עונה חדשה של האח הגדול תיפתח מחר ברשת 13 ותיתן לכולנו שוב את ההזדמנות לצאת במחול הרפטטיבי והידוע מראש של סלידה-צקצוק-עצבים-הוקעה-ופיוס. אפשר לתהות מה העניין הגדול בפורמט שסוגר אנשים בבית למשך שבועות ארוכים בעידן שבו אנחנו כבר בדרך לסגר שלישי (והעולם כולו בעקבותינו, כמובן. כי מכל העולם מתקשרים וכו'), אבל יש פה הלא עניין, בואו לא ניתמם.
מדי שנה כשעולה התכנית כולם אוהבים להכריז בחגיגיות שהם לא מתכוונים לצפות בשטויות האלה, ומיד עם התגלעות הסכסוך הראשון, כל ה"לא צופים" פתאום יודעים בדיוק באיזה צד הם, כולל ציטוטים מדוייקים של חילופי דברים, ומי התחיל ומי אשם ולמה מהיום הראשון זה הגיע לה/לו כל מה שקרה. כאלה אנחנו, אוהבים להתעליין על הזבל שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב.
הליהוק המגמתי והסטריאוטיפי תמיד מגרה עוד יותר את התגובה הפבלובית שמצופה מאיתנו להנפיק לנוכח המשתתפים בתכנית מדי עונה, וגם השנה זה לא יהיה שונה. מה גם שההפקה כבר הודיעה שמחצית מהמשתתפים יהיו אנשים מפורסמים, כלומר כאלה שכבר יש לכם דעה עליהם וכבר החלטתם אם אתם "שונאים אותם" או "שרופים עליהם". אם לסמוך על ניסיון העבר, גם את המשתתפים האנונימיים לא יקח לכם הרבה זמן לתייג.
ברשימת המשתתפים הידועים השנה נמצאים (ככל הנראה, כי ההפקה כמובן לא מאשרת עד למועד הכניסה עצמו): רונית הביביסטית, הקומיקאי רמי ורד (השמאלני), שולה זקן, זהבה בן, גל גברעם וג'וזי זירה. כמעט כולם מתאימים בנוחות לתבניות הנחוצות ליצירת ריב מפלג - בתוך בית האח ובציבור. מה שנקרא: רק להוסיף מים ולשקשק.
אם יש ביניכם מי שבאמת ובתמים מאסו בפורמט ולא רוצים לצפות בו יותר, הנה תקציר העונה מבעוד מועד: כניסה לבית ושבוע ראשון - הדיירים מנסים להיות נחמדים לפחות בהתחלה ולומדים להכיר זה את זו ("הופתעתי לגלות שהיא/הוא ממש שונים ממה שחשבתי עליהם לפני הכניסה לבית"). שבוע שני - הדיירים מתעשתים ונזכרים מי הם באמת ועם מי הם באו לריב ("את/ה בדיוק מה שחשבתי וא/נשים כמוך מגעילים אותי. את/ה כל מה שגרוע במדינה הזאת"). שבוע שלישי+רביעי+חמישי - הפערים מעמיקים ודיירים שקולטים שהם לא חלק מהמריבה מתאפסים על עצמם ומבינים שאם הם רוצים זמן מסך הם חייבים למרוח על עצמם קצת מהבוץ הדביק הזה ("&*#@!!!!!!!!").
שבוע שישי - מכניסים דיירים חדשים שטורפים את הקלפים לכמה ימים. שבוע שביעי - הדיירים הוותיקים חוזרים למריבות הוותיקות. שבוע שמיני - רוחות של פיוס בארוחת שישי ("וואלה אחי/אחותי, הוכחת לי שאת/ה גבר. כל הסיפור הזה גרם לי להבין שבעצם יש לי סיפור קשה ונוגע ללב שיכול לשמש כתירוץ להתנהגות הדוחה והאלימה שלי. אני מרגיש/ה שעברתי תהליך"). שבוע תשיעי - מסר מהבית ("בכי, בכי בכי, בכי"). שבוע עשירי - הסוף - חרבו דרבו ("יאללה בואו נתחיל לתקתק פה ת'הדחות למה נגמרה לי הסבלנות לכולם פה ואני לא מתכוון לשנות את דעתי, שאותה אגב הבאתי עוד מהבית ועוד לפני שפגשתי בכלל את שאר הדיירים. וגם כל הצופים בבית כבר יודעים למי הם הולכים להצביע. אז 'תקדמו").
ההתנהגות של הדיירים ותגובת הצופים הם לא הדברים היחידים שידועים מראש בסיפור הזה. גם הביקורות יחזרו על המנגינה הקבועה שלהן. יצקצקו על הליהוק השטחי והסטריאוטיפי, יתקפו את זמן המסך שינתן לעימותים גסים וקולניים, יזדעקו לעומת המודלים הלקויים שמוצגים לילדים ונוער שמהווים חלק לא מבוטל מקהל הצופים האדוק של התכנית ויתהו בשאט נפש עד מתי נצטרך להסתפק בסוגה הטלוויזיונית הירודה הזאת. עד מתי? עד שזה יפסיק לעניין אותנו. אובייסלי אנחנו עוד לא שם.