המפיק הצרפתי פטריק סובלמן היה החבר הכי טוב של סבתו, שורדת שואה בשם גולדה מריה. נקודות ציון רבות בהתבגרות שלו היו קשורות בה - למשל, הפעם הראשונה שהשתכר. "הייתי קצת אחרי בר המצווה, היה סוג של ברביקיו אצל ההורים שלי, היה אוכל והיתה סנגריה. שתינו ושתינו, ואני זוכר איך הקפנו את הבית בשירים ובריקודים", הוא משחזר בריאיון לוואלה! תרבות.
פטריק היה קרוב לסבתו, ובכל זאת - לא ידע דבר על מה שעברה בזמן מלחמת העולם השנייה, לפני שהגיעה לצרפת. הוא לא שאל, והיא לא רצתה לספר, כמעט לאף אחד.
"במבט לאחור, מדהים אותי איך אנחנו מסוגלים לחיות כל כך הרבה שנים בחוסר מודעות שכזו", הוא אומר. "הנורמה אז היתה - שלא מדברים. מי שיודע, יודע - וזהו. היחידות איתן דיברה על התקופה היו שתי חברות שלה, שורדות שואה גם כן. הן היו מסתגרות בחדר שלה ומשוחחות, ומה שמעניין זה שלא פעם היו שומעים צחוקים, כי הן היו נזכרות גם בסיפורים מצחיקים".
ב-1994, כשסבתו כבר היתה אישה באה בימים, החליט פטריק סובלמן שהגיע הזמן לשמוע סוף כל סוף את עדותה - ולהנציח אותה. הוא היה מוכן להקשיב, היא רצתה לדבר - והיא סיפרה לו הכל. איך גדלה כפולניה יהודיה בגרמניה, ותמיד ראתה ביידיש שפה נחותה; איך חיילים נאצים חילקו שוקולדים מורעלים לילדים; איך נאלצה לברוח מהבית בלי הוריה; איך הקריבה את בתה כדי להציל את בן זוגה; ואיך הגורל הציל אותה באופן רנדומלי לגמרי - חייה הוכרעו בשתי שניות, וההכרעה היתה שתשרוד כדי לספר, ותחיה עד תחילת העשור הקודם, בו מתה בגיל 102.
במקור, סובלמן צילם את העדות למטרות משפחתיות בלבד. "לא ידעתי כמה זמן עוד נשאר לילדים שלי, לנכדים שלה, לדבר איתה - ורציתי שיישאר להם משהו", הוא מספר. אך בשנים האחרונות, גמלה בלבו ההחלטה לקחת את חומרי הגלם ולעשות מהם משהו. "לסבתא שלי לקח זמן לדבר, ולי לקח זמן להבין שאני צריך לעשות מזה סרט", הוא אומר. "זוגתי, שעסקה בזיכרון מלחמת העולם השנייה בהקשר אחר, אמרה לי 'לא סיימת את העבודה, לא באמת התמודדת עם העדות של סבתך', והיא צדקה".
וכך, סובלמן פנה לבנו, קולנוען צעיר בשם הוגו, והם לקחו את עשר השעות שכבר צולמו, והפכו אותם למסמך דוקומנטרי באורך של שעתיים, בו כל שנייה אחת מצמררת מן האחרת. הקרנת הבכורה שלו התקיימה בחורף האחרון במסגרת פסטיבל ברלין, וכעת ניתן לראות אותו בפסטיבל ירושלים, שיצא לדרך בסוף השבוע באופן וירטואלי.
במסורת "שואה" של קלוד לנצמן, הסרט מורכב כמעט אך ורק מעדותה של הסבתא המנוחה. "אין שום דבר אחר, כי לא צילמתי שום דבר אחר, וגם לא חשבתי לעשות זאת - פשוט העמדתי את המצלמה על חצובה ושמתי אותה מולה", הוא אומר לי בריאיון המתקיים לאחר ההקרנה בפסטיבל הברלינאי. "השתמשתי במצלמה כי זה הכלי שיש לי. באותה מידה, יכולתי גם לשים מולה מיקרופון".
"היה ויכוח אם להוסיף לכך קטעי ארכיון או לא", מוסיף בנו הוגו. "אני התעקשתי שלא, ורציתי להישאר באינטימיות שבין הסבתא ונכדה. הפשרה היתה להשתמש במעט קטעים, ורק בכאלה שמתרגמים את מה שהיא מרגישה. הרעיון היה להמחיש את הרגשות שלה, ולא לתאר בשמה את מה שקרה לה".
עד כמה הופתעת לגלות את הסיפור של סבתך בכזו פרספקטיבה של זמן?
"על הסיפור שלה לא היה לי שום מושג, אבל האופי שלה והמהות שלה - הם מצטיירים בעדות בדיוק כמו שזכרתי אותה".
