"הסרט שלי שונא גברים? מצחיק שדווקא גברים מתלוננים על הייצוג שלהם בקולנוע"

    "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא הסרט הכי טוב של 2020. בריאיון בלעדי לוואלה! תרבות לרגל הקרנתו בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הבמאית עליזה חיטמן מדברת על התגובות הסוערות שהוא מעורר, על איך הקורונה פגעה בה ובצוותה ועל החלום לבקר בעיר הבירה

    אבנר שביט

    "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא לא רק הסרט עם השם הכי ארוך של השנה, אלא גם הסרט הכי טוב של 2020. כתבנו את זה מיד לאחר הקרנת הבכורה האירופאית שלו, בפברואר האחרון במסגרת פסטיבל ברלין, ובכל שנה נורמלית, היינו רואים אותו בארץ כבר מזמן - ועל מסך גדול. אך הקורונה דחתה את הקרנותיו כאן, ומנעה מהן להיות במסגרת קולנועית. תחת זאת, הפנינה הזו זמינה כעת ב-VOD של הערוצים השונים (אך לא בנטפליקס, שימו לב) ובפסטיבל הקולנוע ירושלים, שיוצא היום לדרך בצורה וירטואלית.

    המלצה חמה: אל תפספסו את היצירה הזו, שבצדק רב זכתה ועוד תזכה בפרסים רבים, מתהדרת בציון כמעט מושלם באגרגטור הביקורות רוטן טומטוז ומככבת בסיכומי 2020 למיניהם.

    כיאה לעולם הפסטיבלים, העלילה אינה קלה לעיכול. הסרט, אותו כתבה וביימה עליזה חיטמן, עוקב אחר נערה מפנסילבניה הנכנסת להיריון לא מתכונן. בגלל החוקים במדינתה, היא נדרשת לנסוע לניו יורק הסמוכה כדי לבצע הפלה, ויוצאת למסע יחד עם בת דודתה. לשתיים אין גרוש, ולמעשה אין שום דבר חוץ מאחת את השנייה. הדרמה הזו מעוגנת היטב במציאות חברתית-כלכלית, ובכל צעד וצעד של הגיבורות ניכר הדיכוי הכפול שלהן: הן בגלל המגדר שלהן והן בגלל העוני שלהן.

    עוד בוואלה!

    גזרו ושמרו: המדריך המלא לסרטי הפסטיבל

    לכתבה המלאה
    עליזה חיטמן (צילום: GettyImages)
    "מדינות שונות בארצות הברית מוצאת דרך להגביל את הגישה של הנשים להפלות. אם את נוסעת כמה שעות מניו יורק לפנסילבניה, זה כמו מסע בזמן - כמעט אין שם קליניקות בהן אפשר לבצע הפלה"

    "נעשו כבר לא מעט סרטים אמריקאים על הפלות, והם תמיד מתחלקים לשני סוגים", אומרת חיטמן בריאיון בלעדי לוואלה! תרבות. "הסוג הראשון: סרטים שעוסקים בנשים לבנות במעמד חברתי מסוים, ולאור הפריבילגיות שלהן, הפלה היא החלטה ותהליך קל מבחינתן. הסוג השני הוא סרטים שעוסקים בהפלות מחתרתיות, ועושות להן רומנטיזציה. רציתי לעשות סרט שמתרחש בשטח האפור בין שני אלה, ועוסק במכשולים הכספיים והגיאוגרפיים שעומדים בפני נשים אמריקאיות המבקשות לעשות הפלה".

    למה את מתכוונת ב"מכשולים גיאוגרפיים"?

    "ב-1973 התקבלה בארצות הברית פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון, Roe v. Wade, שקבעה כי הפלה היא זכות חוקתית. הבעיה היא שמאז, מדינות שונות בארצות הברית מוצאת דרך להגביל את הגישה של הנשים להפלות. אם את נוסעת כמה שעות מניו יורק לפנסילבניה, זה כמו מסע בזמן - כמעט אין שם קליניקות בהן אפשר לבצע הפלה, ולמעשה כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת. אם את אישה צעירה, שחיה במדינות שהצביעו לטראמפ ב-2016 ואין לך הרבה כסף - אז גם אין לך הרבה אופציות".

