לאחר ההצלחה הגדולה של סרטו העלילתי הארוך הראשון, "פיגומים", קיבל התסריטאי והבמאי מתן יאיר עצה מכמה קולגות שלו - כשיזמינו אותך לעשות סדרה, אמרו לו, אל תסרב. הוא הקשיב להם, והתוצאה היא "אחד על אחד", שתעלה מחר (שני) בכאן 11, במה שהפכה למשבצת השידור הכי יוקרתית בטלוויזיה המקומית בשנה האחרונה - מיד אחרי "חזרות" המדוברת, וביום השידור שמתוכו "טהרן", "מנאייכ" ו"שעת נעילה" צמחו להיות שיחת היום.
"פיגומים" היה אחד הסרטים הישראלים היפים והמיוחדים של העשור הקודם, אם לא של כל הזמנים, וזה נכון גם לגבי "בגרות", סרט נוסף שיאיר הספיק להוציא מאז. שניהם עסקו במערכת ההוראה, וכך גם "אחד על אחד", העוקב אחר מורה פרטי בשם מוטי, אותו מגלם תומר קאפון.
לסדרה יש שלושה צירים. הראשון, מלווה את הגיבור כשהוא פוקד את הבתים של תלמידיו, שכל אחד מהם נושא מטען משלו. השני, עוקב אחריו בכובעו המקצועי הנוסף, כמי שמשלים הכנסה כבריסטה בבית קפה, ומתחיל לנהל מערכת יחסים עם אחת מהלקוחות שלו. והשלישי, הדרמטי מכולם, הוא הציר המשפחתי. נקודת המוצא של הסדרה היא אירוע טרגי - מות אמו של הגיבור במהלך טיול בדרום אמריקה, מה שמוביל אותו לחדש את היחסים עם אביו המנוכר, אותו מגלם מרק רוזנבאום.
היצירה של יאיר אוטוביוגרפית תמיד, וכך גם הפעם: כל אחד משלושת הצירים מבוסס על חייו האישיים. בדיוק כמו הדמות הראשית בסדרה, גם הבמאי גדל בלי אביו, שעזב את הבית כשהיה ילד ולא שמר על קשר, שחודש רק בערוב ימיו. באחת הסצינות הטעונות ביותר, גיבור "אחד על אחד" שואל את האב אם לא התגעגע אליו ולאחיו, והוא עונה - "מה יש להתגעגע? אתם קיימים". המשפט הזה, כואב לשמוע, נאמר גם במציאות, ואף מופיע בסרט הראשון של הקולנוען, דוקו בשם "רשום לי בתעודת זהות שאני אבא שלך".
"למה האבא אומר את זה? אולי הוא בונה את העולם באיזושהי צורה כדי לנמק את עצמו, או כדי להפחית מחומרת המעשים שלו", אומר על כך יאיר בריאיון לוואלה! תרבות לקראת עליית הסדרה. "בכל מקרה, זה אדם שחושב אחרת. אתה לא יכול להגיע אליו בדרך הקלה. משהו צריך לקרות כדי שתגיע אליו, ודרך המוות הטרגי של האמא מתחילה ההתקרבות האיטית בין הגיבור ואבא שלו".
עוד לפני שאביו של יאיר עזב את הבית, קרה משהו דרמטי בחייו: "בגלל שהמצב בין ההורים שלי לא היה טוב, אימא שלי עברה לישון איתי בחדר". הסרט הבא שלו, אותו יתחיל לצלם בחודשים הקרובים, יעסוק בחוויה הזו. "גם ב'אחד על אחד', האימא מאוד נוכחת, גם אם לא באופן פיזי", הוא אומר. "בכל פרק מזכירים אותה, ועוסקים באובדן שלה ובמקומות בהם הוא פוגש את הגיבור".
מה לדעתך אבא שלך היה חושב על הסדרה?
"קשה לי לדעת, אבל סיפור ההתקרבות בין הגיבור ואביו יפה לדעתי. אמא שלי צפתה בסדרה ואמרה שהיא מאוד אוהבת את מה שראתה, ומדהים בעיניה איזה מקום תופס אצלי הקשר עם האבא".
יש לך שתי בנות קטנות. איזה מין אבא אתה?
"אני בבית, אבל אני גם הרבה לא בבית. אני אוהב להצחיק את הבנות שלי, להכין להן אוכל, לשחק איתן בכדור ולעשות איתן הצגות. אני חושב שהן מרגישות שאני נורא אוהב אותן, אבל רק בעתיד אדע איך הן חוו את זה. אני אוהב להתבונן בהן ויש לי מחשבות מפחידות. בגיל 12 או 13 אבא שלי נעלם לי מהחיים, ואני שואל את עצמי מה יקרה אם אני איעלם להן. זו מחשבה מחרידה, ומצד אחר אולי גם קצת סוג של פנטזיה, כי הייתי רוצה לראות איך הן יתמודדו עם ההיעדר שלי. אולי זה יחזק אותן שאני לא אהיה. זה מחשבות שנעות בשתי קצוות. לא הייתי רוצה שיחוו דבר כזה, אבל כן הייתי רוצה להסתכל בהן ולראות מה זה יעשה להן".
