בתקופה האחרונה, הצרפתים שוברים את השיניים בניסיון לתעתק ולהגות כהלכה את שמה של נדיה טרסקיביץ' - שחקנית פריזאית עם שורשים בפולין ובפינלנד, שהפכה לאחת הכוכבות העולות בתעשיית המקומית.
כעת, גם בישראל נצטרך להסתדר עם השם, שיש כתריסר דרכים שונות לכתוב אותו בעברית. זאת, כיוון שהשחקנית מככבת ב"דיבוקים", אחת הקו-פרודוקציות הנוצצות שנעשו עד כה בעולם הטלוויזיה המקומי: הפקה משותפת ל-yes ולקאנל פלוס, הערוץ הגדול והחשוב בצרפת, בו מככבים מהצד שלנו נועה קולר, אימרי ביטון, רועי ניק, צחי גראד, אוולין הגואל ואחרים - ומהצד שלהם, טרסקיביץ וכן אריאן אסקריד, שזכתה לפני שנה ורבע בפרס השחקנית הראשית בפסטיבל ונציה; ראדה קאטב, שנחשב גם הוא לאחד השחקנים הבולטים בדורו, ועוד שמות מרשימים.
הסדרה הוצגה בצרפת כבר בנובמבר, ואצלנו כל פרקיה יעלו לאוויר הערב (רביעי). נקודת הפתיחה שלה כל כך חזקה, שאפשר רק לתהות איך לא חשבו עליה קודם: נטלי, צרפתייה שהיגרה לישראל כדי להתחתן עם צעיר בגילומו של אימרי ביטון, מוצאת עצמה מתחת לחופה כשבידיה סכין מגואלת בדם, ומתחת רגליה גופתו של בעלה הטרי. איך זה קרה? התשובה מוציאה אותנו למסע חוצה שנים וגבולות שיש בו מיסטיקה ואלימות, דיכוי והעצמה, מסורת ומודרניות, וגם מאפשר לנו להתרשם מן הנוכחות המהפנטת של טרסקיביץ' ומן העובדה שנועה קולר, לצורך תפקידה כשוטרת האמונה על החקירה, השתלטה היטב על השפה הצרפתית.
"לשמחתי, אני מקבלת המון תפקידים בשנים האחרונות, ומה שעוד יותר משמח, שאלה בעיקר נשים חזקות - ונטלי היא אישה שכזאת", אומרת טרסקיביץ בריאיון לוואלה! המתקיים לרגל עליית הסדרה. "מבחינתי, זה סיפור על אישה שגדלה בתוך מסורת שמדכאת אותה ונשים שכמותה, ואז עושה כל מה שצריך כדי להשתחרר ממנה ולזכות בעצמאות. זה לא סיפור על מלחמה בין נשים וגברים, כי יש גם נשים שמשתתפות במסורת המדכאת הזו. מעל הכל, זה סיפור על אישה שמבינה כי מה שאמא שלה האמינה בו לא בהכרח נכון, ומתחילה לגבש את הזהות שלה ולמצוא את הקול שלה".
את התסריט של "דיבוקים" כתב הישראלי שחר מגן, מי שקודם לכן היה אחראי ל"ילדי ראש הממשלה" ו"בתולות", בין השאר, ועשה זאת יחד עם התסריטאית, הסופרת והמתרגמת הצרפתייה ולרי זנתי. "התסריט הזה כישף אותי, ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו", מודה השחקנית. "יש בו כל כך הרבה רבדים: זה מותחן משטרתי, אבל זה גם סיפור מאוד אינטימי, והוא מדבר על הרבה סוגיות חשובות, בראשן אלימות במשפחה".
מעבר לאתגר האמנותי, רצית להשתתף בסדרה גם בגלל האמירות החברתיות שלה?
"אני לא יכולה להתיימר לומר להגיד שעשיתי מספיק, אבל מבחינתי השתתפות בסדרה כזו היא כן סוג של שליחות. בזמן הסגר גם הייתי הדוברת מטעם פינלנד של עמותה בשם 'נשים למען נשים', שהרימה קול זעקה נגד העובדה שהאלימות נגד נשים בתוך המשפחה צמחה בזמן הקורונה. יחד עם ההשתתפות בסדרה, אני כן מרגישה שאמרתי ועשיתי משהו".
אפשר לשאול אם חווית בעצמך אלימות מסוג כלשהו?