    יש לך תקווה שדברים ישתנו תחת הממשל החדש?

    "כולנו נשמנו לרווחה שלא נצטרך להיות מוטרדות באופן יומיומי בידי הנשיא הזה. מה יהיה בעתיד? זה תלוי מה יהיה בסנאט ובקונגרס ואיזה מרחב פעולה יהיה לביידן. אני ממש לא בטוחה לגבי זה, אבל דבר אחד בטוח - יש אנחת רווחה קולקטיבית שטראמפ כבר לא יטריד אותנו".

    סרט השנה. מתוך "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (צילום: פסטיבל ברלין)
    "היו לי חרדות לפני ההקרנות. פחדתי שירקו עליי, ממש ככה. התגובות הפתיעו אותי לטובה. ניגש אליי גבר וחלק עמי טרגדיה משפחתית: אחותו עברה הפלה, והמשפחה שלו הפסיקה לדבר איתה בעקבות כך"

    גם ההסכמה לגבי איכות הסרט היתה קולקטיבית בארצות הברית, אבל בישראל כבר התפרסמו כמה ביקורות שליליות, כולל כאלה של גברים שטענו כי הדרמה הזו דווקא בסדר, אבל סובלת מ"שנאת גברים" ונופלת בכל הקשור לייצוג שלהן.

    "מה אני אגיד לך", אומרת חיטמן. "גברים מתלוננים על הייצוג שלהם בקולנוע? זה ממש אירוני, יחסית לעובדה שלנשים כמעט מעולם לא היתה בעלות על הייצוג הקולנועי שלהם. תבחן רגע את ההיסטוריה של הקולנוע, כמה סרטים נעשו בידי נשים על נשים? משעשע קצת שדווקא גברים מתלוננים על הדרך בה מציגים אותם".

    קשה לצפות בסרטה של חיטמן בלי לחשוב על "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו הרומני, שיצא לפני כעשור וחצי ועוסק גם הוא בדמויות דומות ובנושאים דומים. הסרט זכה בדקל הזהב ונחשב לאחת מיצירות המופת הקולנועיות הגדולות של ימינו, אבל הבמאית האמריקאית אמביוולנטית לגביו.

    "כן, זו יצירת מופת וזו השראה, ואני סוגדת לבמאי ולכישרון שלו, אבל הוא השאיר אותי עם הרבה שאלות לגבי היחס שלו לדמות ההרה", היא אומרת. "הגיבורה האמיתית של הסרט היא החברה שלה, שמארגנת את הכל וגם מקריבה את עצמה מינית, אבל מה לגבי האישה שמבקשת לבצע הפלה? אני חושבת שממש מביישים אותה. מציגים אותה כחלשה, כחסרת אחריות, כקלת ודעת וכשקרנית, שמרמה את החברה שלה. אי אפשר לצפות בסרט הזה ולא לראות בו את המבט הגברי. אז כן, הוא השראה, אבל בסרט שלי רציתי לעשות ריקליימינג לסיפור הזה, בלי שיפוטיות כלפי הצעירה ההרה".

    בשעה שבסרטה הנוכחי אין כמעט ולו רגע אחד שאין בו לפחות דמות נשית אחת, ההפך נכון לגבי סרטה הקודם, "חולדות חוף", שזמין בנטפליקס, ובו יש גברים לאורך כל הדרך - ורובם מן הקהילה הגאה. "כשהקרנתי את הסרט בפסטיבל סאנדנס, נתקלתי בלא מעט מיזוגניה מצד הקהילה הזו. הטיחו בי 'מי את, אישה שכמותך, שתעשי סרט על הנושא הזה?", היא מספרת. "גם את הסרט החדש הקרנתי בסאנדנס, והיו לי חרדות לפני ההקרנות. פחדתי שירקו עליי, ממש ככה. התגובות הפתיעו אותי לטובה. ניגש אליי גבר וחלק עמי טרגדיה משפחתית: אחותו עברה הפלה, והמשפחה שלו הפסיקה לדבר איתה בעקבות כך. קיבלתי לא מעט מסרים מגברים. למשל, מחזאי שהכרתי וסיפר לי חוויה שלא ישכח לעולם: איך, כשהיה בקולג', הסיע חברה שלו במשך ארבע שעות כדי שתוכל לבצע הפלה".

