זה כבר זמן מה שהטלוויזיה משדרת אשליות מתוקות לצופים שבויים. עולם מאושר שבו הצעירים מטפסים על מכשולים והמפורסמים משתעשעים מאחורי מסכות, אתרי תיירות חלומיים נמצאים במרחק נגיעה וכמובן שגשוג כלכלי יגיע בקרוב יחד איתם. לחם ושעשועים ולחם ושעשועים ולחם ושעשועים, רק שנשכח שדבר מכל זה לא קורה בחוץ באמת. כל פעם נולד פיתיון חדש שמסביר שבעצם הכל בסדר. לפעמים מדובר בחופשות המפנקות שאנחנו יכולים לסדר לעצמנו כביכול. לפעמים מדובר בסך הכל במכנסיים. כך אירע אמש.
הראיונות המשמימים עם בני גנץ ("אתה מאמין שבכנסת הנוכחית תהיה ראש ממשלה?", שאלה קרן מרציאנו, כאילו שלאיזו תשובה שתינתן לשאלה הלעגנית הזאת תהיה משמעות כלשהי), לא העלו כותרת מעניינת. נזכרתי, במקום זאת, במשפט שאמר גנץ באחד הראיונות הטלוויזיוניים הקודמים שלו, שכבר היה לאגדה, על כך שיש ימים שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר.
אני לא יודע אם גנץ כבר רוצה לקום לבית הספר, אבל אני יודע שיש הרבה מאוד אנשים בבית שיש להם מעט מאוד חשק לצאת מהמיטה. כאלה שפוטרו, נשלחו לחל"ת, או שהגבלות הקורונה מונעות מהן לעבוד כבר חודשים ארוכים. לפעמים, המשמעות הרגשית של המצב הזה היא דיכאון, ולדיכאון יש לפעמים משמעות אופנתית-חברתית: בלי לצאת מהבית, בלי לראות אף אחד, בלי ללכת לעבודה, לפעמים בלי לעשות כלום כל היום, יש גם מי שנשארים בבגדי השינה שלהם.
דיכאון לא מוכר פרסומות ולא משלם את החשבונות, גם עבור טלוויזיה שמתעקשת שכלום לא עצוב והכל כרגיל. היא תמשיך לספר לכם גם בימים הכי נוראים שהרוק זה גשם והדם הוא קטשופ - ופיג'מה וטרנינג, אם לא ידעתם, הם בכלל שיא השיק, טרנד היסטרי, הדבר החם ביותר בחורף הקר שלפנינו. תהיו מאושרים, מובטלים אופנתיים שכמותכם, אתם בחצי הדרך. רק תרכשו טרנינג חדש ותנצחו את התקופה. כולם כבר יודעים את זה, איך זה שרק אתם לא?
שני שלבים של הכחשת המציאות
וכך זה נראה: הטלוויזיה מוכרת לנו דיכאון בעטיפה של מתנה, ופיג'מה כפסגת השאיפות. המתקפה מהדהדת בכל החזיתות, בתכניות העיתונאית כמו גם בהפסקת הפרסומות, שבכל אחת מהן אפשר לראות את אליאנה תדהר מציגה פנטזיה מושלמת. "אתם קולטים מה קרה בזמן האחרון, בפיג'מה"?, היא אומרת בפרסומת חדשה במסגרת הקמפיין המתמשך של חברת דלתא, ומתחילה לפרט: פתחתן עסק בקטנה (פחחחחחחח), הרמתם פה גינה (על המסך מופיעים כמה אנשים יושבים יחד, בלי מסיכות), פתחתם קייטנה (כי לילדים לא היו מסגרות עד עכשיו), חיברתם ת'שכונה (המון אנשים יושבים יחד, בלי מסיכות), והכול - הכול בפיג'מה!
ובערב, במהדורה המרכזית (!) של קשת, הסבירו לנו בכתבה שהכין דין פישר שהטרנינגים עושים קאמבק והופכים לפריט חובה בארון, "אחרי שני סגרים שהביאו את כולנו לתקופה ארוכה של עבודה מהבית, למידה בזום ולא מעט שעות על הספה" (מיליון מובטלים, באיזו מהקטגוריות הם נכנסים?). ויש גם ציטוטים: "הטרנינג זה הטרנד החדש, אני חושב שהוא קיבל העצמה בתקופת הקורונה", אומר מרואיין אחד במילים אלה ממש, ואילו אחרת מסבירה שהפריט מתאים גם לאירועים או לפאבים עם חברים, ובטח לעוד כל מיני הזדמנויות שלא יכולות להתקיים.
בשני המקרים, המסר מבוסס על שני שלבים של הכחשת המציאות. ראשית, בעצם טוב לכם-לנו (פיג'מה וטרנינג זה שיא האופנה), ושנית, העולם ממשיך להתנהל כרגיל, עם מפגשים ועסקים וריקודים וקניות כמובן. לא לשכוח קניות. כך ממלאת הטלוויזיה את שליחותה האמיתית: לטשטש את המציאות ולעודד מכירות, ולגרום לקהל רדום להאמין שהכל בעצם בסדר.
בינתיים, שידע לפחות בני גנץ: אם שואלים את אליאנה, גם להיות ראש ממשלה חליפי - אפשר בפיג'מה.