סוף סוף אפשר לראות אצלנו את הסרטים הכי טובים של השנה

מבחינתי, זה ה-סרט של הפסטיבל. גם בגלל איכותו וגם בגלל שעד כה לא היתה הזדמנות לראותו בישראל בשום פלטפורמה ובשום פורמט, גם לא באופן פיראטי.

מדובר בסרט סרבי שערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל ברלין לפני כשנה, וזכה שם בפרס חביב הקהל. הוא עוסק בגבר מעיירה מרוחקת היוצא לצעדה של 300 קילומטר לבירה בלגרד, כדי למחות נגד שירותי הרווחה שלקחו ממנו את ילדיו ולא מאפשרים לו לראותם.

במהלך המסע הזה, הסרט לא מבצע ולו צעד שגוי אחד. הוא נמשך שעתיים ולא משעמם לרגע, ומצליח לרתק ולרגש בלי אמצעים מלאכותיים. הבמאי סרדן גולובוביץ' גם משלב בו סאטירה חדה על התועלתנות האנושית, אך בצד הציניות והסרקזם יש בדרמה הזו גם אנושיות ואופטימית. אל תפספסו.

מבחינתי, זה הסרט הטוב של השנה. הסיבה שהוא לא מוגדר בידי גם כסרט של הפסטיבל היא שהוא זמין זה מכבר בפורמט ביתי, ונמצא גם ב-VOD של הפלטפורמות השונות. הלוואי שניתן היה לחוות אותו אצלנו על מסך גדול, כראוי לו, אבל צריך להסתפק בהקרנה הווירטואלית שלו בירושלים, לאחר שכיכב בפסטיבלים של סאנדנס ושל ברלין.

את הסרט כתבה וביימה עליזה חיטמן (אין קשר לעוזי), והוא עוקב אחר נערה מפנסילבניה הנכנסת להיריון לא מתכונן. בגלל החוקים במדינתה, היא נדרשת לנסוע לניו יורק הסמוכה כדי לבצע הפלה, ויוצאת למסע יחד עם בת דודתה. לשתיים אין גרוש, ולמעשה אין שום דבר חוץ מאחת את השנייה. הדרמה הזו מעוגנת היטב במציאות חברתית-כלכלית, ובכל צעד וצעד של הגיבורות ניכר הדיכוי הכפול שלהן: הן בגלל המגדר שלהן והן בגלל העוני שלהן.

הסרט מיטיב להמחיש כיצד התעללות והתעמרות הם ריטואלים כמעט מכניים בעולמנו הרעיל. גם שמו מתייחס לכך. כשהגיבורה מגיעה למרפאה לפני ביצוע ההפלה, עורכים עימה ריאיון קצר ושגרתי. במסגרתו, מציגים בפניה ושכמותה סיטואציות שונות, למשל כאלה הנוגעות לניצול מיני, ומבקשים ממנה לענות אם זה אף פעם לא קרה לה, קרה לעתים נדירות, קרה לעתים קרובות או קורה תמיד. התשובה שלה כל כך עצובה, שהיא מתקשה לענות בלי להשתנק מדמעות.

למרות הכל, "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא שם יפה, ויש בסרט גם הרבה יופי. הוא מציג את כוחן מעורר ההשראה של אחווה נשית ושל סולידריות, ויש בו עשרה קבין של חמלה, חסד ואנושיות. ומעל הכל, זה פשוט קולנוע גדול.

חיטמן מציגה במגע יד זהיר ובצורה מעודנת להפליא מעמדים שבכל סרט אחר היו הופכים לנצלניים - כולל סצינה אחת כואבת אך גם שמימית, בלי מילים, ולפנתיאון. היא נעזרת בעבודת המצלמה של הלן לובר, אולי הגיבורה האמיתית של מלאכת המחשבת הזו, ואחת הצלמות הטובות בדורנו, שכבר היתה אחראית לדימויים המפעימים ב"חיים נסתרים" הברזילאי וב"לזרו השמח" האיטלקי; ובתצוגה מלאת ההבעה של סידני פלנינגן וטליה ריידר.

