"אימא שלי הייתה יפה וחכמה, ומנגנון ההסתרה שלה עבד מדהים"

בשיחה חשופה עם וואלה! תרבות מספר עומר פרלמן מה היה הכי קשה נפשית בצילומי "שעת נעילה", התגובות המטורפות שהוא מקבל מפוסט-טראומטיים וקרוביהם, מדוע כל הפרויקט הזה גרם לו לחקור על האובדן שלו בחיים - התאבדות אמו - וכיצד אביו משמש עבורו גלגל הצלה תמידי

16/11/2020
עומר פרלמן מתוך הפרק השלישי של "שעת נעילה" (כאן 11)

בפרק החמישי של "שעת נעילה", ששודר בשבוע שעבר בכאן 11, מוצאים את עצמם יואב (אביב אלוש) ואבינועם (שחר טבוך) בלב שדה מוקשים. דמותו של עומר פרלמן, שמגלם בסדרה את סמ"ר נמרוד כספי הטנקיסט הלום-הקרב, לא נמצאת בסביבה בסצנה הזו. יחד עם זאת, צופי "שבאבניקים" יתקשו לא להיזכר בפעם ההיא שבה לייזר, בגילומו של אותו פרלמן, נקלע בעצמו לשדה מוקשים במשך פרק שלם. נשאלת על כן השאלה: האם זה תנאי בחוזה של השחקן להשתתפות בסדרות?

"אני רוצה שזה יהיה נפיץ, אני משתתף רק בסצנות נפיצות", צוחק פרלמן ואומר בשיחה עם וואלה! תרבות. "האמת היא שקרה איזה קטע הזוי בצילומי העונה החדשה של 'שבאבניקים', הגיע איזה ניצב עם דף מודפס, הוא מגיש לי את הדף ומראה לי את הסצנה של עידו ברטל ושלי משדה המוקשים ב'שבאבניקים' (ברטל גילם קצין צבאי שניסה לחלץ את לייזר, ע"י), שהוא אומר לי 'חברים שלך לא מתו לך בידיים אז מי אתה שתדבר'; ואז למטה הוא הדפיס את התמונות שלי מחזיק את הגופה של עידו ברטל, של אבירם, והנה חברים מתו לי בידיים".

עוד בוואלה!

"זו הממשלה הכי גרועה בתולדות ישראל. היא אפילו גרועה יותר מהממשלה ביום כיפור"

לכתבה המלאה
כספי קרא לו לחקור את האובדן האישי. עומר פרלמן(צילום: מאיר כהן)
"אתה רואה הרבה דברים מקבילים בין הלומי הקרב, בדרך כלל יש המון אשמה, המון המון אשמה, זה תמיד נוגע באשמה. תמיד כשמדברים על משפחה וחברים זה הרגע שבו עולות דמעות. ממש כאילו יש חוקיות כזאת"

פרלמן בן ה-27 מכיר במזלו הטוב. בניגוד לרבים מחבריו השחקנים, הוא ממשיך לעבוד. "רוב החברים שלי יושבים בבית", הוא אומר. "גם אני ישבתי כמה חודשים טובים וטיפסתי על הקירות, אבל לפחות הייתה לי ודאות שמחכה לי משהו - גם 'שעת נעילה' שהייתה אמורה לצאת וגם העונה השנייה של 'שבאבניקים' שאנחנו מצלמים בימים אלה, אז זה נתן לי הרבה שקט נפשי. אבל חברים שלי שהימרו על תיאטרון תקועים. זה נורא".

מה דעתך על האופן שבו הממשלה מנהלת את המשבר, בכל הנוגע לתחום התרבות?

"אני חושב שאנחנו לא מקבלים שום מענה. ישראל משווקת כל כך הרבה חומרים איכותיים וחשובים לעולם, ואנחנו בסך הכל מדינה כזו קטנה ואנחנו מגיעים כל כך רחוק, אבל אין שום התאמה בין זה לבין איך שהממשלה מתייחסת לנושא התרבות. כאילו התרבות היא האחרונה בסדר העדיפויות, בכלל לא מקבלת איזושהי התייחסות. אני חושב שחסרה איזו הבנה בסיסית שהתרבות שומרת אותנו, את האנושיות שלנו, שומרת אותנו מלוכדים - ומזניחים אותה פה לגמרי.