"פעם, בגיל צעיר, מכונית עקבה אחרי וחסמה לי את הדרך. גבר יצא ממנה ורצתי הכי מהר שאני יכולה. היו רגעים כאלה, אבל למזלי לא ממש נאלצתי לעמוד מול אלימות פיזית כנגדי. לעומת זאת, בחיים האישיים חוויתי לא פעם אלימות מילולית. אני לא רוצה להרחיב על זה יותר מדי, אבל היו לי קשרים אישיים שהפכו בסופם ליחסי אהבה-שנאה, והיו בהם רגעים אלימים מבחינה מילולית שהפחידו אותי".
כשאת מככבת בסצינה בה את עומדת עם סכין מגואלת בדם, זה מחלחל לתוך הנשמה שלך? האם חוויית הצילומים של "דיבוקים" הפכה לדיבוק בפני עצמה, והשפיעה עליך מבחינה נפשית?
"אני לא מאמינה במושג 'צילומים'. כשאת מצלמת פרויקט כלשהו, הוא הופך לחלק מהחיים שלך, ואי אפשר לעשות הפרדה. כשאני מסתכלת אחורה ומעלה זיכרונות, אני לא חושבת על הסצינות שצילמתי מתוך התסריט, אלא על החיים עצמם. הרי כשאני מגלמת תפקיד, מבקשים ממני לחיות את הדברים, וזה בהחלט מותיר חותם. אני לא יכולה להגיד שזה עושה לי סיוטים בלילה, אבל זה בהחלט נצרב בי. בפרויקט אחר שעשיתי, הסרט 'רק החיות', היתה סצינה של ויכוח אלים, וזה היה די קשוח והותיר בכל מי שהיה שותף לה תחושות קשות מאוד. מעבר לזה, מכל דמות שאני מגלמת נשאר בי משהו".
טרסקיביץ' החלה את דרכה כרקדנית לפני שעברה לעולם המשחק, והקשר הראשון שלה עם התרבות הישראלית היה כשהשתתפה בסדנאות של אוהד נהרין. "יש בעבודה שלו משהו כל כך אורגני, וכל כך אמיתי, והוא מאפשר לי להגשים את מה שאני הכי רוצה - להשתמש ברגשות כדי להגיע למקומות שלא חשבתי שאגיע", היא אומרת.
את מרגישה שההכשרה שלך כרקדנית עוזרת לך כשחקנית?
"כמובן, זה מעניק לך כלים מאוד משמעותיים בכל הקשור ליחס שלך לגוף שלך, למרחב ולמי שמסביבך, וזה עוזר במיוחד בתפקידים כמו אלה ב'דיבוקים', כשצריך להגיד עם הגוף את מה שאי אפשר להגיד במילים. הייתי צריכה לפתח שפה לא מילולית, כי קורים לדמות שלי דברים לא רציונליים, שהיא לא יכולה להסביר".
את צעדיה הראשונים בעולם המשחק עשתה טרסקיביץ' לפני ארבע שנים, ותפקיד הפריצה שלה היה לפני כשנה ורבע ב"רק החיות" המצוין, שהוקרן בפסטיבל ונציה וכעת זמין גם כן ב-yes. חברת ההפקה הצרפתית שלה היתה שותפה גם בהפקת "דיבוקים", והתעקשה שהשחקנית תיגש לאודישנים, אף שהדמות בגילומה היתה במקור מבוגרת יותר, ועם שיער שחור. האודישן היה כל כך מוצלח, שהיוצרים החליטו לשנות את התסריט בשבילה.
"לא הכרתי את ישראל בכלל לפני הצילומים, וזה אחד הדברים שמשכו אותי לפרויקט", היא אומרת. "המסעות האלה הם מבחינתי הדבר הכי מרגש בפריחה המקצועית שאני חווה עכשיו. כשאת נוסעת לצלם סרט או סדרה במדינה זרה, את לא סתם תיירת - את ממש זוכה להתערבב בתרבות המקומית, בשפה ובאנשים. זה קרה לי לאחרונה עם פרויקטים שצילמתי בקנדה ובאלג'יריה, וזה קרה לי גם בישראל עם 'דיבוקים'".
ואיך היה?
"הרגשתי כאילו שהאדמה בישראל ממש זזה. יש בה משהו חזק, תנ"כי ומיתולוגי, וכאדם מאמין, זה היה מבחינתי משמעותי מאוד. זו מדינה יפה, אבל המתחים בה כל כך מורגשים, שיש בה גם משהו מאוד אלים, וכמובן גם משהו מאוד מסתורי - מה שגם ניכר בסדרה. יש כמובן הבדלים בין עיר לעיר: תל אביב הרגישה לי כמו בועה, שאנשים בה חיים מהיום למחר.
"מעבר לזה, ברמה האישית, קיבלו אותי יפה מאוד ונשארו לי הרבה חברים. הכי אני מתגעגעת לבריכת גורדון, בעיקר בימי הסגר. הלוואי שהייתי יכולה שוב לשחות במים של הבריכה העצומה הזו!"