    איזה עוד תגובות קיבלת?

    "בגלל הקורונה, לא היו לנו הרבה הזדמנויות להקרין את הסרט בפני קהל, אבל למרבה המזל יש את הרשתות החברתיות - והאינבוקס שלי ושל השחקניות מוצף בתגובות כמו 'עברתי משהו דומה', 'אחותי עברה משהו דומה' ו'לו רק ידעת מה עברנו בשנות השישים והשבעים'. אני חושבת שאנשים שעברו את הטראומות האלה חשים צורך לחלוק את הסיפורים שלהם, ובכל הקשור לשיח על הפלות - אנחנו רק בתחילת הדרך".

    עליזה חיטמן (צילום: GettyImages)
    "סבלתי מבעיה רפואית חמורה בחודשים שלפני המגיפה, הייתי בבידוד וקצת אחרי שיצאתי ממנו - כולם חוו את מה שאני עברתי"

    עוד לפני הקורונה, התקופה הזו היתה רכבת הרים מבחינת חיטמן. "סבלתי מבעיה רפואית חמורה בחודשים שלפני המגיפה, הייתי בבידוד וקצת אחרי שיצאתי ממנו - כולם חוו את מה שאני עברתי", היא משחזרת. "הבכורות של הסרט התקיימו בחורף האחרון, ובמהלך הקידום שלו - גם אני וגם הרבה מנשות הצוות היו חולות. זו היתה תקופה מטרידה ומבלבלת. נוסף לעבודה שלי כקולנוענית, אני מלמדת בקולג' בניו יורק וזה היה מצב מאוד טראומתי. התלמידים היו צריכים לאסוף את הדברים שלהם ולעזוב את המעונות מהיום למחר. עשיתי את מה שאפשר כדי להתעלות מעל הקשיים, ולהמשיך לקדם את הסרט וללמד".

    עד כה, כמעט ולא הזכרתי את שם הסרט בכתבה - פשוט כי הוא ארוך מדי. הוא גם יפה מדי, עד שמגלים את המשמעות מאחוריו: ובכן, כשהגיבורה מגיעה למרפאה לפני ביצוע ההפלה, עורכים עימה ריאיון קצר ושגרתי. במסגרתו, מציגים בפניה ושכמותה סיטואציות שונות, למשל כאלה הנוגעות לניצול מיני, ומבקשים ממנה לענות אם זה אף פעם לא קרה לה, קרה לעתים נדירות, קרה לעתים קרובות או קורה תמיד. התשובה שלה כל כך עצובה, שהיא מתקשה לענות בלי להשתנק מדמעות.

    "לסרט היה שם אחר בהתחלה, אבל הוא היה זמני ותמיד ידעתי שאשנה אותו", אומרת חיטמן. "אני חושבת שהשמות תמיד מתגלים תוך כדי כתיבה, וכך קרה לי גם הפעם. במסגרת המחקר לצורך כתיבת התסריט, ניגשתי לעובדת סוציאלית ואמרתי לה - נגיד שאני בחורה בת 16 מפנסילבניה שבאה לעשות הפלה, מה התהליך שאני עוברת? ואז סיפרו לי על השאלון הזה, ואמרתי לעצמי ש'אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד' הוא שם לירי, אבל גם כזה שמגלם בתוכו את התמות של הסרט - למשל, העובדה שלכל מדינה יש קריטריונים משלה כדי להחליט למי מותר לעשות הפלה, איך ומתי, והפרוצדורות האלה נכנסות לתוך שטח כל כך אינטימי".

    אני תוהה אם את משתמשת תמיד בשם המלא של הסרט.

    "לא, ואף אחד אחר לא - אנחנו תמיד כותבים אותו בראשי תיבות במיילים שלנו".