אלה התפקידים המשמעותיים הראשונים של שתי השחקניות, אך חוסר הניסיון לא מונע מהן להביע קשת של רגשות במעט דיאלוגים. בכלל, התסריט חסכוני עד מאוד, ובכל זאת התחושה היא שלא חסר בו כלום.

זהו אחד מאותם סרטים שיוצרים את התחושה כי תוציא מהם אבן אחת והכל יתפרק - עם שחקנית אחרת, עם מוזיקה אחרת, עם עבודת צילום אחרת, אולי זה לא היה עובד, אך כאן הכל מתחבר בהרמוניה מופלאה. התוצאה היא דרמה מטלטלת, רלוונטית מתמיד וקולנועית ביותר. אפשר גם היה לקרוא לה כך - "מפעים, מדהים, מושלם, נצחי".

סרטו החדש של הבמאי הצרפתי הוותיק וחביב הפסטיבלים פיליפ גארל, המציג כמיטב המסורת הלאומית סיפור על משולשי אהבה ועל צעירים שמתקשים לשמור על נאמנות במיטה.

זה אולי לא נשמע מבטיח, אבל הפנינה הזו עוצרת נשימה מהדימוי הראשון שלה. מתוך הפשטות והמינוריות חסרת היומרה פורץ מטען קיומי גדול, שהופך את התוצאה לשלמה ומסעירה, והצילום היפהפה בשחור-לבן מיטיב לשקף את התכנים המלנכוליים. לו קולנוע היה רגע ביממה, הסרט הזה היה שקיעה.

לפני כחצי יובל, המפיק הצרפתי פטריק סובלמן צילם את עדותה של סבתו שורדת השואה. הוא עשה זאת למטרות משפחתיות בלבד ולא תיכנן להשתמש בחומרים, אך בשנים האחרונות גמלה בלבו ההחלטה להפוך אותם לסרט. זאת עשה בסופו של דבר יחד עם בנו, קולנוען צעיר בשם הוגו, שלקח את עשר השעות שהוקלטו והפך אותו למסמך דוקומנטרי באורך של שעתיים, בו כל שנייה אחת מצמררת מן האחרת.

זה לכאורה סרט פשוט להפליא: במסורת "שואה" של קלוד לנצמן, אין בו כמעט קטעי ארכיון, אלא רק את פניה וקולה של גולדה, אישה שפסע היה בינה למוות בגיל צעיר, אבל שרדה כדי לספר והאריכה ימים עד גיל 102. מול יצירות גרוטסקיות כמו הסדרה השנויה במחלוקת "ציידים" והלהיט זוכה האוסקר "ג'וג'ו ראביט", ניצב המסמך ההגון והמטלטל הזה, שמשמר את זיכרון השואה בלי לצעוק לתשומת לב ובלי גימיקים ילדותיים, ודווקא בגלל זה מקומו בפנתיאון.

כעשור וחצי לאחר שזכתה בדב הזהב בפסטיבל ברלין על "גרבוואיצה", הבמאית הבוסנית יסמילה זבניץ' חזרה למרכז העשייה האירופאית עם הסרט הזה, שהקרנת הבכורה העולמית שלו התקיימה בקיץ האחרון בפסטיבל ונציה. כרגיל אצלה, העלילה עוסקת במלחמת האזרחים שהתרחשה באיזור ממנו באה, והפעם מתמקדת בטבח שבוצע בחודש לפני 35 שנה בעיירה סרברניצה.

יש דברים טובים להגיד על הסרט ויש דברים רעים להגיד עליו, אבל השורה התחתונה היא כזו: בתום הצפייה, הגוף שלי בער מרוב זעזוע וזעם, וזה מוכיח עד כמה הוא אפקטיבי. אם בכל זאת מותר להשתמש בהגדרה המאוסה "סרט חשוב", הרי ש"לאן את הולכת איידה" ראוי לתואר הזה, ואולי הוא חשוב במיוחד לקהל המקומי, שנוטה לעסוק אך ורק בזוועות שעבר העם שלו, וכאן מקבל תזכורת שגם הרבה אחרי מלחמת העולם השנייה, רצח עם המשיך להתרחש מתחת אפו של העולם.