"יש קטע כזה שיצירות אמנות יוצאות באיזה טיימינג היסטורי פתאום, ושבועיים לפני ש'שעת נעילה' יצאה, בכל העיתונים הכותרת הייתה 'מחדל יום הכיפורים 2', שזה מטורף. כאילו יש תחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כן? אבל בסופו של דבר זה גם הנראטיב של הסדרה: חיילים שננטשו על ידי המדינה בשדה הקרב מתוך איזו יהירות ושאננות ואדישות של אלה שיושבים למעלה, ואנחנו פשוט חוזרים על זה עוד פעם. אנחנו האזרחים באי-ודאות, חוסר אונים, אף אחד לא מתקשר איתנו, אנחנו מקבלים גזרות מלמעלה, גורלנו נחרץ לא בידינו ולא בידי אנשים שאנחנו לא מעניינים אותם כל כך, לצערי".

ב"שעת נעילה" בעצם אין ממשק בין החבר'ה שלכם, הטנקיסטים, לבין אנשי המוצב, אז עכשיו אתה צופה לראשונה יחד עם שאר הקהל במה שעובר עליהם?

"כן. הם לא נתנו לנו לקרוא אף תסריט שהוא לא של הדמות שלנו. חשבתי בשעתו שזה עניין של סודיות, היום אני חושב שאולי יש לזה אלמנט דרמטי, כי גם הכוחות הקטנים בשטח ביום כיפור - החלק הגדול מהקושי היה חוסר ודאות של מה קורה סביבם. נוצר גם לנו כזה דבר. מבחינתנו היינו החיילים היחידים במלחמה הזאת, וזו גם קצת התחושה שהייתה לחיילים שם. יכול להיות שזה כן היה מטעמי סודיות, אבל לנו זה היה מאוד אפקטיבי מבחינה דרמטית".

תרבות היא האחרונה בסדר העדיפויות של הממשלה. פרלמן(צילום: מאיר כהן)

רגע גדול מכל מה שיכולת לדמיין לעצמך

חמוש במשקפי ראייה גדולים ופאות לחיים מפוארות, התפקיד ב"שעת נעילה" הוא המשמעותי השני בקריירה של פרלמן, ובלי תחרות התובעני ביותר. כדי להתכונן לתפקיד של לוחם בהלם קרב, הוא מספר, כל הקאסט עשה מחקר מעמיק שכלל גם את מורשת הקרב בשטח, אבל היה גם תהליך שהוא עבר בעצמו.

"נפגשתי עם לוחמים שהיו במלחמת יום כיפור", אומר פרלמן. "בגלל שהמושג של הלם קרב התבסס רק אחרי זה, בשנות השמונים, ועד היום הוא לא מספיק מדובר, אז בטח שהלוחמים של אז לא קוראים לילד בשמו, וכמעט אף אחד לא מעיד על עצמו כהלום קרב. אבל הצורה שבה הם מספרים את הסיפורים כל כך מוחשית, אתה כמעט לא מאמין שזה קרה לפני 47 שנים. הם עוברים בכל קשת הרגשות שהם עברו אז בזמן שהם מספרים לך את הסיפור. אתה גם רואה הרבה דברים מקבילים ביניהם, בדרך כלל יש המון אשמה, המון המון אשמה, זה תמיד נוגע באשמה. תמיד כשמדברים על משפחה וחברים זה הרגע שבו עולות דמעות. ממש כאילו יש חוקיות כזאת. כל הזמן שאלתי אותם, 'מה, אבל איך זה מרגיש, אבל איזו מחשבה עוברת בראש?'. הרבה פעמים אמרו לי שבהלם קרב יש איזשהו רגע, רגע כזה שאני מדמיין אותו כמו דיסק שמתחלף, שמשהו בתודעה שלך פתאום מתנפץ. אז כל הזמן ניסיתי לתרגם אותם שיסבירו לי את התחושות".

עוד בוואלה!

