טלי אורן היא אחת הנשים המצחיקות בישראל. אבל כשהיא מדברת על מה שקרה לעולם התרבות בעקבות משבר הקורונה, החיוך שלה יורד מהפנים. היא מביטה לצד אחד ורואה קניונים פתוחים, היא מביטה לצד שני ורואה מטוסים מפוצצים אנשים, ומה שהיא לא רואה זה את אולמות התרבות פתוחים. "נכון שיש את השקית זבל ובלמטה שלה מצטבר המיץ? שם עולם התרבות נמצא", היא אומרת. "עולם התרבות הוא התחתית של התחתית. אנחנו לא חיוניים לאף אחד, לא חשובים לאף אחד, לממשלה יותר חשוב שהקניונים יהיו פתוחים, אבל אם פותחים קניונים ובחנות אחת מצטופפים עשרות אנשים - אפשר גם לפתוח תיאטרון. למה לא לצאת מהקופסה ולהתחיל לחשוב על התרבות? ואגב, אין לי טענות לשר התרבות שעושה מה שהוא יכול עבורנו, אבל הוא פשוט נתקל בקירות, באטימות. תפקוד הממשלה הזאת הוא ביזיון".
אז למה זה המצב? כי האמנים נתפסים כשמאלנים?
"אבל יש הרבה שהם לא שמאלנים. אז אתה רוצה להגיד לי שעושים הכללות על כולם? והאמת, למה זה צריך להיות אכפת למישהו? כשאתה רואה הצגה או מופע, בכולן מוצגת דעה פוליטית? נראה לי שמבחינתם זה פשוט לא דחוף. יש פה חוסר מחשבה. אגב, זה לא רק אנחנו. זה גם המסעדות, חדרי הכושר, בעיני הממשלה הדברים האלה לא חיוניים. לממשלה לא דחוף לפתוח בריכה שנכי צה"ל וילדים עם מוגבלויות מגיעים אליה כדי לעשות טיפול. התחושה היא שאין עם מי לדבר. מבחינת הממשלה, תרבות לא חייבים, שהאמנים יישבו בשקט כי הם יסתדרו".
את מקבלת תגובות בסגנון "שהאמנים יפסיקו להתבכיין ושילכו לעבוד"?
"אני מקבלת ממש מעט תגובות כאלה. התגובות שאני מקבלת הן בעיקר אחרי שאני מעבירה ביקורת על הממשלה, ואז נכנסים בי. אבל אני לא מתרגשת מזה. אבל בתשובה לשאלה שלך - אנשים צריכים להבין כבר שעולם התרבות לא מסתכם באמנים ובמי שמופיעים. רבע מיליון אנשים עובדים בעולם הזה: סאונדמנים, תפאורנים, מלבישים, מקימי במה, נהגים, סדרנים, מפיקים. אנשים לא קולטים את זה. כואב בלב לדעת שאנחנו לא מעניינים. אגב, גם המסעדנים. מה הבעיה לשים אנשים לשבת סביב שולחנות בחוץ? אנשים גם ככה יושבים על ספסל. נמאס מהאיפה ואיפה".
חברים שלך חטפו מכה כלכלית קשה השנה?
"אני לא מכירה באופן אישי את אלו שבמצב קשה מאוד אבל הם קיימים. אבל כל יום אנשי 'צו שמונה' מעבירים סלי מזון ותלושים לאנשי תעשיית התרבות שנפגעו כלכלית, כי המדינה לא דואגת להם. לפעמים אנחנו עושים הופעות בזום ואת הכסף אנחנו מעבירים לאותם אמנים שבמצוקה".
את עצמך נפגעת כלכלית השנה הזו?
"ברור. אני רגילה לעשות 20 הצגות בחודש ופתאום אין לי את זה. אז עשיתי קצת טלוויזיה, ולימדתי קצת, ובעלי עובד כמו משוגע. אנחנו מסתדרים, באמת שהכול בסדר, אבל זה לא כמו שאנחנו אמורים לעבוד. אם היו באים ואומרים לי 'בתאריך הזה אנחנו חוזרים'. אבל אין את זה, אין אופק, אין כלום. עושים בדיקות לאילת? תעשו בדיקות גם לקהל שמגיע למופעי תרבות. יביאו אישור וייכנסו לאולם. מה ההבדל בין טיסות לאולמות? אנשים זקוקים למופעים, לתיאטרון, למוזיקה. בשבועיים בין סגר לסגר, כשהתאפשר להופיע, הופעתי עם גיל שוחט מול 300 איש. זה היה פשוט מדהים. הקהל בכה את נשמתו מרוב התרגשות. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אנשים ירוצו להופעות. כל המתווים ממתינים לאישורים - של משרד הבריאות, של הממשלה. אבל בוא, הכול פוליטי. כל ההחלטות שמתקבלות הן פוליטיות. הכול זה אינטרסים. הרי אולם תיאטרון הוא המקום הכי אחראי בעולם, שומרים שם על ההנחיות בצורה הכי קפדנית שיש".
