לגדעון סער יש פאק רציני באמינות, וזאת אפילו לא אשמתו

קל לזלזל במועמדות של גדעון סער לראשות הממשלה. כמעט מתבקש. זה משהו באיש, וזה לאו דווקא משהו רע. משהו בנחמדות הכללית שלו, בשיבה שנזרקת רק בשיפולי הרקות, בטון הדיבור המרגיע בואכה מרדים שלו גם כשהוא מציג אידיאולוגיה די קיצונית. אבל זה לא רק הוא, זה גם אנחנו. עברנו איזה שינוי. אנחנו כבר לא מאמינים להם. זה טבעי. עוד פוליטיקאי שמבטיח הבטחות לשינוי? כבר ראינו את זה, ותמיד זה נגמר אותו דבר. אחד, עלוב במיוחד, אפילו גילח את השפם שלו כדי לתת הבטחה כזאת לציבור המצביעים שלו. איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.

יש לגדעון סער פאק באמינות, וזאת אפילו לא אשמתו. הרקורד שלו, יחסית לפוליטיקאי, נקי. הוא פשוט נכנס למשבצת "זה שהולך להפר הבטחות", מה שלא הפריע לו להטיל אתמול כמה הבטחות מפציצות. המועמד הטרי הגיע אמש לשניים מהריאיונות הכי קלים שיהיו לו בקריירה. איילה חסון בערוץ 13 ורינה מצליח בערוץ 12 התגאו מאוד בריאיון עם המועמד החדש לראשות הממשלה, עד כדי כך שנראה שהן שכחו לשאול אותו איזושהי שאלה שתגרום לו לחשוב. השאלות היו כמעט אותן שאלות, התשובות היו אותן תשובות, וחבל, בעיקר מבחינתו של המועמד. סער, פוליטיקאי ותיק ומנוסה, לא צריך לדקלם תשובות מנוסחות היטב כמו עבריין שהודרך על ידי עורך דין ממולח רגע לפני שהוא עולה לדוכן העדים. זה נכון בעיקר כשמולו ניצב נאשם בפלילים, שבזירה התקשורתית אין שני לו.

סער הגיע לאולפנים כדי להעביר שני מסרים חשובים מבחינתו. הראשון: אני עדיין איש ימין אידיאולוגי. סער פירט, כמעט בדקלום, שהוא נגד מדינה פלסטינית ובעד רפורמות במערכת המשפט. מעבר לזה, הוא לא נשאל, וזה גם לא באמת משנה. הבטחות בנושאים האלה איבדו רלוונטיות בעשור האחרון, ולבטח שלא יהוו פקטור במערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה. במובן הזה, המסר השני היה החשוב יותר: אני לא אשב עם ביבי. סער דאג להבדלה מלאה בינו לבין נתניהו, ועל הדרך גם הבדיל בינו לבין בנט שמעולם לא הצהיר בצורה כל כך נחרצת שהוא יעדיף להיות באופוזיציה מאשר לשבת בממשלה בראשות נתניהו. זה היה רגע ה"ריד מיי ליפס" של סער (או לחילופין, רגע גילוח השפם שלו) שעלול להפוך למם אם הוא ימצא את עצמו כשר בממשלת נתניהו הבאה.

למעט ההבדלים האידיאולוגיים הלא משמעותיים בתקופת הקורונה, סער פשוט מקים מחדש את "חוסן לישראל" של בני גנץ. שוב דיבור נעים לאוזן על השסעים בעם שיש לתקן, על הפסקת ההסתה, השיסוי, הביזוי והפרדת הנאשם בפלילים מהשפעה על מקורות שלטון החוק. ראינו את כל זה, שמענו את כל זה. גנץ היה חסר כל ניסיון פוליטי כשהוא הבטיח את זה, בעוד לגדעון סער יש קילומטראז' נאה, אבל המסרים הם אותם מסרים. גם הכריזמה הלוקה בחסר. המפלגה חסרת השם של סער מבטיחה את אותה תקווה שגנץ הציג, רק עם אידיאולגיה ימנית מוצקה וקצת פחות גמגומים.

סער חזר וביקש ממי שמעוניין לראות את נתניהו כראש ממשלה לא להצביע לו, כאילו שזו איזו סיסמת בחירות גאונית. ובינתיים הוא מציג חזית נחמדה ותרבותית שאפשר לראות בה אלטרנטיבה לסירחון שעולה כרגע מבית הנבחרים שלנו. יכול להיות שגדי איזנקוט יצטרף אליו, כמעט בטוח שיפעת שאשא ביטון תעשה את המעבר. מדובר באנשים מכובדים עם הרבה קרדיט בציבור. הבעיה היא שבפועל, מאחורי האיש וההבטחה עומדים כרגע רק צבי האוזר ויועז הנדל, שני חברי כנסת שזו המפלגה הרביעית שלהם (!) בשנתיים האחרונות, שגנבו את קולות המצביעים שלהם (ואת מימון המפלגות) ועכשיו מצטרפים לעוד מפלגה שמבטיחה לנו שינוי. אם לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות זו ההגדרה של טירוף, זה יהיה מעשה מטורף להצביע לגדעון סער. למזלו, יש לא מעט מטורפים עם זכות הצבעה בישראל.

עוד לפני הריאיון המנומס מדי עם גדעון סער, הציגה "פגוש את העיתונות" את אחד הפאנלים הדוחים בתולדות התכנית והזכירה כמה שהתקשורת הישראלית היא שותפה בזויה לאותה רוח שנאה שנושבת מבלפור. הדיון נועד לכישלון ברגע בו הוזמן לאולפן, שוב, כותב הנאומים לשעבר של נתניהו ארז תדמור. באוגוסט האחרון כתבנו כאן על ההזמנה התמוהה של תדמור לתכנית על תקן עיתונאי. אמש, בדיוק כמו אז, תדמור ישב באולפן לצד עיתונאי ימני-אך-לא-ביביסטי ופוליטיקאית ימנית-אך-לא-ביביסטית בדימוס.

מבחינתו של תדמור כל מי שאינו תומך בנתניהו הוא איש שמאל. ביקום שלו כולם מושחתים, חוץ מנתניהו. במציאות שהוא מציג אין בכלל משבר כלכלי. ברגע הזייתי במיוחד הוא טען שתקציב זה בכלל לא כזה דבר קריטי לתפקוד המדינה. אחרי שדיבר ללא הפרעה במשך דקות ארוכות, הוא פשוט סירב לאפשר לשאר האורחים בפאנל להשמיע טענות שסותרות את הדברים שאמר. כשיגאל גואטה דיבר מדם לבו על האנשים שקורסים כלכלית בזמן הקורונה, הוא תקף אותו על כך שיש לו ג'וב בתאגיד השידור. כשהשרה לשעבר לימור לבנת הסבירה שאי אפשר לנהל משרד ממשלתי בלי תקציב מדינה, הוא טען שקשה לו להתמודד עם העובדה שהוא בנחיתות מספרית, כאילו לימור לבנת אינה ימנית בכל רמ"ח איבריה. תדמור טען להתנשאות וזלזול בו, דבר שגרם ליועץ התקשורת רונן צור לאבד לרגע את קור הרוח שלו ולהמליץ לתדמור לטפל ברגשי הנחיתות שלו. כדי להוכיח שצור צודק, תדמור מיהר לטוויטר אחרי התכנית והמשיך להתבכיין.

קל להאשים את הפוליטיקאים בשסע העמוק בחברה הישראלית. מתבקש לבקר את נתניהו שנמצא בשלטון כבר 12 שנה על ההסתה והשנאה שהוא זרע במאמציו להתחמק ממשפט. אבל בחדשות 12 לא יכולים להאשים אחרים כשהם מציגים פעם אחר פעם כפרשן לגיטימי את אחד ממקימי תנועת "אם תרצו", אלה שעמדו בין השאר מאחורי קמפיין "השתולים" שהסית נגד אמנים. זה נחמד לעשות פאקט צ'קינג בזמן או אחרי שידורים חיים, אבל ברגע שחבר בפאנל שמוצג כעיתונאי מסית נגד כל העולם ואחותו (כולל נגד התקשורת השמאלנית, בזמן שהוא יושב בפאנל עם רוב ימני) אולי כדאי לעצור ולהריח את הצביעות.

הביצוע של ראש הממשלה נתניהו ל"יש לי אהבה" רחוק מלהיות הדבר הכי גרוע שנתניהו עשה בחייו הציבוריים. זה היה אפילו חמוד. לעומת זאת, המסר לפיו האיש שאחראי על כך שהמדינה נכנסת לשנה שנייה בלי תקציב בלב המשבר הכלכלי הגדול בתולדותיה צריך לבקש מהציבור תרומות לקשישים, הוא נוראי. בן גוריון ביקש שתגידו כן לזקן, בעוד עדן בן זקן מבקשת שתתנו יד לזקן, ובינתיים עושה דואט עם זקן.

ובכל זאת, אם זה המצב אליו נקלענו, הנה עוד כמה אופציות לקאברים למען נזקקים. ברי סחרוף יכול לבצע את "חלליות" יחד עם השר אמיר אוחנה בבקשת תרומה לשוטרים במאבקם נגד החייזרים בבלפור. אלונה דניאל יכולה לבצע את "שרה" יחד עם השרה מירי רגב כדי לגייס תרומות למימון ביתו של ראש הממשלה בקיסריה. קורין אלאל יכולה לרענן את "ארץ קטנה עם שפם" יחד עם עמיר פרץ לצורך מימון המונים לרכישת משקפות עם מכסים שקופים לחיילים בודדים. אביב גפן יכול לעבוד עם אורלי לוי על "אל תדאג" למען המטרה החשובה של לעורר מודעות לבגידות. וכמובן שלום חנוך יכול לבצע את "משיח" יחד עם ראש הממשלה החליפי בני גנץ פשוט כדי להזכיר שכשהציבור מטומטם, הציבור משלם.