צריך להיזהר עם המילה "מושלמת", אבל "חזרות" של כאן 11 כמעט כזו

לכתבה המלאה
הרגע שבו הלם הקרב קורה. עומר פרלמן מתוך "שעת נעילה" (כאן 11)
"עולה לי לפעמים - יו, איך אמא שלי לא נשארה פה לדעת שאני רזה? איך היא לא נשארה פה לדעת שאני נראה טוב בסוף? איזה פספוס"

"בגלל שהם פחות יכלו לקרוא לילד בשמו, נפגשתי אחרי זה גם עם חיילים בגילי, שלחמו בצוק איתן ובמלחמת לבנון השנייה, ומה שהתברר זה שגם מתביישים בזה כמו הלוחמים לפני 47 שנה", אומר פרלמן. "בנוסף הייתי צריך להבין את הצד הפסיכולוגי אז נפגשתי גם עם פסיכולוג וגם עם פסיכיאטר שהקדישו את החיים שלהם לטיפול בפוסט-טראומה והלם קרב - שחשוב להבין שאלה שני דברים שונים ואנשים קצת מתבלבלים - וממש ניסיתי שיתנו לי תסמינים. זרוק לי סצנה ואני יכול להגיד לך שזו התופעה הזאת והזאת שקורית ככה וככה".

אוקיי: הסצנה שבה כספי רואה את חברו הטוב אבירם מת לו מול העיניים ומאבד את דעתו.

(חושב כמה רגעים) "זה בלי קשר לפוסט-טראומה ולהלם קרב, זה רגע שהייתי צריך לחפש לעצמי. כבר באודישן נגענו בסצנות כאלה, אז לי היה ברור שאני שם את אבא שלי שם. אימא שלי נפטרה כשהייתי צעיר ואבא שלי הוא בסיס עולמי, ואבירם הוא קצת כזה בשביל כספי, הוא בסיס הקיום שלו. אז באמת ניסיתי למצוא את הרגע הזה, שאולי הרבה אנשים היו מדמיינים אותו כרגע יותר אקספרסיבי, של צעקה גדולה או צרחה, אבל אני דווקא ניסיתי להביא את הרגע שבו הראש שלך מעכל את הרעיון הזה שהוא גדול מכל מה שיכולת לדמיין לעצמך.

"הרבה הלומי קרב דיברו על הרגע הזה שבו הלם הקרב קורה, ממש על רגע שאתה יכול לסמן אותו בזמן. סיפר לי אפילו חבר שהיה בלבנון השנייה שהייתה עליהם הפצצה, והוא ממש זוכר את עצמו מסתכל על ההפצצה באיזה שוק, ואז חבר טוב בא ונתן לו כאפה מצלצלת, והוא טוען שעד היום הוא חייב לחבר את חייו כי הוא בטוח שהוא שאב אותו מהבור של הלם הקרב בכאפה הזאת".

היה בצילומים רגע שזכור לך כקשה במיוחד?

"הסצנה של מרקו (עופר חיון) ושלי בפרק 4, כשאני מאיים עליו עם הנשק - כולנו חברים נורא טובים, אנחנו באמת צוות מדהים, זכיתי ברמות, אבל ביום הזה גם עופר ניסה לחמם אותי לקראת הסצנה, ויצר בינינו איזה ביף. אני גם ככה בן אדם סופר-רגיש, זה עושה לי הרבה צרות בחיים, אבל כשעשיתי את כספי הייתי כמו פקעת של עצבים, היה אפשר רק לגעת בי והייתי בהתפרקות. והסצנה הזאת גם הייתה הכי קשה מבחינתי בהכנה הנפשית אליה - שוב בגלל ההקבלה של מה שהחלפתי את אבירם בו, ויש שם איזו זעקה כזאת, הוא מקיא מעצמו את כל הכאב שהוא לא מצליח להכיל בעצמו. ואז אתה מתחבר לכאב שלך ולאובדן שלך. בכלל כל הפרויקט הזה מאוד קרא לי לחקור את האובדן שלי בחיים".

צביעות לחטט בנפשם של אחרים ולא בשלו. פרלמן(צילום: מאיר כהן)

קשר השתיקה

כשפרלמן אומר "אובדן", הוא מתכוון למותה של אמו בטרם עת כשהיה בן 12. היא שלחה יד בנפשה אחרי שנים רבות שבהן התמודדה עם דיכאון. זה משהו שהשחקן כבר דיבר עליו בעבר, אבל התפקיד ב"שעת נעילה" הביא אותו לחקור יותר לעומק, לחטט בפצע.