מובן שאי אפשר להתעלם מכך שבכורת הסרט התקיימה דווקא בגרמניה. "איפה אקרין, אם לא כאן?", אומר על כך פטריק סובלמן. "זה יפה מאוד שפסטיבל ברלין הזמין אותנו, אבל זה גם לא מפתיע אותי. בכל הקשור לזיכרון של מלחמת העולם השנייה, הגרמנים עושים עבודה מדהימה, והלוואי שהצרפתים היו נוהגים כך גם כן, בקשר לשואה או בקשר למלחמת אלג'יריה. הצרפתים מתקשים להודות בשיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים, ובמקום זה מספרים סיפור כאילו כולם היו במחתרת. אנחנו שומעים מעט מאוד עדויות ומעט אנשים טרחו לתת דין וחשבון.
"אסור שמה שקרה יקרה שוב, והדרך לכך עוברת בהקרנה של הסרט הזה בגרמניה. אין בי שום שנאה לעם הגרמני. אני לא חושב שהוא אשם. אף פעם לא ראיתי בגרמנים שטן, וכדוגמה - הם קלטו בשנים האחרונות הרבה יותר פליטים מאשר בצרפת".
אפשר רק להצטער שבשל הנסיבות, הסרט לא יוקרן בירושלים באופן פיזי. הוא בוודאי היה מעורר תגובות נסערות ואמוציונליות ומעורר שיח, כפי שקרה בגרמניה. "בסיום אחת ההקרנות כאן, קמה גרמנייה נרגשת ואמרה שצריך להקרין את הסרט במערכת החינוך המקומית", מספר הוגו סובלמן. "בהקרנה אחרת, באה אליי אישה ברעד. היא סיפרה לי שרק עכשיו, כשהוריה מתו, חיטטה לעומק בארכיון המשפחתי, עשתה אחד ועוד אחד והבינה שסביה היו נאצים, משהו שעד כה בכלל לא דיברו עליו במשפחה. היא אמרה לי שהיא מצטערת שלא נהגה כמונו והקליטה את עדותם, כי עכשיו כבר מאוחר מדי, וכל הזמן היא הדגישה בפניי עד כמה היא מצטערת על מה שסביה עשו".
כשאני שואל את השניים אם יש שאלה שהם מתחרטים שמעולם לא שאלו את מריה, יש להם תשובות רבות. "ההורים שלה ככל הנראה היגרו לישראל אחרי המלחמה, ואנחנו לא יודעים אם היא ראתה אותם שוב או לא", הם אומרים. "איך זה להיות בנתק מן ההורים שלך כל כך הרבה שנים, ועוד כשמדובר באנשים שכל כך אהבת? היינו רוצים לדעת, אבל לעולם לא נדע - כי אף אחד לא יודע, וזה די מדהים שמעולם לא טרחנו לשאול את השאלה הזו. היינו גם רוצים אולי לשאול כמה שאלות את בן הזוג שלה, שכבר לא היה צלול בזמן הצילומים. אולי גם הייתי שואל יותר על החיים שלה אחרי המלחמה".
אתם חושבים לפעמים איך היו נראים החיים שלכם אם גם היא היתה מהגרת לישראל?
פטריק סובלמן: "היתה לה דירה בתל אביב והיא אהבה לבקר בארץ, אבל היתה לה תודעה קלאסית של יהודייה בתפוצות - היא אהבה מאוד את צרפת, ולא חשבה לרגע להגר לישראל".
איך אתם חושבים שהיא היתה מגיבה לסרט?
הוגו סובלמן: "אני חושב שלא היה מביך אותה ולא היה מפתיע אותה לראות את עצמה על מסך גדול".
פטריק, אתה מצטער לפעמים שלא עשית את הפרויקט הזה מוקדם יותר?
"לא, גם כי בכלל לא חשבתי להפוך את העדויות לסרט, וגם כי אם הייתי עושה את זה בשלב מוקדם יותר - לא הייתי עושה את זה עם הבן שלי, וזה היה לי חשוב מאוד".
כשחושבים על זה, לא ייעשו עוד הרבה סרטי עדויות על השואה, אם בכלל.
פטריק סובלמן: "ככל הידוע לי, בצרפת נותרו מאתיים שורדי שואה ככל היותר. סרטי עדויות כבר לא יהיו. יהיו סרטים עלילתיים, וסרטי דוקו שמתבססים על קטעי ארכיון, אבל זה יהיה שונה. חשוב לנו מאוד להקרין את הסרט בצרפת. לפי הסקרים האחרונים, רבע מהילדים ובני הנוער בצרפתים לא יודעים שהיתה שואה. אולי נוכל לתרום תרומה קטנה להעלאת המודעות לנושא".
בסופו של דבר, מכל העדות של סבתך, יש משפט אחד או רגע אחד שנחרת בך במיוחד?
פטריק סובלמן: "כן, זה שהגורל שלה, כל החיים שלה, הוכרעו בשתי שניות. מסחרר לחשוב על זה. אני אפילו לא יודע מה להגיד".
לצפייה בסרט ובשאר סרטי הפסטיבל - ראו האתר הרשמי.