לפני ארבע שנים, הימם הבמאי ההונגרי לסלו נמש את הצופים והצופות בפסטיבל קאן עם "הבן של שאול", שהוגדר אז כייצוג הקולנועי הכי מצמרר של אושוויץ. אתמול (שלישי), הנוכחים והנוכחות בפסטיבל ונציה עברו חוויה דומה עם "הציפור הצבועה", סרטו של הבמאי הצ'כי האלמוני למדי וצ'לב מרהול המבוסס על הספר הקלאסי בשם זה של יז'י קושינסקי. המקור הספרותי היה מבעית, והעיבוד שלו מחריד לא פחות. התואר הזה חולק כבר פעמים בעבר, אבל בהחלט ייתכן שמדובר ב"סרט השואה" המזעזע אי פעם.
בהתבסס על הרומן המוערך של הסופר הפולני, מציג כאן הקולנוען הצ'כי את מאבק ההישרדות של ילד נרדף, המוצא עצמו לבדו במלחמת העולם השנייה, מסתובב בין מקומות מקלט שכל אחד מהם גרוע מהאחר, סופג את ההתעללויות הסדיסטיות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ומנסה לשמור על צלם אנוש, אך באותה עת גם עושה כל מה שאפשר כדי לשרוד. אם נותר בכם בדל של אמונה כי יש גבול בין האדם לחיה, "הציפור הצבועה" יפריך לכם אותה.
לא נגלה כמובן את כל מה שמתרחש במהלך הסרט, גם כדי לא לחשוף את תכניו למי שטרם צפו בו, וגם כי מדובר במראות שהנייר לא סובל. נאמר רק כי כבר בתחילתו אנו צופים בעורבים המנקרים בראשו של ילד ובחתולים האוכלים עיניים עקורות של בן אדם, ואלה רגעים עדינים יחסית. אפילו סצינה המגיעה לאחר מכן, בה אחת הדמויות מוצאות עצמה לכודה במחילה של חולדות חסרות רחמים, היא בסופו של דבר אחד הקטעים הקלילים כאן.
בזמן ההקרנה אי אפשר היה שלא לחשוב על דבריו של סטנלי קובריק, לפיהם אם איזשהו תוצר קולנועי יצליח אי פעם לייצג את זוועות השואה, הוא יהיה בלתי ניתן לצפייה. ואכן, המונים נטשו את האולם לפני סיום הסרט. לעומת זאת, רבים ממי שצלחו את 163 דקותיו כיבדו אותו בתשואות, והגדירו אותו כיצירת מופת העומדת בשורה אחת עם "הבן של שאול", "צא וראה" והמיטב של הקולנוע המלחמתי המזרח-האירופאי.
אין ספק כי מדובר בסרט שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא ניצב כאחד הפייבוריטים לזכות באריה הזהב, ובכל מקרה יהיה מן התוצרים האירופאיים המדוברים של השנה. עם זאת, לפחות אחרי הצפייה הראשונה, אני מסרב לצאת מגדרי.
אין טעם להרחיב יתר על המידה כרגע - נעשה זאת כשהסרט יוקרן בישראל. אומר רק כי יש פה שלוש בעיות עקרוניות. קודם כל, הבמאי הצ'כי מתהדר בכל מניירה של קולנוע האיכות המזרח-אירופאי: למשל, צילום בשחור-לבן ושתיקות ארוכות (הגיבור לא פוצה פה במהלך הסרט). וכך, "הציפור הצבועה" נראה לפעמים כמו מעין ספר בישול להתקנת יצירת מופת לפסטיבלים, יותר מאשר כמו אורגניזם חי עם נשמה משל עצמו.
שנית, לפעמים נדמה גם כי "הציפור הצבועה" קיבץ את כל הרגעים החזקים מיצירות קודמות שקדמו לו, הקצין אותם וחיבר אותם יחדיו, למעין אלבום אוסף ציני שקשה שלא להגדיר אותו "סרטי השואה: המיטב". זה מוביל אותנו לבעיה השלישית והחמורה מכולם: מדובר במעין פורנוגרפיה של סדיזם, שכל מה שמעניין אותה הוא לסמן וי על כל זוועה אפשרית, בקצב ובאינטנסיביות שלא מאפשרים שום מרווחים לתוכם היו יכולים להיכנס רגשות או הרהורים על המצב הקיומי. כל דימוי כשלעצמו חזק ובלתי נשכח, אבל ביחד הם לא מתחברים ליצירה שיש לה עוצמה רגשית, פילוסופית או תיאולוגית.
נעצור כאן את הדיון ונחזור אליו כשהסרט יוקרן בישראל, ועד כמה שהוא קשה לצפייה ולעיכול, הרי שבגלל הנושא שלו והדיבור סביבו, סביר להניח כי נראה אותו אצלנו במהלך השנה הקרובה. בהקשר זה, יש ב"הציפור הצבועה" גם נקודה מקומית: ממש כמו "רשימת שינדלר", הוא מסתיים בשיר שכתבה נעמי שמר, "חורשת האקליפטוס" במקרה זה. לספילברג זה הביא את האוסקר, האם כך יקרה גם הפעם?
סרט נוסף שהוצג כאן בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית הוא "About Endlessness" של הבמאי השוודי הוותיק רוי אנדרסון, מי שקטף כאן את אריה הזהב לפני ארבע שנים הודות ל"יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום".
כהרגלו של הקולנוען, גם כאן הוא מציג סדרה של אפיזודות קצרות ואבסורדיות עד כאב. זאת, בסגנון הקבוע שלו, הכולל שימוש במצלמה סטטית, הומור שחור ויבש ומינימום של הבעות פנים. קולגות שוודיות אמרו לי כי הבמאי משוכנע שמדובר בסרטו הטוב ביותר, אך האמת שכמו מאסטרים רבים בתחום, גם הוא ממחזר את עצמו לדעת. מה שכן, "About Endlessness" מיטיב להמשיך את דבריו של איינשטיין ולהוכיח כי רק ארבעה דברים אינסופיים: היקום, הטיפשות האנושית, יופיו של העולם והעצב הקיומי.
כדי להמתיק את הגלולה שמספקים השנה סרטי הפסטיבל, נסיים בכפית של סוכר. אחרי שפדרו אלמודובר קטף כאן פרס מפעל חיים, גם ג'ולי אנדרוז זכתה לכבוד הזה. כוכבת "צלילי המוזיקה" ו"מרי פופינס" התקבלה בתשואות ממושכות ואמרה במעמד קבלת הפרס כי "אני עדיין נפעמת שהיתה לי ההזדמנות לגלם כאלה תפקידים נפלאים. אני בת מזל. תודה, זו פריבילגיה בשבילי". בבקשה, ג'ולי, אבל העונג כולו שלנו.