"כשהתחלתי לחקור הלם קרב, גיליתי - שוב, להבדיל אלף אלפי הבדלות - שבעצם קשר השתיקה סביב מתמודדי נפש דומה למה שהיה עם אימא שלי", אומר פרלמן. "במשך שנים השארתי את הסיפור הזה בחשכה. אחותי גדולה ממני בשבע שנים, היא הכירה את אימא שלי, את המחלה שלה, ואני בחרתי לא לדעת כלום. ופשוט הבנתי שאני ממשיך איזה קשר שתיקה וממשיך איזושהי בושה ומבוכה גדולה שהייתה לאימא שלי סביב הנושא הזה, ובגלל זה גם למשפחה שלי. ופתאום הייתה לי הקבלה כלשהי שהשאירה אותי חסר מילים, לשתיקה ולבושה שיש להלומי קרב ולמשפחות שלהן.

"אני לא יודע אם זו המילה הנכונה, אבל הרגשתי שקצת צבוע מצדי לחפור בנפשם של הלומי הקרב ולקרוא להם לספר את סיפורם, בלי שאני חוקר הנפש שלי ובלי שאני מוציא את הסיפור שלי החוצה. אתה יודע, אלה גם סיפורים אישיים ויש לך תמיד התלבטות בראיונות כאלה - להוציא את זה או לא להוציא את זה, אבל זו פעם ראשונה שאני מרגיש שלספר את הסיפור של אימא שלי יש אלמנט שיכול לשמש אותנו. אם אני אדבר רק על הלומי הקרב אז יגידו, 'אה, מאיפה הוא יודע, מאוד נוח לו לבוא ולדבר', אבל ברגע שאני אביא את התמודדות הנפש שיש במשפחה שלי, אתה כבר יוצא איזושהי אמפתיה, ואז המסר שאתה רוצה להעביר נשמע, אנשים מקשיבים לו.

"אז ישבתי עם אחותי לשיחה שהייתה מאוד מכוננת, שבה היא חשפה בפניי את ההתמודדות של אימא שלי עם המחלה שלה. פרטים שגם לא היה לי קל לשמוע על הדרך שבה המשפחה שלי בחרה להתמודד עם זה והדברים שאימא שלי הייתה צריכה לחוות. אימא שלי הייתה פסיכולוגית וטיפלה בנוער בסיכון והייתה מאוד יפה ומתוקתקת ולבושה טוב, ובאמת מנגנון ההסתרה שם תפקד מדהים. והוא מתפקד גם בשביל הלומי הקרב ופוסט-טראומטיים מכל הסוגים - הם מפתחים לעצמם את המנגנון הזה".

עוד בוואלה!

מאסטר שף: "הטבח" רוקחת תבשיל טעים מהמרכיבים הכי יומיומיים

לכתבה המלאה
"כולנו חברים טובים". פרלמן על סט "שעת נעילה"(צילום: ורד אדיר)

איך המנגנון הזה התבטא אצלכם למשל?

"אל"ף, אימא שלי נפטרה כבר לפני 15 שנה, זה נושא שאנחנו מדברים עליו מעט מאוד. אני חושב שאולי גם בגלל זה כשהנושא עולה בכתבות או בחוץ אז למשפחה שלי מאוד קשה. אני מאמין שאם היינו מדברים על זה יותר אז זה היה כבר משהו ששגור יותר בפה שלנו. הם גם צריכים להבין באיזשהו מקום שאני בוחר לעשות את זה אחרת, אם הם בחרו לא לדבר על זה רוב הזמן, אני בוחר כן לדבר. מה אנחנו מרוויחים מהטרגדיות האלה אם לא לכתוב לעצמנו היסטוריה טובה יותר אחר כך. אם אני אקים משפחה שיהיו בה סודות ותהיה בה השתקה ותהיה בה מבוכה, אז לא עשיתי כלום, חזרתי על הגורל של אימא שלי.

"המשפחה שלי מדהימה, אבל אימא שלי גדלה בזמנים אחרים, סבא שלי היה עורך דין עם המון כוח, משפחה מאוד מיוחסת, ומתברר שהיא סבלה מדיכאון כבר משנות הנעורים שלה ופשוט הסתירה אותו המון המון שנים. חודש לפני שאימא שלי נפטרה מצב המחלה שלה כבר היה קשה מאוד, ועדיין - גם לחברה הכי טובה שלה המשיכו לספר סיפורים: 'היא בחולשה, היא לוקחת תרופות שלא משפיעות עליה טוב'.