ג'וליה גארנר, זוכת האמי על "אוזרק", עושה את תפקידה הקולנועי הטוב עד כה בסרט זה, שהוקרן לפני כן בשלושה פסטיבלים מכובדים - טלורייד, סאנדנס וברלין. כמשתמע משמו, הכוכבת מגלמת בו עוזרת אישית של בכיר בעולם הבידור, שמתגלה כבן דמותו של הארווי ווינשטיין - ושל טורפים מטרידנים רבים אחרים, כך שהיא מוצאת עצמה עדה למעשיו הנפשעים.

את הסרט כתבה וביימה קיטי גרין, שזו עבודת הביכורים שלה, והוא מתגלה כהתמודדות המוצלחת הראשונה של הקולנוע האמריקאי עם ה-MeToo. מעבר לאינטנסיביות שלה ולאיכות של תצוגת המשחק, הדרמה הזו ראויה לציון בגלל שהיא מצליחה למקם את ההתרחשויות בהקשר מגדרי-כלכלי-מעמדי רחב, ולתאר כיצד הפושעים המיניים ניצלו את הכוח שלהם כדי לטייח את מעלליהם, והעמידו את מי שהיו עדות להם בפני בחירה בלתי אפשרית: לשתוק, או לדבר ולאבד את האפשרות לשמור על הפרנסה שהן כה זקוקות לה.

לקולנוע הישראלי יש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולפולנים יש את הכנסייה הקתולית: נושא טעון מאין כמוהו, שנגיעה בו מולידה סרטים שערורייתיים, שמטלטלים את המדינה כולה וזוכים גם להצלחה בינלאומית. זה נכון במיוחד במקרה של "קורפוס קריסטי", שרשם הישגים כלכליים נאים במולדתו, נשלח לייצג אותה באוסקר ואף השתבץ בחמישיית המועמדים בקטגוריית הסרט הבינלאומי, ונוסף לכך קטף פרסים רבים ברחבי העולם.

"קורפוס קריסטי" מציג את סיפורו של אסיר משוחרר המתחזה לכומר, ועושה זאת בצורה שיש בה סאטירה חריפה ואלימות בוטה, אבל גם הרבה רגישות ואנושיות, ובעיקר יכולת לבנות דמויות, לספר סיפור ולהעמיד מצלמה. ברטוש בילניה, המככב בתפקיד הראשי, נבחר בעקבות זאת לאחד השחקנים המבטיחים באירופה, והבמאי יאן קומסה צורף לאקדמיה האמריקאית לקולנוע ואף הספיק לביים סרט נוסף, "הייטר" שמו, שנרכש בידי נטפליקס וזמין שם (ומומלץ הרבה פחות).

כיאה לסרט על לופים בזמן, "פאלם ספרינגס" מגיע להקרנה רשמית ראשונה אצלנו באיחור לא אופנתי, אחרי שבקיץ עלה בשירותי הסטרימינג בארצות הברית, וכמובן שדלף גם אלינו. למי שעוד לא ראה, כדאי לעשות זאת עכשיו, מה עוד שבאופן נדיר לעולם הפסטיבלים הקודר, מדובר בלהיט משובב לב.

לטובת מי שפיספס, נזכיר כי מדובר במעין גלגול מודרני, שלא לומר היפסטרי, של קלאסיקת הניינטיז "פאלם ספרינגס". הוא עוסק בצעיר פוחז וצעירה פוחזת לא פחות החווים אותו יום פעם אחר פעם, ומצליח בעצמו למצוא פתרונות עלילתיים מקוריים ומפתיעים כל פעם מחדש. אנדי סמברג ובעיקר כריסטין מילוטי מקסימים בתפקידים הראשיים, והקומדיה הזו מצליחה לא רק להצחיק, אלא גם לרגש, הודות לפסקול הנפלא ובזכות שתי המסקנות שלה בנוגע לקיום האנושי - האויב הגדול שלנו, בניגוד לנהוג לחשוב, אינו הזמן, כי אם הבדידות; והשאלה היא לא איזה מין חיים יש לנו, אלא עם מי אנחנו מבלים אותם.

