למרבה הצער, דברי ימי הקולנוע מלאים סיפורים על שחקנים שסרטים בכיכובם יצאו רק לאחר מותם. רשימה מצומצמת יותר אך מכובדת גם כן כוללת כאלה שהיו מועמדים לאוסקר או זכו בו לאחר לכתם, כשהדוגמה הבולטת האחרונה היא הית' לדג' ב"האביר האפל". כעת, צפוי להצטרף אליה גם צ'דוויק בוזמן.
בוזמן, שהתפרסם בדמותו כגיבור "הפנתר השחור", להיט הענק של מארוול, נאבק בשנים האחרונות בסרטן. הוא עוד הספיק לחזות ב"הזהב של נורמן" של ספייק לי בהשתתפותו, שעלה בנטפליקס בקיץ האחרון, אך מת בשלהי אוגוסט האחרון, לפני עליית "הבלוז של מא רייני", שנרשם כסרטו האחרון, ולאחר ביקור קצר באולמות הקולנוע שעדיין פתוחים בארצות הברית, הצטרף לנטפליקס מסוף השבוע.
הסרט, שנקרא במקור "Ma Rainey's Black Bottom", הוא פרק נוסף בסדרת העיבודים בהפקת דנזל וושינגטון למחזות של אוגוסט ווילסון המנוח - פרויקט שכבר הוליד את "גדרות" המועמד לאוסקר.
ויולה דיוויס, שכיכבה גם ב"גדרות", מופיעה אף כאן, והפעם כזמרת בלוז האגדית בשמה נקרא הסרט, שמתרחש בשיקגו של סוף שנות העשרים. עלילתו מתארת כיצד המוזיקאית מגיעה עם כל הגינונים שלה לסשן הקלטות, בו משתתפים בין השאר עסקני מוזיקה לבנים, המנסים לשלוט בה ולנצל אותה; כמה נגנים ותיקים; גם חצוצרן צעיר ושאפתן מדי בגילומו של בוזמן.
זה יום חם, הן מבחינה מטאורולוגית והן בכל הקשור לדינמיקה בין המשתתפים, הנחשפת בפנינו בסדרה אינסופית של מונולוגים ודיאלוגים. חילופי הדברים ביניהם הולכים ומתלהטים ונוגעים בסוגיות של תרבות, מגדר, כסף, מעמד, גזע ותיאולוגיה. במונולוג הכי נוקב שלו, החצוצרן נוגע בקונפליקט המובנה בין גורלם המר של השחורים בארצות הברית ובין האמונה היוקדת של רובם באל. "איפה אלוהים היה כשאנסו את אמא שלי ועשו לינץ' באבא שלי?", הוא תוהה, בשאלה המזכירה את התהיה היהודית איפה אלוהים היה בשואה.
הטמפרטורות גבוהות והסוגיות בוערות, ובכל זאת הסרט נותר קצת פושר מבחינתי. משעשע לקרוא את הביקורות של התקשורת האמריקאית ולהבחין עד כמה הן מנסות להיות מנומסות - לא רק מסיבות של תקינות פוליטית, אלא הפעם גם בשל כבוד המת.
הרשו לי להיות מנומס פחות: איני נמנה עם חובבי תת-הז'אנר של עיבודים למחזות, המתרחשים כמעט אך ורק בזירת צילום אחת, ומתבססים על פטפטת בלתי נגמרת ועשייה תיאטרלית. לפיכך, לא נהניתי מ"גדרות" ולמרות האיכויות המוזיקליות שלו, גם את "הבלוז של מא רייני" היה לי קשה לצלוח. עבודת הבימוי של ג'ורג' סי.וולף אלגנטית, אך מידות העניין, ההנאה וההתרגשות בזמן הצפייה עומדות מבחינתי ביחס הפוך לכמות המילים שיש הסרט.
ובכל זאת, כמובן שקשה להיוותר שווי-נפש לחלוטין. הסיבה לכך היא תצוגת המשחק של בוזמן. גם בלי קשר לנסיבות, ההופעה שלו כאן ראויה לציון. כמו חצוצרן מיומן, הוא שולט בכלים שלו בלי אף תו מזויף, ומשלב בין טכניקה מיומנת ליצירתיות ונשמה. זו תצוגה מרשימה בכל קנה מידה, אבל פי כמה וכמה בהתחשב בכך שהפגין אותה כשכבר היה בשלבים האחרונים של מחלתו. לרגע אחד לא ניתן לראות בגופו או בפניו כל אינדיקציה לסבל שעובר עליו. כל מה שרואים היא תשוקה ומחויבות אינסופית למקצוע, וזה יפה ומעורר השראה.
אך למעשה, אף שבוזמן נראה כאן בריא ונמרץ, יש בתפקיד שלו רמז מטרים לבאות. זאת, כיוון שעם הזמן מתברר כי החצוצרן דוהר לעבר אבדון בלתי נמנע, ולעבר סוף מר כמו של השחקן שמגלם אותו. באחד הרגעים היפים כאן, מכריזה הזמרת כך: "מה שהלבנים לא מבינים לגבי הבלוז הוא שאנחנו לא שרים אותו כדי להרגיש טוב יותר, אלא כי זו דרך מבחינתו להבין את החיים". בתום הצפייה בסרט, נותר רק לומר שזו גם דרך להבין את המוות.