טלי אורן (43) היא אחת השחקניות והקומיקאיות העסוקות בישראל. היא גילמה שורת תפקידים בלתי נשכחת בתיאטרון (כשהשיא היה התפקיד הראשי ב"בילי שוורץ" שעליו אף זכתה בפרס התיאטרון הישראלי), כיכבה במחזות הזמר הגדולים ביותר ("היירספריי", "אנני" ו"צ'פלין"), השתתפה בסדרות ילדים ונוער (שושנה מ"קופיקו", זומזום", "נעלמים") ואף השתתפה פה ושם בסרטי קולנוע. בשנה שעברה היא כיכבה בפסטיגל בתפקיד המרשעת והשנה היא חוזרת לקאסט עם אותה דמות אהובה. בגלל הקורונה, השנה הפורמט הוא אינטראקטיבי כאשר כל צופה יכול לעבור בין עשרות דלתות ולבחור מהמסך שלו את המשך העלילה לפי בחירתו האישית. המופע הגדול, שייערך אף הוא בפורמט וירטואלי, יתקיים ב-17 בדצמבר.
את שמחה שבפסטיגל השנה, בגלל הקורונה, לא תצטרכי להופיע ארבע פעמים ביום?
"עכשיו הייתי חוזרת להופיע ארבע פעמים ביום כמו לפני שנה. נכון, זה לא פשוט אבל זה אושר ואדרנלין וזו הסיבה שאני אוהבת את המקצוע הזה. אני מכורה לעבודה, אני אוהבת את האנשים שהקיפו אותי בפסטיגל - גם הצוות וגם האמנים שהופיעו - זה חברויות שנשארו. בכל מופע היו 9,000 איש, בסך הכול ביום רואים אותך 36 אלף איש. זה אושר, זה טירוף".
ובמקום זה, הילדים רואים השנה את הפסטיגל דרך המחשב.
"מה שניסו לעשות זה הברקה. רצו ללכת על הקו האישי. אם אתה לא יכול לבוא לפסטיגל, הוא יבוא אליך. הילדים מרגישים חלק מהדבר הזה, וזה מיוחד. גם במופע עצמו, שהוא בעצם סרט, הילדים יכולים לבחור את העלילה".
לך זה בטח קשה לצלם מופע ולא להעלות אותו מול קהל.
"זה מתסכל. אין כמו קהל. אני בטירוף כי אין לי קהל. אני אוהבת תיאטרון יותר מהכול כי אין על תחושת הקהל. במופעי זום, אגב, הצחוקים הם בדיליי קצר, כך שיוצא שאני מספרת משהו מצחיק והצחוק מגיע רק אחרי כמה שניות".
את מופיעה מול ילדים ומול מבוגרים. מה את מעדיפה?
"אני שרופה על שני הקהלים. זה שני עולמות אחרים. כל אחד מוציא ממני משהו אחר. אין ספק שהשיא זה לעשות מחזמר לכל המשפחה כי אתה מרוויח גם את הילדים וגם את המבוגרים, כמו "אנני" לדוגמא".
היה רגע שבו הרגשת שהכוכבות עולה לך לראש?
"אוי ואבוי. זה לא יקרה. גם אמרתי לחברים שלי שאם הם רואים שזה קורה לי, שיחבטו בי עם נבוט בראש. אני אותו בן אדם. השתן לא יעלה לי לראש, הבעיה היא שיש מקרים שיכולים להתפרש אצל אחרים כאילו השתן עלה לי לראש. כשמישהו בא ומבקש ממני להצטלם כשאני באמצע הביס, אז אגיד לו שיחכה עד שאסיים לאכול. יכול לבוא מישהו ולהגיד 'תראה מה זה, איך השתן עלה לה לראש'. האמת היא שאני באמת משתדלת ואני גם נהנית מהיחס של אנשים ברחוב. אני שמחה להגיע להורים וילדים. איך לא אחבק את זה?".