אחיו של הגיבור, אותו מגלם יפתח קליין, עומד לעשות רילוקיישן לארצות הברית - ואף זה מעבר השואב השראה מן המציאות של יאיר. "כמו בסדרה, גם אני נפרדתי מאח שלי שנכנס למונית שלקחה אותו לאמריקה", מספר יאיר. "לא הוא ולא אני הבנו במה מדובר. לא הבנתי שעכשיו אני במקרה הטוב אראה אותו פעם בשנה, כשהוא יבוא לביקור של שבועיים - וזה בעצם לא באמת שבועיים, אלא חמישה ימים נטו, כי לא תמיד יהיה לו זמן אליי, שלא לדבר על השנים שמתפספסות כי הוא לא יכול לבוא בכלל. לא הבנתי את זה, כמו שאבא לא מבין שהוא מרים את הילד שלו על הידיים בפעם האחרונה, כי עוד מעט הילד כבר לא יהיה בגיל שמרימים אותו. הכל קורה וחולף".
יאיר מספר שמגיל צעיר היה "מכור לסרטים", וצופה בהם מיד לאחר שקם בבוקר. הוא בוגר מגמת תסריטאות סם שפיגל ותואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל עשה גם תואר בהיסטוריה כללית ותואר שני במחקר התרבות, ושימש מורה להיסטוריה ולספרות - הן בתיכון ציבורי והן במסגרת פרטית, חוויה המתועדת כאן וממחישה עד כמה הקשר בין מורה פרטי ותלמידיו יכול להיות אישי ואינטימי.
"מצאתי את עצמי מתעניין בתלמידים ובחיים שלהם יותר מאשר בחומר הלימודים", נזכר יאיר. "יותר מאשר הכסף, עניין אותי לעזור להם ולתת ערך מוסף, גם אם זה לא קשור ישירות לנושא השיעור. אם אתה יושב עם ילד והוא אומר לך שהוא רעב, אתה יכול להמשיך את השיעור, אבל אתה יכול גם ללכת למטבח ולהכין לו לאכול, כי הוא לא בהכרח יודע להכין חביתה לבדו. חוץ מזה, עם בטן מלאה תהיה לו יותר נכונות ללמוד. נכון, לא בטוח שתקבל כסף על העשרים דקות האלה, אבל היה לי חשוב להכין לו סלט יותר מאשר ללמד אותו על מבצע ברברוסה".
הסדרה ממחישה עד כמה הוראה פרטית יכולה להיות חוויה פולשנית באופן כמעט מביך.
"הכל קורה נורא מהר. מזמינים אותך בטלפון, ואז אתה מגיע הביתה, אומר 'שלום שלום' ותוך חמש דקות אתה בחדר עם הילד. זו סיטואציה לא ברורה, שאין בה גבולות. אתה חשוף וגם המשפחה חשופה. אחד הסרטים שהכי השפיעו עליי זה 'המולה וזעם' הצרפתי. יש שם סצינה שהילד בא לחבר שלו הביתה, ומתברר שיש לו מטווח בבית. תמיד קיימת המחשבה שתיכנס לבית של מישהו, ומי יודע מה תמצא בו - אולי מטווח, אולי משהו אחר. בכל בית יש משהו. אני זוכר שלימדתי תלמידה, ובינה לאמה שלה היה דיבור נורא אלים, דיבור של קללות. הייתי בהלם".
הרבה מהילדים בסדרה מתנהגים בצורה שממש מתחשק לך לקפוץ על המסך ולתת להם סטירה.
"יש בסדרה מקומות מיזנטרופים, אבל יש בה גם אהבה ואנושיות שמאזנת את זה, אני מקווה. כשהילד המפונק מבקש מהפיליפינית של המשפחה שתכין לו חביתה, הוא אומר לה 'באהבה, סאלי, באהבה', וזה מעיד על החסך הרגשי שהוא נמצא בו. הוא צריך אהבה. זה ילד שרוב היום נמצא בבית, לא מדבר עם אף אחד ויורה באנשים דרך מסך המחשב, אז המורה הפרטי הוא מבחינתו קשר לעולם החיצוני. יש לי מקום חם בלב לילד הזה".
"פיגומים" ו"בגרות" עסקו בדמויות מן המעמד הבינוני-הנמוך, אבל כאן נראה שהקליינטים של הגיבור באים לפעמים גם מתוך מעמד גבוה יותר.
"אני אף פעם לא חושב מראש על המעמד שאעסוק בו, זה נובע מתוך הסיפור והדמויות. בתור מורה פרטי, גיליתי שבהרבה משפחות יש את המחשבה שכסף יכול לפתור דברים, ולפצות את הילד על דברים אחרים. מצד אחר - ברור שבשביל מורה פרטי אתה צריך כסף, אבל גם משפחות לא עשירות מוצאות לזה מימון, אם זה מבחינתן בראש סדר העדיפויות".