    כל כך יפה, כל כך כואב. מתוך "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (צילום: פסטיבל ברלין)

    את התפקיד הראשי מגלמת סידני פלנינגן, שחקנית חסרת הכשרה וניסיון, מה שלא מונע ממנה להפגין את אחת התצוגות המפעימות של השנה. חיטמן פגשה אותה כמעט במקרה לפני כמה שנים ותמיד רצתה אותה לתפקיד, גם כשבדקה אופציות אחרות. "עשיתי אודישנים לשחקניות שהיו ב'דברים מוזרים' וכיוצא בכך, אבל כשאתה שחקן שכבר חי תקופה בלוס אנג'לס או בניו יורק, אז המערכות האלה משנות את האישיות שלך, ולא רציתי שחקנית עם הרקע הזה", היא אומרת. "זה לא שבאתי ואמרתי 'אני רוצה לעשות סרט עם אנשים אמיתיים', אלא שחיפשתי למי תהיה את ההופעה הטובה ביותר.

    "בינתיים, בעקבות ההצלחה, סידני כבר חתומה אצל סוכנת. חבל לי שבגלל הקורונה היא הפסידה את ההזדמנות לנסוע לפסטיבלים ולפגוש יוצרים ויוצרות, אבל היא עושה אודישנים וקוראת תסריטים והכי חשוב - רוצה ללכת לקולג', ואני חושבת שהסרט נתן לה את המוטיבציה לעשות זאת".

    לעבודת הצילום המפעימה בסרט אחראית הלן לובר, מן הצלמות הטובות בדורנו, שכבר היתה אחראית לדימויים המפעימים ב"חיים נסתרים" הברזילאי וב"לזרו השמח" האיטלקי, ועבדה עם חיטמן גם על "חולדות חוף". "זה טוב לעבוד עם צלמת שיודעת איך את רוצה לספר את הסיפור", אומרת הבמאית. "היא הבינה שאני רוצה לספר אותו בגוף ראשון, ולתת לקהל לחוות את העולם הפנימי של הדמויות. בגלל האמון בינינו, סמכתי עליה ונתתי לה את החופש להיות רקדנית ולזוז עם המצלמה איך שרצתה, והיא גם השתמשה במתקן מיוחד שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. המטרה היתה לתת למצלמה לנשום, אבל גם להעלים את הנוכחות שלה, שהיא לא תשאיר שום עקבות בחול".

    לא בנטפליקס. מתוך "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (צילום: פסטיבל ברלין)

    ואם כל זה לא מספיק, הסרט גם מתהדר בנוכחות של שתי מוזיקאיות אינדי בולטות ונהדרות - ג'וליה הולטר, שכתבה את המוזיקה המקורית שלו, ושרון ואן אטן, שמגיחה כאן כאמא של הגיבורה.

    "את ג'וליה אני מכירה מזמן, וידעתי שהיא מסוגלת לייצר את האווירה שרציתי", אומרת חיטמן. "היא אפילו לא צפתה בגרסה הערוכה של הסרט, אלא פשוט בחומרי הגלם שלו, ואילתרה לפיהם. בנינו את המוזיקה ככה שהכלים ייצגו דמויות ורגשות. הקלרינט, למשל, מייצג את הגיבורה כשהיא לבדה, בחוסר וודאות וביטחון, והפסנתר מגיע בכל פעם שהיא יחד עם בת הדודה שלה, ומסמל את הקשר ביניהן.

    "לגבי שרון - ליהקתי אותה כי אני מעריצה שלה, אבל גם כי זה תמיד מסקרן לראות איך מישהי שמתמחה באמנות מסוג אחד עושה אמנות מסוג אחר, וכי האנרגיות שלה מאוד מזכירות את האימא בסרט. הקריירה של שרון התפוצצה בשנים האחרונות, והיא מג'נגלת בין להיות אימא, ליצור ולהופיע, והרגשתי שממש חשוב לה לעשות את הסרט ולגלם את הדמות הזו".

    ועד כמה חשוב לך שהסרט מוקרן דווקא בפסטיבל של ירושלים?

    "אני חשה אשמה שמעולם לא ביקרתי בירושלים, עצובה שלא יכולתי להגיע השנה ומקווה שעוד אבוא. אין לי קשר רוחני לעיר, אבל הייתי רוצה שיהיה לי. התקופה הזו היא בהחלט זמן טוב לחוויות רוחניות. הייתי גם רוצה שתשלח לי רשימה של סרטים ישראלים. אני לא מכירה הרבה, אבל יש אחד שראיתי והותיר בי חותם עמוק - 'אור' של קרן ידעיה".

    לצפייה בסרט ובשאר סרטי הפסטיבל - ראו האתר הרשמי.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully