לא כל יום יוצא לראות סרט דוקו כל כך יפה ויזואלית כמו "שיר ערש לעמק"

הבמאי בן שני ("עובדה", "יומני קירשנבאום") התאהב בציור של עץ אלון שערער אותו, והחליט לפגוש את הצייר שמאחוריו, אלי שמיר. לאורך כמעט עשור (!) של צילומים, הוא ניסה לצלם את אותו אלון, שניצב מול ביתו של שמיר, שוב ושוב, ולקוות שהמצלמה תתפוס את אותו קסם. כל הצילומים יצאו שונים, כולם מהפנטים, אבל האפקט לא היה אותו הדבר. הצילום יכול לחקות את הציור, אך לא לנצח יד מיומנת של אמן מבריק, שבשבילו רישום הוא הרבה מעבר להעתקת דימויים אל הבד. המפגש המתמשך בין השניים - או מוטב: ההתבוננות של שני בשמיר - עומדת במרכז "שיר ערש לעמק", שמשודר בימים אלו ב-HOT8 (וב-vod).

שני נפגש כאן שוב ושוב עם שמיר, המתגלה כאיש חביב למדי, שלוקה במהלך השנים בפרקינסון. המחלה מתחילה לפגוע בכושר הגופני שלו, כשברקע מאיים החשש הכבד מכל - פגיעה ביכולת לצייר. בין ההתמודדות הזאת לבין עבודה על שלל ציורים, הוא דן עם שני על הקריירה שלו, הרגלי העבודה והאירועים שעיצבו אותו. אלא שזה לא סרט ביוגרפי במובן המקובל של המילה, ונדמה שהסיפור האישי, או כל הגיג אחר על המרחב שבו הוא מתרחש, מצומצמים למדי, כמעט לא מספקים. המצלמה של שני מתעניינת הרבה יותר בקסם עצמו: בדרכים בהם נולד ציור, מוגשם מן הטבע או הסטודיו או הנפש אל הקנבסים הענקיים של שני או של אחרים. באחת הסצינות היפות ביותר מתוכו, שני מנחה כיתה של סטודנטים לרישום ללמוד את פניהם שלהם, לפני שהם מתחילים לצייר זה את זה. המלאכה האמנותית שנוצרת דרך המפגש האנושי - זה עיקר הסרט.

מעל "שיר ערש לעמק" מרחפת נימה של מלנכוליה קיבוצית נוסטלגית, הן בגלל מחלתו וזקנתו של שמיר, והן בגלל המיקום וההיסטוריה הפרטית שלו, כבן עמק יזרעאל שחש אשמה על שלא הלך להיות עובד אדמה כמו אביו. הסרט עושה לו תיקון במובן זה שהוא ממחיש את הסיזיפיות שבעבודה שלו, ומראה כיצד גם הוא קם כל יום לעבוד שעות ארוכות בסטודיו שלו, משפץ ונאבק בציור עד שהוא נגמר ככל בעל מלאכה. עדיין, כובד משקלו של העמק, האידיאולוגי והוויזואלי, נוכחים לכל אורכם. שני מתענג על כך, מבלי להגזים באידיאליזציה, אך גם בלי לפרק את המתח הזה עד הסוף.

למרות שהצורה גוברת כאן על התוכן, והסרט מתקשה לעניין לכל אורכו (שעה ורבע), מזלו שהוא פשוט יפהפה. הצופים יכולים לטבוע גם הם בקסם שהוא מתעד. באמצעות צילום מרהיב (של אוריאל סיני) ובעיקר ציורים מרהיבים, כמו גם קריינות מדויקת של מספר סיפורים מיומן, "שיר ערש לעמק" הוא אחד הסרטים התיעודיים הכי יפים ויזואלית שאפשר להיתקל בהם. בעיקר, ומעל הכול, הוא עושה חשק לרוץ למוזיאונים ולבהות גם שלא דרך המסך. כדאי לנצל את ההזדמנות לעשות זאת, רגע לפני שהם נסגרים פעם נוספת.