מתי הבנת שהייעוד שלך הוא להיות שחקנית?
"הופעתי כל החיים בסלון מול ההורים, אבל הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית רק כשעברתי למגמת תיאטרון בתיכון. קיבלו אותי שם בחיבוק חם ולקחתי את זה מאוד ברצינות".
ותמיד הקומדיה הייתה מבחינתך הדבר המועדף?
"אני חושבת שכן, אני טיפוס כזה, מה לעשות. הייתי ילדה קלאמזית, נכנסת בעמודים, שופכת דברים, מדברת מהר. אני לא עושה את זה בכוונה".
ומדגדג לך לעשות תפקיד דרמטי?
"איזו שאלה. בטח. אני מאוד רוצה לעשות דרמה. אני יכולה לתת מעצמי בקטע הדרמטי ואני אשמח לעשות כמה שיותר. אני באמת מאמינה שלשחקנים קומיים יש המון דרמה. תסתכל על בראבא, קושניר, מושונוב, או שלום אסייג ב'מנאייכ'. לא צריך לקטלג אנשים. אני בטוחה שזה יקרה".
מה החלומות המקצועיים שלך?
"מתחשק לי להוציא שיר. לא בא לי לעבוד על אלבום, אבל בא לי להוציא שיר פאנק עם גיא מזיג. דבר נוסף שאני רוצה לעשות זה מופע קומי-מוזיקלי, כמו המופעים של חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט. שואו מטורף שאחר כך צריך לגרד את האנשים מהרצפה".
בפסטיגל משתתפים עשרות מהכוכבים הכי גדולים במדינה. איך אפשר להסתדר עם כל כך הרבה אגואים?
"כשאמנים נפגשים - אי אפשר להסביר את האושר הגמור ביניהם. כשאנחנו נפגשים כולנו, את העניין הזה בכלל".
אין שום מאבקים מאחורי הקלעים על לקבל יותר טקסט ובולטות?
"יכול להיות שההפקה מעורבת בזה, אני לא יודעת על זה. אני אומרת את האמת - עמדנו 40 איש על הבמה וכל אחד שר את השורה שלו בלי להתמרמר. כל אחד בא בטוב. אנשים הרגישו שהם חלק מדבר עצום, למי יש זמן לאגואים ולשטויות? אנשים גם יודעים שזה מביך ליד כולם להתעסק עם אגואים. היום הרבה דברים גם נסגרים מראש, אבל מה אני יודעת מה קורה מאחורי הקלעים? אני יכולה להגיד שכשאנחנו נפגשים, זה אושר, זה מצחיק, זה מרגש, זה כמו מפגש מחזור".
עם מי יש לך את החיבור הכי טוב?
"איציק כהן. עבדנו צמוד. עשינו המון סטוריז יחד בין הסצנות".
כמה מפריע לך שהיוטיוברים הם היום הכוכבים של בני הנוער?
"אין מה מה לעשות. צריך להשתלב עם מה שקורה היום. הילדים חזק ברשתות החברתיות. קווין רובין אגב משחק בסדרה שבעלי כתב והוא שחקן עם כישרון טבעי ויכולת אותנטית להיות במצבים מדהימים ומרגשים. יש אנשים שנולדים עם הדבר הזה".
ויש כאלה שלא, אבל הם עדיין הופכים להיות כוכבים.
"הם כוכבים בזכות דברים שהם טובים בהם".
ולא מבאס אותך שהם גיבורי התרבות של הנוער?
"אני לא חושבת שהם גיבורי התרבות היחידים. בסדרות הנוער יש גם המון שחקנים שהם בוגרי בתי הספר למשחק. יש מזה ויש מזה. אם זה היה רק יוטיוברים, אז זאת הייתה בעיה כי אני חושבת שצריך ללמוד משחק כי מקבלים שם המון כלים. אתה לא יכול ללמוד לעמוד על במה מלעשות סרטונים ביוטיוב".
את צופה בסדרה "חזרות"?
"וואו, נועה קולר אהבת חיי. אני יושבת וצורחת מצחוק. כמות הסיטואציות שאתה יושב ואתה אומר 'וואו, ככה אנחנו נראים, וואו זה בול ככה'".
ככה באמת נראה אחורי הקלעים של התיאטרון?
"ממש כך. זה מדויק ברמות שאני בוכה מצחוק. הם פשוט גאונים. והמשחק והכתיבה מושלמים"..
לא היית רוצה להשתלב בקאסט של "ארץ נהדרת"?