"עכשיו שוב, אין לי ביקורת על אף אחד, כל אחד עשה את הכי טוב שהוא יכול היה לעשות ולא יכול לפעול אחרת, אני באמת מאמין בזה, אבל אני יודע כמה כוח יכול היה להיות לזה אם לא היו מסתירים, אם היו אומרים דוגרי - עובר על אימא שלי ככה וככה וככה, וזה המצב עכשיו, וצריך להשגיח עליה יותר, וצריך להיות שם יותר בשבילה. אני חושב שהיא הייתה מקבלת יותר תמיכה ובסיס התמודדות הרבה יותר חזק ואולי הדברים היו מתגלגלים אחרת, אולי גם לא".

לא רוצה לחזור על הגורל המשפחתי. פרלמן(צילום: מאיר כהן)

כעסת עליה בזמן אמת?

"זו שאלה שהרבה פעמים עולה לי, אם יש איזשהו כעס. אני חושב שהכעס דווקא הגיע בגיל הרבה יותר מאוחר. אני חושב שבכללי התמודדות עם רגשות של עצב וכעס - היה לי קשה מאוד לגשת אליהם הרבה זמן. דיברתי על זה גם עם אחותי - חיינו הרבה שנים באיזשהו פחד ש'ייתקע לנו', כמו שנתקע לה…"

ככה אתם קוראים לזה? "ייתקע לנו"?

"כן, שלא יתקע לנו - הזעם, העצבות. הייתי נער מאוד חרדתי, והיום אני יודע להגיד בדיעבד שחרדה זה איזשהו רגש שהוא על פני השטח. הרבה פעמים קל לגשת אליו כשאתה מפחד לגשת לרגשות שהם יותר עמוקים, שהם מתחת, כמו באמת כעס ועצב. ברגע שהבנתי את זה ובחרתי לשחרר מהחרדה ולתת לעצמי לשקוע ברגשות האלה - מה שחייב אותי יותר כשחקן - אז הגיע איזשהו כעס. שלא סיפרו לי, שלא חשפו מולי, ושאימא שלי לא פה עכשיו. שטויות קטנות כאלה - הייתי ילד נורא נורא שמן, וזה נורא הטריד את אימא שלי. אני זוכר את ההורים שלי, היו שולחים אותי לספורט, שנאתי ספורט. היום אני נורא רזה, אז עולה לי לפעמים - יו, איך היא לא נשארה פה לדעת שאני רזה? איך היא לא נשארה פה לדעת שאני נראה טוב בסוף? איזה פספוס. אני מנסה לשכנע את עצמי כמה שיותר בנראטיב שלא הייתה ברירה אחרת, ושבן אדם שהוא מאוד מאוד חולה, השליטה כבר לא בידיים שלו".

עוד בוואלה!

"שעת נעילה": השיחה בין אבינועם ויואב מרגשת בגלל המציאות שהסתתרה מאחוריה

לכתבה המלאה
פקעת עצבים על הסט. פרלמן בתפקיד כספי, "שעת נעילה"(צילום: מיכה לובטון)

למה נתנו לי את תפקיד המשוגע?

חששת שהדיכאון יעבור גם אליך בתורשה?

"היה לי את זה הרבה זמן בתיכון, גם כי שמעתי שמחלות נפש הן תורשתיות לפעמים וזה הכניס אותי לאיזו פינה כזו. כל הזמן שאלתי את עצמי: יכול להיות שיש בי טיפה אחת, גם אם אני לא אובדני ולא דכאוני, אבל טיפה אחת עברה והיא נמצאת בי - והיום אני יודע שכן, עברה טיפה אחת, וזה עדיין לא אומר שאני דכאוני. אני חווה את החיים אחרת לגמרי מאימא שלי. אני מאוד מאוד אוהב את החיים, אני מאוד נאחז בהם, אז זה לא שם. אבל כן, יש בי את הטיפה הזאת ואני לומד לחיות איתה באיזו השלמה ואפילו לאהוב אותה. אני יכול להגיד גם שהטיפה הזו היא האש שלי, זו המורכבות שלי.