בניגוד לפסטיבל חיפה, שהחליט לוותר על התחרות העלילתית שלו, בירושלים מקיימים אותה, אך שלושה מחמשת הסרטים יהיו פתוחים לצפייה של השופטים בלבד, מפני שהיוצרים והמפיקים מעדיפים כי הבכורה שלהם תתקיים על מסך גדול.

נדלג אם כך לתחרות התיעודית, שבה כל הסרטים זמינים לכולם, וכולם מסקרנים - גם בגלל הנושאים וגם בגלל היוצרים והיוצרים, בהם כמה מן הבכירים והבכירות בעולם הדוקו המקומי, וכמה תגליות.

דרור מורה, מי ש"שומרי הסף" שלו הוא מסרטי הדוקו הישראלים המצליחים בכל הזמנים, שב לעסוק בסכסוך והפעם עם "הגורם האנושי", סרט המביא את נקודת המבט של האמריקאים שתיווכו בתהליך השלום לדורותיו; רן טל, שחתום על קלאסיקות מודרניות כמו "גן עדן", מציג ברוח דומה דוקו בשם "מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום". סרט נוסף שנע במחוזות הללו הוא "ילדים" של עדה אושפיז, שהילדים בשמו הוא נקרא הם חמישה פלסטינים ופלסטיניות החושפים בפנינו איך נראית התבגרות מהצד שלהם.

פוליטיקה מזווית אישית עומדת גם במרכז "מרפסת" של אלעד דוידוביץ'-שיקוביץ', הנקרא בשם המרפסת שממנה הוא מביט לתוך עצמו ועל החברה הישראלית, בתקופה שבין ימי הזיכרון ויום העצמאות. סרט מטלטל נוסף יהיה "המניע" של טלי שמש ואסף סודרי, שחוזר ל-1986 ומנסה להבין מה הוביל ילד בן 14 מעין כרם לרצוח את הוריו ואת שתי אחיותיו.

חובבי סרטי דוקו על שואה ייהנו מ"מורנוב" של חן שלח על האזור שעמד בלבו של גטו ורשה. וכמובן, אי אפשר בלי שתי ביוגרפיות של אושיות אמנותיות: "דני קרוון" של ברק הימן ו"אהובה עוזרי: צלצולי פעמונים" של עופר פנחסוב.

נציין גם את תחרות הסרט הקצר, שמציגה אף היא כמה שמות בולטים: "מותו של זה" של אבישי סיוון, שכבר ביים סרטים עלילתיים ארוכים עטורי שבחים, למשל "תיקון"; "המשימה חברון", דוקו של רונה סגל, מי שכתבה את התסריט לסרט הארוך "שש פעמים", המציג עדויות של חיילים ששירתו בעיר בשמה הוא נקרא; "ועכשיו לעצום עיניים" של תום נשר, שבמהלך לימודיה התיכוניים ביימה כמה סרטים מבטיחים עד מאוד וזה הסרט הראשון שלה באפיזודה הנוכחית של חייה; ו"התאונה" של אמרי דקל-קדוש, ש"תמונת משפחתי בשנתי הי"ג" שלו הוא מהסרטים הקצרים הטובים שנעשו בישראל.

ודובדבן נוסף: מחוץ למסגרת תחרותית תוקרן גרסה חדשה ל"ההתחלפות" של ערן קולירין, הסרט שביים לאחר "ביקור התזמורת", והשתתף בגרסתו המקורית בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה בתחילת העשור הקודם.

בגיל 77, מעמדו של רוי אנדרסון השוודי כאחד מן היוצרים המוערכים בעולם הקולנוע האמנותי חזק מתמיד - סרטו האחרון, "אודות האינסוף", זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה 2019, וזה עתה נבחר בידי גרדיאן כאחד הסרטים הטובים של השנה. כרגיל אצלו, מדובר באוסף של אפיזודות אבסורדיות ומלנכוליות על הקיום האנושי.