"אגיד את זה בצורה פשוטה: אני לא חקיינית. מעולם לא ניסיתי לחקות. אני רוצה להיות בפורטה שלי. כשאני עושה משהו, אני רוצה לעשות אותו עד הסוף. לא ניסיתי לחקות אף פעם. לבוא ולהתארח בתכנית - ברור שאשמח, איזו שאלה. אבל להיות חלק מהדבר הזה, זה גם בעייתי לי מבחינת זמנים כי אם אתה ב'ארץ נהדרת', אז אתה שם. זה לא יכול לעבוד עם עוד מיליון הצגות במקביל. שמע, באתי לזהו זה. היה כיף בטירוף".
איפה את עומדת פוליטית? את מפגינה?
"אני לא מדברת פוליטית יותר מדי. אני מדברת על מקום רע שהגענו אליו כמדינה. זה המקום הכי נמוך שהגענו אליו. הממשלה לא מתפקדת ולא מצליחה לנהל כלום, יש שחיתויות, אני לא מדברת ימין או שמאל כי זה לא העניין, אני מדברת ערכית-מוסרית-חברתית. כמה אפשר? זה לא טמטום להצהיר סגר לילי ואז למחרת להצהיר שאין סגר לילי? מי האנשים האלה שמחליטים עלי? בגלל זה אני מפגינה. משהו חייב להשתנות. אני מרגישה שאני במדינת חלם. לא מגיע לאנשים האלה לנהל את המדינה. הם לא יכולים.
"שלושת הכ"פים של מיקי זוהר - כוח, כבוד וכסף - הם ההפך הגמור ממה שהייתי רוצה שהילדים שלי יחיו לפיו. מה ששולט היום במדינה זה ההפך הגמור מהערכים שאני מנסה להנחיל לילדים שלי. אני אעשה כל מה שאני יכולה שזה יישכח ויתפייד. לא אנוח עד שתיפסק סתימת הפיות למי שמדבר הפוך מהממשלה. אם לא נדבר, אז מי אנחנו? פשוט נקבל את הכוחניות הזו כעובדה מוגמרת? אנחנו ממש פסע מדיקטטורה, אם לא כבר שם. הלוואי ויהיו עוד אנשים כמו ח"כ יפעת שאשא-ביטון שלא מפסיקה להשמיע את קולה השפוי שחושב על האזרחים ולא על עצמה".
לא הזכרת את השם "נתניהו".
"נתניהו היה מספיק שנים והגיע הזמן לפנות את המקום. די, מספיק, בוא תטפל בענייניך המשפטיים והאישיים ותשחרר אותנו. זה לא קשור לשמאל וימין. אתה צריך להמשיך הלאה. כמה הפגנות צריך לעשות מול הבית שלך כדי שתשחרר?".
מה התגובה הכי מוזרה שאי פעם קיבלת?
"הרבה פעמים אומרים לי 'טלי שרון, אני חולה עליך!" ואני זורמת עם זה. או שהייתה פעם מישהי שבאה אלי בסופר ושאלה אותי: "זאת את??", אז עניתי לה: "כן, נראה לי שכן". אז היא אמרה: "יא אללה, איזה קטע. תדעי לך, אני רואה אותך בטלוויזיה ואת הרבה יותר מלאה" - ואז היא הלכה. ואני לא קיבלתי תשובה אם אני מלאה יותר בטלוויזיה או במציאות".
אי אפשר שלא להזכיר את מהפכת "מי-טו" ששטפה את העולם.
"המהפכה הזו היא אושר גדול, כי אנשים הרשו לעצמם דברים. אתה מבין היום הרבה פעמים דברים בדיעבד שהיו הטרדה. היה לי פעם נהג הסעות שכל פעם שנישק אותי כשעליתי לרכב ההסעות, ניסה לנשק אותי בפה במקום בלחי. לא עשיתי מזה עניין אז, ואמרתי לעצמי שהוא אידיוט, אבל כשמדברים על הדברים האלה אתה מבין שהוא לא אמור לעשות את זה. אנחנו עובדים יחד, אנחנו לא מכירים, ואין שום סיבה שתיתן לי נשיקה בפה. מרגיזים אותי הגברים שאומרים 'מה, אי אפשר כבר להגיד שלום למישהי? להחמיא למישהי?'. אנשים צריכים לדעת לעשות את ההבחנה בין הטרדה ללא-הטרדה".
והמהפכה הזו אכן מנקה כל מיני משה-איבגים כאלה?
"זה בהחלט קורה".