"בשנייה שקיבלתי את התפקיד של כספי לא חשבתי שאני יכול לשחק תפקידים כאלה, אבל אז פתאום קיבלתי אותו. אתה מקבל תפקיד כזה ואתה שמח, ואז אתה אומר לעצמך, רגע, נתנו לי לשחק את המשוגע. למה? ואז אתה אומר, אולי אני קצת משוגע? ואז אתה מתחיל לשאול את עצמך ואתה אומר, כן, אולי גם אני טיפה, ואיזה דברים אני יכול לייצר עם הדבר הזה. הייתה לירון (זילברמן הבמאי, ע"י) מספיק רגישות וחכמה להכריח אותי להיכנס מאוד עמוק למקום הזה, למה כן קיבלתי מאימא שלי. קיבלתי ממנה גם המון המון דברים טובים. את ההומניות שלי קיבלתי ממנה, את האהבה לאמנות קיבלתי ממנה. וכן, גם את האש שלי, שהיא יכולה לשרוף לפעמים ויכולה להיות מסוכנת, אבל אפשר גם לתעל אותה למקומות מאוד טובים, כמו לעשות אמנות".

שדה מוקשים חובה. פרלמן(צילום: צילום מסך, HOT)
"מבחינתי אבא שלי גלגל ההצלה התמידי שלי. כספים, עבודה, קריירה, בית, מגורים - מין התנהלות כזו שהיא מאוד טכנית אבל גם מאוד רגשית, כי ברגע שאתה מוציא את הדמות הזאת אתה מרגיש שוב נורא ילד, חסר אונים בעולם"

אם ככה, ניגשת אל לייזר מ'שבאבניקים' ואל כספי מ'שעת נעילה' בצורה שונה לחלוטין.

"אין בכלל השוואה. אני סיימתי ללמוד משחק לפני ארבע שנים בסך הכל, אז כל מה שאני חווה עכשיו הוא עיצוב שלי גם כאדם בוגר בעולם אבל גם כשחקן. לייזר הביא אותי לחקור את החברה החרדית, והדמות שלו מאוד עשירה, אז הלכתי לאזור של המשפחה שלי, האשכנזית, חקרתי את המקום הזה. אבל זה לא דרש ממני את התהומות הנפשיים שכספי דרש. קיבלתי לאודישן של כספי את הסצנה שאני מאיים על עופר עם נשק. במושגים של שחקנים זה טירוף. בהתחלה כשאתה מקבל את זה אתה שואל מי זה הבמאי והמלהקת הלא-שפויים האלה? אבל נכנסתי לחדר הזה עם הילה יובל, שאין מלהקות כמוה בארץ, ועם ירון, והכל קרה פתאום. דמיינתי את אבא שלי שם ועשיתי את האודישן והוא היה מאוד מאוד עוצמתי.

"אני זוכר שירון כתב לי אחרי זה שישר אחרי האודישן הוא נכנס לאינטרנט וקרא את הכתבה שלי על אימא שלי, והוא אומר שהיה לו מין רגע כזה שבו כל הנקודות התחברו לו, הייתה לו מין הארה על כל הסיטואציה שחווינו ביחד. זו יכולת שלו לנבא את העתיד, אני בנקודת הזמן ההיא לא יכולתי לדעת שיש לי את כל המסוגלות לתפקיד הזה ושהוא גם יביא אותי לחקר פנימי כל כך עמוק שנשאר איתי כבר אחריו. אני כבר לא אותו בן אדם. הסדרה תכף תיגמר אבל מה שאני גיליתי כבר יישאר איתי".

אמרת שאבא שלך הוא בסיס עולמך. איך היחסים ביניכם נראים?

"אימא שלי הייתה הדמות הרגישה בבית, הדיאלוג הרגשי היה איתה. עם אבא שלי אני יושב ומדבר איתו על מה אני מרגיש ומה עובר עלי עכשיו. הוא מאוד אוהב אותי, מאוד מאוד גאה בי, ואנחנו חברים ואני תמיד בא לשבת אצלו במרפסת ביפו ואנחנו מעשנים שאכטה ומדברים. הדיאלוג הוא לא רגשי, אבל אני מרגיש שהוא הבסיס שלי לאיך לחיות חיים בוגרים. מבחינתי הוא גלגל ההצלה התמידי שלי. כספים, עבודה, קריירה, בית, מגורים - מין התנהלות כזו שהיא מאוד טכנית אבל גם מאוד רגשית, כי ברגע שאתה מוציא את הדמות הזאת אתה מרגיש שוב נורא ילד, חסר אונים בעולם, ואז כשאתה מחזיר אותה אתה אומר 'אה, אוקיי, אני יכול להיות בן אדם בוגר מתישהו'. ואני מאוד דואג לו, הוא מעשן המון סיגריות והוא צריך לזכור שיש לו אחריות כפולה".

