שעה שאנחנו מפספסים בלי להגיע ללוחמים האלה, אנחנו מאבדים את המשפחות שלהם, את הילדים שלהם ואותם בחברה שלנו. לי לקח 13 שנה להבין שאני בפוסט טראומה. צריך לחפש את האנשים האלה איך שנגמר השירות".
השחקן עומר פרלמן, המגלם בסדרה את דמותו של סמ"ר נמרוד כספי, אמר בדיון: "קודם כל קטונתי, כי לא חוויתי את החוויות האלה ורק בשנה האחרונה יצא לי לחקור אותן. הקול שרציתי להביא הוא השאלה למה אנחנו לא שומעים מספיק על אותם פצועים בנפש ולמה הם לא באים לידי ביטוי. יש איזו קונספציה שהפגיעה בגוף היא הירואית והפגיעה בנפש היא לא הירואית. אני רואה את זה גם בחלק מהביקורות על הסדרה - למה להציג את החיילים כמבולבלים, חלשים או אבודים? זאת בדיוק הקונספציה שאנחנו מנסים בסדרה לשבור. הם לא פחות גיבורים. הם יותר אנושיים. מציגים את האנושיות שלהם, המורכבות שלהם כבני אדם.
"נפגשתי עם הרבה לוחמים שנפצעו בנפשם. הם נשלחו בזמן מלחמת יום כיפור הביתה והצבא לא יצר איתם קשר לאחר מכן, ועד היום הם לא זכורים כחלק מהגיבורים שלחמו שם. את הקונספציה הזאת אנחנו באמת צריכים כמה שיותר לשבור. קשה למצוא הרבה לוחמים שמעידים על עצמם כפוסט טראומתיים מהמלחמה ההיא, למרות שיש אלפים, בגלל הבושה הגדולה שיש. הבושה הזאת לצערי חוצה דורות. נפגשתי גם עם לוחמים מצוק איתן וממלחמת לבנון השנייה. בושה ואשמה היו נחלת הכלל. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה הגיבורים האלה, שהקריבו את הנפש שלהם, מרגישים כזאת בושה גדולה ואשמה גדולה. יש לנו אחריות וחובה לתקן את זה. הם צריכים להרגיש מחובקים ונתמכים דרך היחידה לטיפולי פוסט טראומה. אנחנו צריכים לתת להם את הכוח".
מנחם אנסבכר, מפקד מוצב תל סאקי במלחמה, שסיפורו היה אחת ההשראות לסדרה "שעת נעילה", אמר בוועדת המשנה: "היום בבוקר התקשר אליי אחד מהחיילים שלי. היו דמעות שם. הסדרה הזאת מנערת המון אבק, ואנשים שלא מתנגשים עם הסיפור, זה מנער אותם, מחזיר אותם אחורה ומעלה להם דברים שעד היום הם הצליחו איכשהו לטייח ולסגור. היו לי לא מעט שיחות עם אנשים שנפגעים מהסדרה, ואני מנסה להסביר להם שזה לא הסיפור שלהם אלא דרמה טלוויזיונית, ואף אחד לא יכול להגיד לבמאי איך לספר את הסיפור שלו. את ההשראה הוא שאב מסיפורים אמיתיים כמו שכל יוצר שואב את הנושאים לתיאטרון, לספרים ולסרטים שלו מהחיים שלו. אנשים מזהים את עצמם ומרגישים נעלבים. קשה להסביר להם שהם אמורים לספר את הסיפור שלהם והבמאי אמור לספר את הסיפור שלו. זה שהוא פורט על מיתר נפש שלך - זה קורה".
אנסבכר פנה לבמאי ואחד מיוצרי הסדרה, ירון זילברמן, ואמר לו "אם היית שם איזה כתובית בסוף, אולי זה היה מועיל". זילברמן הבהיר שבסדרה מופיע כיתוב כזה. זילברמן אמר עוד לאנסבכר: "עבורי ועבור כל מי שהשתתף בפרויקט הזה אתה גיבור ענק, אני מבין שאתה רואה את הפעולות האלה כתפקוד נכון בשעת קרב. אני חושב שכל מי שהוא איננו אתה - חושב שאתה גיבור ענק. הייתה לי את הזכות הגדולה ששיתפת אותי בסיפור שלך, היית גם נועז וגם נדיב לשתף אותי כבמאי הפרויקט, פעלתי בהשראת הסיפור שלך. אנחנו רואים שהסדרה פותחת שיחה רצינית על יום כיפור, על הלוחמים, על הפצועים ועל משפחותיהם. התגובות מדהימות. אנחנו רואים שכל מי שהיה במלחמת יום כיפור למעשה עבר טראומה. כל אחד התמודד עם הטראומה בצורה שונה אבל כולם ללא יוצא מהכלל עברו טראומה.
"ישבתי עם הרבה אנשים בתחקיר. הטראומה הזאת השאירה אותות רציניים על ההווה של כולם, ההשפעות מאוד רחבות, ויש פה משהו ברמה הלאומית. הרבה מאלה שעברו פוסט טראומה חווים התפרצויות של אלימות. לוקח עשרות שנים להבין במה מדובר. המסר החשוב שלי הוא שהמטרה של כולם כחברה הוא לתת קול, לשמוע את הסיפורים והדברים, לפתוח את הפצע הזה ברמת השיחה והידברות כי זה הבסיס לריפוי. אנחנו לא יכולים בהכרח לרפא את הפצעים הפיזיים, אבל את הפצעים הנפשיים הגדולים אפשר לרפא על ידי הידברות, פתיחות, כבוד וטיפול. יש הרבה גופים של טיפול אבל צריך לעודד את זה עוד ועוד. גיליתי שאפשר בתקופה יחסית קצרה - של חודשים ולא של שנים - לעשות קפיצת מדרגה בנושא הנפשי".