הצעירה עמה הגיבור מפתח יחסים היא אשת ספר בשם מעיין - בדיוק כמו זוגתו ואם ילדיו של יאיר. "סיפור ההיכרות וההתאהבות כאן מאוד דומה לסיפור שלנו", מודה היוצר. "הרבה מאוד ממנו מבוסס על דברים שקרו. כשליהקתי את לליב סיוון לגלם את התפקיד הזה, ביקשתי ממנה שתפגוש את בת הזוג שלי, והן אכן נפגשו כמה פעמים".
מצד אחד, אתה כותב את האוטוביוגרפיה שלך מול כל מי שירצה לצפות בה. מצד אחר, אפילו פייסבוק אין לך.
"יש לי את המחברת שלי, היא הגיעה לפני פייסבוק ואני מסתפק בה".
אתה עדיין כותב בכתב יד?
"כן, אני אוהב את המחברת, אוהב את העיפרון ואוהב לחדד את העיפרון. התחלתי לכתוב כך לפני עשרים שנה, וזה הרגל שאני אוהב. זה גם טוב להבדיל בין סוגי הכתיבה - הכתיבה במחשב היא כבר בשלבים הפרקטיים יותר".
יאיר שקל ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, כפי שעשה ב"בגרות", אבל אמר לעצמו שהוא כבר מבוגר מדי, וגם שיהיה לו קשה מדי לחבוש שני כובעים בפרויקט טלוויזיוני שכזה. לכן, בחר להטיל את המשימה על שחקן אחר, ולאחר סדרת אודישנים, ליהק את תומר קאפון.
"לא ראיתי אותו בדברים קודמים", הוא מודה. "את 'פאודה' ראיתי רק אחרי שצילמנו את הסדרה, בזמן הסגר הראשון, וכי עניין אותי לראות אותו שם. את 'הנערים' לא ראיתי עד היום, כי אין לי אמזון, וגם את 'בשבילה גיבורים עפים' לא. לא חשבתי על תומר כשחקן אקשן וגם היום אני לא חושב עליו כך. אם תגיד לי שאתה רוצה ללהק אותו לסדרת אקשן, אגיד לך - מה פתאום, הוא לא מתאים, וזה כנראה כל היופי שלו כשחקן".
למה בחרת בו?
"בסופו של דבר, הכל זה מבט ועיניים, והמבט שלו היה טוב בשבילי. הייתי צריך מישהו עם נוכחות, שמצד אחד יוכל להחזיק את כל הפוקוס וסדרה שלמה על גבו, אבל מצד אחר יוכל גם לתת מרחב לשאר הדמויות, ובסדרה מהסוג הזה יש הרבה דמויות משנה. אני לא חושב עליו כ'חתיך'. הוא חמוד, סימפטי ולא מאיים, וזה חשוב שהמורה כאן יהיה כזה שנכנס לכיתה ולא מאיים על התלמידים".
ואיך היה לעבוד איתו?
"הוא חד מאוד. את הסצינות הכי קשות רגשית הוא עשה בטייק אחד או שתיים".
לא צפית בדברים שלו, אבל ביקשת ממנו לצפות במשהו מסוים לפני הצילומים?
"כן, ביקשתי שיראה את 'מישהו לסמוך עליו', ורציתי שיילך בכיוון של השחקן הראשי שם, מרק רופלאו".
גם אשר לקס, שכיכב ב"פיגומים", מופיע כאן בתפקיד משנה.
"הוא עדיין עובד בפיגומים, אבל אני מאוד אוהב לעבוד איתו כשחקן, ומקווה בקרוב לצלם איתו סרט נוסף שכבר כתבתי בשבילו".
מה הרגעים שאתה הכי אוהב בכתיבה?
"אני אוהב את השלב שאתה כותב משהו, אבל עוד לא הוצאת אותו החוצה. זה שלב של פנטזיה, של חלום, כי הכל עדיין יכול לקרות. זה כמו לשלוח טופס טוטו - אין לדעת, אולי תזכה בעשרים מיליון שקל. יש לך את ההרגשה שכתבת משהו טוב, שיכול לצאת טוב, אבל רק אתה יודע עליו. זה סוד שאתה שומר לעצמך, וכשאתה הולך ברחוב, אנשים עוד לא יודעים אותו. אני אוהב את זה".
עבר עליך הרבה בשנים האחרונות. מה הזיכרון הכי חזק שלך?
"אני זוכר שאבא שלי כבר מת, ואמא שלי באה להיפרד ממנו בבית חולים, ואז עלתה אצלי השאלה - איפה נגמרת המשפחה שהייתי בה ילד ואיפה מתחילה המשפחה שהקמתי בעצמי כאבא. אני לא יודע אם למדתי מזה משהו, אבל זה שיעור חזק, וכשכתבתי את הסדרה הזו הרגשתי שיש בה מרחק נכון בין החיים והמוות".