עוד בוואלה!

אחרי שנת זוגיות הם נפרדו. זה היה הדבר הכי טוב לקריירה שלהם

לכתבה המלאה
עדיין מתעצב כאדם וכשחקן. פרלמן(צילום: מאיר כהן)

אתה כבר לא יכול לכתוב 'תודה' עם לב

תהית איך יגיבו לסדרה ולדמות של כספי לפני שהסדרה עלתה?

"אני חייב להגיד שנורא חששתי. באמת, הייתי חסר מנוחה כמה שבועות לפני".

למה?

"שמע, גם אם הסדרה היא לא אחד לאחד, כל הזמן אמרנו 'זה בהשראה', 'זה לא אותו דבר' - אבל אתה יודע שאנשים הולכים לחפש את עצמם בתוך הדבר הזה, ותעלה השאלה אם אתה מייצג אותם בכבוד או לא מייצג אותם בכבוד. סביב הסיפור של יום כיפור יש איזשהו אתוס של גבורה, ואז אמרתי 'פתאום לוקחים את הדמות של הקיבוצניק, ממקימי הארץ, ומציגים אותו כמשוגע'. מה אם זה לא יבוא טוב לאנשים? מה אם אנשים לא יוכלו לאכול את זה? אני יודע שאני מציג שם אמת. כל מה שאני מציג שם זה סיפורים של אנשים שחוו אותם, ולפעמים כשמציגים אמת בפני אנשים הם לא רוצים לקבל אותה, הם הודפים אותה מעצמם. מאוד מאוד פחדתי שאנשים לא יסכימו לקבל את זה שחיילים התנהגו ככה, שחיילים חוו את הדבר הזה בצורה הזאת, ושבטח הלוחמים שהיו שם לא יסכימו לקבל את זה בצורה כזאת".

ומה קרה בדיעבד?

"בדיעבד התבדיתי ולא התבדיתי. מצד אחד התגובות מטורפות, אני מקבל מאות הודעות, וזה לא כמו 'שבאבניקים' שכותבים לך 'אתה שחקן מהמם, תעשה לי ילד', אלה הודעות עם סיפורים אישיים קשים. סבא שהיה במלחמה, דוד שהיה במלחמה, מישהי שעברה התעללות מינית בכלל והיא חווה פוסט טראומה - סיפורים סיפורים. אתה כבר לא יכול לכתוב 'תודה' עם לב, אתה צריך לשבת ולענות משהו אמיתי. אישה כתבה לי שהיא מתמודדת עם בעל שכל החיים הוא פוסט-טראומטי, ואיך זה לישון ליד בן אדם כזה ואיך זה לקום בבוקר לידו. דיברתי גם עם פוסט טראומטים שהנשים שלהם לא נשארו איתם, הן לא הצליחו. אמרו 'אנחנו אוהבות אותך אבל לחיות לידך זה לא חיים' ולא המשיכו את המאבק. והקבוצה בפייסבוק - אנשים מעלים פתאום תמונות ששמרו בבוידעם שנים, אנשים שלא דיברו 47 שנה כותבים את הסיפורים שלהם. מישהו פתאום אומר, 'אה, גם אני הכרתי חייל שלחם שם', כאילו איזושהי רשת כזו מטורפת שנוצרה. זה מבחינת ההצלחה האדירה.

"ולעומת זאת, כן, יש אנשים שמאוד קשה להם עם אי-דיוקים היסטוריים ודברים לא מדויקים, והרבה אנשים שכותבים 'למה להציג את חיילי צה"ל מפוחדים ומבולבלים ולא כגיבורים'. אני חושב שחלק מהקונספציה יושבת על הדבר הזה שפגיעת נפש נחשבת לחולשה, לעומת ההירואיות של פציעה פיזית. זו איזושהי סטיגמה שמאוד חשוב לשבור. זה דווקא נותן עוד כבוד להציג את החיילים הגיבורים האלה כבני אדם וכיצורים אנושיים".