כריסטיאן פצהולד הוא מן הקולנוענים הגרמניים המעניינים שפועלים בימינו, ואורח קבוע בפסטיבל. "אונדינה", שערך את בכורתו העולמית לפני כשנה בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין, הוא מעשייה שתקסום לכל מי שאוהב את רחובות ברלין, ולכל מי שסובל או סובלת מלב שבור.

עוד אורח קבוע בפסטיבל הוא חאירו בוסטמנטה, במאי גוואטמלי שכבר הציג בעיר הבירה את "הר געש" ו"רעידות". "האישה הבוכייה" פרי עטו הוא ניסיון מעניין לשלב בין ז'אנר האימה העל-טבעית למותחן הפוליטי ההיסטורי.

ונסיים בשלושה סרטים מאתגרים מן המזרח: "ימים" של צאי מינג-ליאנג הטיוואני, חביב הפסטיבלים, הכולל סצינה בה גבר חותך קישוא במשך כעשר דקות; "האישה שברחה" של הונג סאנג-סו הקוריאני, גם הוא מחביבי הסינמטקים, המתחיל בזום אאוט מלול תרנגולות; ו"Irradiated" של ריטי פאהן, שמהרהר על הטרגדיות הגדולות של המאה העשרים - מן הפצצה האטומית, דרך השואה ועד שדות הקטל בקמבודיה שמהם הוא עצמו ניצל.

"76 ימים", סרט דוקו מדובר הנקרא בשם הרת הגורל שבה התפשטה הקורונה בווהאן שבסין; "אטלנטיס", סרט אוקריאני שקטף את הפרס הראשון באוריזונטי, מסגרת הצד המובילה של פסטיבל ונציה; "העיתונאי", סרט דוקו על רציחתו של איש התקשורת הסעודי ג'מאל חאשוקג'י, "מדבר 1", סרטה התיעודי של ברברה קופל, מבכירות היוצרות הדוקומנטריות בכל הזמנים, על משבר בני הערובה האמריקאים בטהרן; "מותם של שני אהובים", מסרטי האינדי האמריקאים והמדוברים של השנה; נוסף לכך, שוחרי ושוחרות קולנוע יתענגו על שני סרטי דוקו בדיוק בשבילם - "קובריק על קובריק" ו"ויליאם פרידקין על מגרש השדים".

ונסיים בשתי אזהרות. בשני המקרים מדובר סרטים שעל הנייר היו יכולים להתגלות כשוסים של הפסטיבל, אבל האמת הפוכה לחלוטין.

"הציפור הצבועה" הוא עיבוד לרב המכר של יז'י קושינסקי על תלאותיו של ילד בזמן השואה. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה לפני כשנה ורבע ופיצל את הקהל - חלק חשבו שמדובר ביצירת מופת וחלק יצאו באמצע. אני נשארתי עד הסוף, אבל כתבתי בזמנו כי מדובר בלא יותר מ"פורנוגרפיה של סדיזם", ודעתי לא השתנתה כמובן. ביקורת מורחבת ראו כאן.

"מנהיג בהזמנה" ("Irresistible") הוא סאטירה של ג'ון סטיוארט בכיכובם של סטיב קארל, רוז ביירן, כריס קופר, מקנזי דיוויס וטופר גרייס. הצוות מרשים, התסריט הרבה הרבה פחות, והוא מסמל את כל מה שרע בשמאל האמריקאי, ולאור ההתפתחויות הפוליטיות בחודשים האחרונים, גם לחלוטין לא רלוונטי. אפשר להבין את הרצון של הפסטיבל להקרין גם סרטים קלילים ומסחריים יותר, אבל כאן מדובר בתוצר נחות.


להזמנת כרטיסים, צפייה בסרטים ועוד פרטים על הפסטיבל ראו האתר הרשמי.