איך היה לשחק בצד נועה קולר, שהיא כעת השחקנית הכי מדוברת בישראל?
"גם בצרפת כולם מדברים עליה, ואומרים 'השחקנית הישראלית הזו מדהימה'. היא כל כך מצחיקה, היא מביאה המון רגישות ואנושיות לדמות. אני מתה עליה".
היומון הצרפתי "ליברסיון" הקדיש לשחקנית כתבת פרופיל בשבועות האחרונים, והגדיר אותה כמשב הרוח המרענן של הקורונה. בקרוב אפשר יהיה לראות את השחקנית בשני פרקים של הסדרה "עשרה אחוז" וגם ברצף של סרטים חדשים, כולם פרי עטם של שמות מוערכים בקולנוע האמנותי. היא עצמה לא נחה על זרי הדפנה, ושואפת לשתף פעולה עם שמות נוספים - בהם גם במאי ישראלי.
"הייתי מתה לעשות סרט עם נדב לפיד!", מכריזה השחקנית ומרימה את אצבעותיה כדי להראות שהיא מחזיקה אותם. "אני כל כך מעריכה אותו. ראיתי את שלושת הסרטים הארוכים שלו, ולאחרונה כמובן גם את 'מילים נרדפות'. זה סרט שעשה לי חשק לקרוא, לשמוע מוזיקה, לצאת ולהסתובב ובעיקר לחשוב מחשבות על עצמי - על השפה שלי, על הזהות שלי, על המקום שלי".
אדל אקסרקופולוס סיפרה לי שביקשו ממנה בתחילת הדרך להחליף את שם המשפחה שלה לשם קצר וקליט יותר. זה קרה גם לך?
"בהחלט, בתחילת הדרך, אבל לא רציתי, וגם סבא שלי התנגד - הוא היה כל כך גאה לראות את השם טרסקיביץ' על כרזת סרט. אני לא יודעת מה המשמעות של השם, אבל אני חושבת שמקורו בצד המזרחי של פולין, לכיוון ליטא".
היופי שלך נדיר ויוצא דופן, את מרגישה שאנשים רואים אותך בצורה מסוימת ואת צריכה לפעמים להוכיח יותר מאחרים?
"קיבלתי כאלה פרויקטים מדהימים והציעו לי כאלה תפקידים יפים, שאף פעם לא היה לי צורך לעצור ולחשוב מה אני צריכה להוכיח. אלה לא תפקידים שטחיים, והצד הפיזי לא מה שחשוב בהם. אלה תפקידים מורכבים. שיחקתי עכשיו בסרט חדש בו לדמות שלי אין שום אוריינטציה ומודעות לגבי המראה שלה והסביבה שלה. מעבר לכך, קולנוע זה לא אופנה. הוא לא מחפש דוגמניות, אלא אישיות".
איך עוברת עלייך הקורונה?
"לפני הסגר הראשון, הייתי בצילומים באלג'יריה ולא ידעתי אם אוכל לחזור לצרפת. זה היה קצת מפחיד, וכשחזרתי ממש שמחתי להיות בבית. בין הסגרים עוד הספקתי לצלם סרט בקנדה. אני אוהבת מסעות, אבל אין ספק שהיה קצת חסר לי זמן עם הקרובים אליי, אז נוצר כאן איזון מבורך".
בדיוק ראיתי באינסטגרם על הספר האחרון שקראת. מה יהיה הבא?
"זה מצחיק שאתה שואל, כי זה יהיה ספר ישראלי - 'סיפור חיים' של אהרן אפלפלד. ולרי זנתי שכתבה את 'דיבוקים' תירגמה אותו, ומזמן רציתי לקרוא אותו".
את גם כותבת בעצמך?
"יומן אישי, שבו זיכרונות שלא הייתי רוצה לשכוח, אבל זה למגירה. אני כל כך נהנית לקרוא כתיבה של אחרים, שאני לא מרגישה צורך לכתוב בעצמי".
איך העברית שלך?
"אחרי 'דיבוקים' עשיתי פרויקט בערבית, אז עכשיו שתי השפות התבלבלו לי. זו שפה די קלה מבחינתי, לפחות מבחינה פונטית, והצבתי לעצמי כמטרה בחיים ללמוד אותה כמו שצריך".
וכיוון שיש לך שורשים פיניים, אני חייב לשאול אם את מעריצה של "המומינים".
"ברור! זה הילדות שלי. יש לי הכל - ספרים, חולצות, ספלים, מה שאתה רוצה. מצחיק שאתה שואל את זה. כל הילדות שלי גדלתי על המומינים".