פנומנלית ומרגשת. ג'וי ריגר, "שעת נעילה"(צילום: ורד אדיר, באדיבות כאן 11)

אפרופו ביקורות, מה דעתך על הטענות על חסרונן של נשים בסדרה? לא בשדה הקרב כמובן אבל ביצירה באופן כללי.

"תשמע, אני מבחינתי רואה את הדמות של ג'וי - היא שחקנית פנומנלית וכל כך מרגשת אותי. אני כל כך מרגיש אותה כשאני צופה בסדרה אז מבחינתי לא חסרה לי דמות נשית, היא ממלאת לי את כל הדבר הזה. אז אני פחות מרגיש את זה, אבל אני גם גבר, אז כל פעם כשמדברים על נושאים של נשים - אני גבר, אני לא יכול להגיד דברים באופן נחרץ, אבל אני יודע שג'וי בנתה את הדמות שלה עם ירון מאוד ברגישות ואני חושב שהיא נותנת הרבה כבוד לנשים, אני מקווה שהיא נותנת. אני מנסה בחיים שלי לתת כבוד לנשים, ואני מקווה שגם היצירה עושה את זה".

ההשתתפות ב"שעת נעילה" גרמה לפרלמן להיות קשוב מאוד למצוקה של הלוחמים שצעקתם השקטה לא נשמעת. "זה אולי יכול להישמע כמו נאום של מלכת יופי", הוא אומר, "אבל אני ממש מקווה שהתפקיד של כספי והסדרה יעשו שינוי עם הלומי קרב ופוסט טראומטיים, ובכלל מתמודדי נפש במדינה. הם לא מקבלים יחס בכלל, הם לא מקבלים טיפול, הם חיים בתחושה שהמדינה מפקירה אותם ומטאטאת אותם אל מתחת לשטיח, והם מאוד בודדים בעולם. בעיקר אלה שלחמו ונתנו את עצמם למדינה, ורובם גם לא נחשבים לגיבורים בסוף בגלל הפציעה הנפשית שלהם, שזה אבסורד. קוראים לזה הפציעה השקופה, והיא יכולה לפעמים להיות גרועה יותר מלאבד את שתי הרגליים שלך".

עוד בוואלה!

מנותקים: "נורמלי" היא פרויקט יוהרה מתיש שמתנהג כאילו הוא הראשון מסוגו

לכתבה המלאה
יש לו גב. פרלמן(צילום: מאיר כהן)

פרלמן כבר משרטט לעצמו את השלבים הבאים בקריירה. "שעת נעילה" עלתה ב-HBO Max ביום חמישי האחרון, מה שבוודאי יחשוף אותו ואת עמיתיו לקהל רחב בהרבה. אבל הגם שהוליווד נמצאת מבחינתו אי שם באופק, החלומות שלו מטופחים משלב לשלב - אחרי ששיחק בתפקידים ראשיים בסדרות, הוא רוצה עכשיו להוביל סדרה: "הייתי מאוד רוצה למצוא יוצר שמאמין בי, שאני יכול להיות ה-דבר מההתחלה ועד הסוף. ותמיד יש לי בראש גם שכשאני אהיה מבוגר אני אעשה שניים-שלושה פרקים בשנה ובשאר הזמן אביים. חשבתי פעם על תיאטרון, היום אני כבר חושב שטלוויזיה - זו תכנית שאני שומר להמשך".

באשר לחלומות שאינם קשורים למקצוע - החיים עצמם, מה שנקרא - פרלמן פשוט מייחל לטייל בעולם עם בן זוגו, רענן שטרן. השניים ביחד כבר שלוש שנים ואף עברו לגור ביחד ממש בסופ"ש האחרון. בין טיול אחד למשנהו גם משפחה נמצאת על הפרק מבחינת פרלמן: "אני מאוד רוצה משפחה, גם מתוך הנראטיב שלי. הבנתי שהרבה שנים, אולי מתוך הפגיעה שחוויתי מהסיפור עם אימא שלי, לא שמתי את המשפחה שלי בראש סדר העדיפויות. הם לא נראו לי כמו משהו שאני יכול לבסס עליו את כל החיים שלי. אבל הבנתי כמה כוח יש במשפחה, כמה עוצמתי זה, והמשפחה שלי הורסת, יש לי כזה גב מאחוריי, שאני חייב לייצר לעצמי כזה משלי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully