"בלקספייס" מתחילה בסצנה מחרידה ומפחידה. משם זה נהיה קצת מבולבל

הדבר העיקרי שמציעה "בלקספייס" לעומת אחיותיה לז'אנר הוא אלימות יותר מסוגננת ומצועצעת, על גבול האימה, מסוג שחריג לראות על המסך הישראלי. יהיה מעניין לגלות אם בהמשך תצליח הסדרה לארגן את האלימות הזאת במסגרת של סיפור עמוק יותר על הפצעים של החברה הישראלית

נדב מנוחין
עבר מודחק. גורי אלפי, בלקספייס (צילום: אוהד רומנו)

סצינת הפתיחה של "בלקספייס" (שביים אופיר לובל ויצרו סהר שביט וענת גפני, רשת 13) מבעיתה, אך גם מרתקת. זה מתחיל בטקס יום הזיכרון בנוכחות השמיניסטים בתיכון "מורשת רבין" (כמובן), עם נאום מלא פאתוס, כמעט פארודי, של מנהל בית הספר (שי אביבי), ומיד לאחריו עולים נערה ונערה לנגן ולשיר את "שיר הרעות", אולי המפורסם בשירי מלחמת העצמאות.

ספק אם "שיר הרעות" אומר משהו לנערים ב-2020, דור שמכיר מלחמות בעיקר ממסך של פלייסטיישן (וטוב מאוד שכך). בינם לבין המילים הגבוהות של המנהל, פעורה כמעט תהום של הקשרים שהתיישנו. זה הרגע שבו סיוט הבלהות של הנוער האמריקני מתפרץ לאירוע ומתנקש בטקס הישראלי הלאומי: ארבעה בני אדם, לבושים בתחפושת של חד קרן שמסתירה את פניהם, נכנסים ומתחילים לירות לכל עבר. ארבעה תלמידים נהרגים. האסון הזר של ארצות הברית כסיוט המקומי החדש. זו סצינה שכתובה מצוין, כשם שהיא מחרידה.

לזירה מגיע השוטר רמי דוידי (גורי אלפי), שתום עין ומריר, שכמסתבר הוא בוגר של בית הספר, ומתחיל לנהל חקירה, כשמאחוריו טראומת עבר שהוא מדחיק, וטיבה לא ידוע לנו, אך ככל הנראה קשורה אף היא לאותו תיכון מקולל. מכאן, כך נראה, צוללת הסדרה לעומק אותו טירוף של גיל ההתבגרות, והאלימות תשוב להתרחש.

עוד בוואלה! NEWS

"סותמים פה פיות למי שלא מסכים עם הממשלה. אנחנו כפסע מדיקטטורה"

לכתבה המלאה
התחלה חזקה, ומה הלאה? בלקספייס (צילום: צילום מסך, רשת 13)

בנקודה החזקה הזאת "בלקספייס" מתחילה, אבל לא כל כך יודעת לאן להמשיך, לפחות בפרק הראשון, היחיד שנשלח לעיתונאים לפני השידור אמש בערוץ 13 (פרק נוסף ישודר היום). מתחילה חקירה מבולבלת, עוצרים פלסטינים ומכריזים על פיגוע לאומני מבלי שיש ראייה כלשהי שמצביעה על כך. הפרק היחיד הזה משאיר הרבה קצוות פתוחים, ובמקביל מצביע על חשוד אפשרי במעשה - אחד הנערים.

בינתיים, אנחנו יודעים כל כך מעט על מערך הדמויות הזה, שלעת עתה פשוט לא מספיק מעניין. אלפי מעצב גיבור חידתי משהו. דוידי נעדר את האישיות הנוגעת ללב של איזי בכר (מנאייכ), האידיאליזם של מרסל בן דוד (פמת"א) או אורך הרוח והלב של אברהם אברהם (תיק נעדר), השוטרים שכבשו את המסך בשנתיים האחרונות. בינתיים, הוא בעיקר חסום, ולא מספק לנו יותר מדי סיבות להזדהות איתו. את התלמידים אנחנו בקושי מכירים בשמותיהם, והפאניקה המוסרית הנלווית להתחקות אחר "עולמם הסודי של בני הנוער" מעוררת עוד פחות רצון לצלול פנימה.

כרגע, הדבר העיקרי שמציעה "בלקספייס" לעומת אחיותיה לז'אנר הוא אלימות יותר מסוגננת ומצועצעת, על גבול האימה, מסוג שחריג לראות על המסך הישראלי אבל אין כל קושי למצוא בנטפליקס. יהיה מעניין לגלות אם בהמשך תצליח הסדרה לארגן את האלימות הזאת במסגרת של סיפור עמוק יותר על הפצעים של החברה הישראלית, כי אחרת מה בעצם הטעם בלשפוך דם בדיוני.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully