זה היה באוויר הרבה זמן, אבל כשג'ון לנון הודיע לחבריו ללהקה שהוא עוזב את הביטלס, משהו בפול מקרטני נשבר. התאריך היה ה-20 בספטמבר 1969, החברים נשבעו לשמור את העניין בסוד כדי לא לפגוע בקידום הסרט והאלבום "Let It Be", אבל הם כבר יצאו לדרך חדשה. ג'ון הלך לעשות מוזיקה נסיונית מוזרה (ובלתי נסבלת) עם יוקו, ג'ורג' התחיל להקליט את אלבום הבכורה המופתי שלו, רינגו הלך לעשות את כל הסמים בחוף המערבי של אמריקה ופול שקע בדיכאון וחיפש מזור בתחתיות של בקבוקי אלכוהול.
אשתו הטרייה לינדה הבינה שהדרך היחידה להוציא את פול מהנתיב האפל תהיה חזרה לעבודה. האנרגיה היצירתית שלו הייתה דלה, והוא גם סבל מדלקת חמורה בשריר החשק. כתוצאה מכך, הוא פנה לארכיון האישי שלו ושלף ממנו חלקי שירים, דמואים וסקיצות שהקליט בתקופתו עם הביטלס. שירים שהוא כתב בתחילת הדרך כשהלהקה עוד הופיעה במועדונים קטנים בליברפול, שירים שהוא כתב בהודו אבל לא נכנסו לאלבום הלבן, שירים שהוא כבר הציג לחבריו ללהקה אבל נדחו על ידיהם, שירים שהוא אהב אבל מעולם לא באמת סיים את העבודה עליהם. לינדה עודדה אותו לאגד את השירים הלא גמורים האלה לתוך יצירה אחת ולשחרר אותה לעולם כהצהרה.
שבוע לפני יציאת האלבום, החליט פול לבצע תעלול יחצ"ני ולשלוח לכלי התקשורת ריאיון שערך עם עצמו לצורך קידום מכירות לתקליט. בין השאר, מקרטני שאל את עצמו אם הוא מתכנן להקליט עוד אלבומים עם הביטלס - וענה בשלילה. בנוסף, הוא טען שהוא לא רואה אפשרות לשיתוף פעולה עם ג'ון לנון בעתיד. במילים אחרות: פול מקרטני הודיע לעולם, בדרך גמלונית במיוחד, שהביטלס כבר לא קיימים. עיתוני הערב באנגליה מרחו על השער שלהם את אותה הכותרת: "פול עוזב את הביטלס". כתגובה לסערה שחברי הלהקה יצרו, קצין העיתונות של חברת אפל שחרר לעיתונות את ההודעה המוזרה הבאה: "היום הוא ה-10 באפריל 1970. האביב כאן. לידס תפגוש את צ'לסי בגמר הגביע האנגלי ורינגו, ג'ון, ג'ורג' ופול חיים, בריאים ומלאי תקווה. כדור הארץ ממשיך להסתובב על צירו, וגם אנחנו, וגם אתם. כשהסיבוב ייפסק, אז נתחיל לדאוג. לא לפני".
אז כדור הארץ המשיך להסתובב, "מקרטני" יצא לאור ולראשונה בחייו המקצועיים פול חטף ביקורות קשות, משפילות כמעט. עיתונאי המוזיקה לא התרשמו מהשימוש בחלקי שירים לא גמורים, כמו גם בהקלטות אוונגרדיות משמימות של פצפוצי מדורה, אבל הביקורות הקשות ביותר הגיעו מחבריו לשעבר. ג'ורג' הריסון עוד ניסה להיות דיפלומט והגדיר את האלבום כ"אכזבה". ג'ון לנון לא פחד לסובב את הסכין עוד יותר. "הייתי מופתע מכמה האלבום עלוב", הוא אמר והוסיף עקיצה, "מצד שני אני שמח. לפתע הכל קיבל פרספקטיבה חדשה".
יעברו עוד עשר שנים עד שמקרטני יוציא אלבום סולו נוסף, בין לבין הוא יוציא את האלבום הנפלא Ram עם לינדה, ושמונה אלבומים עם להקת Wings על חבריה המתחלפים. פול ידע איך נראית להקה רגע לפני הפיצוץ, והוא רצה לחסוך את זה מעצמו. הוא הודיע לחברים ללהקה שהוא הולך "להקליט כמה שירים בשביל לנגן במסיבות" ונכנס לאולפן מאולתר שנבנה בחווה שלו. התוצאה הייתה "מקרטני II", מין המשך לאלבום הסולו הראשון, באותה מתכונת לפיה הוא מנגן על כל הכלים. גם הפעם הביקורות היו שליליות ברובן בזמן אמת, אבל פול נכנס להרפתקאה הזאת בוגר יותר ומודע יותר. זה לא פגע בו. מאידך, הרוח התחרותית שבו לא כבתה לרגע, והוא שמח לשמוע שג'ון לנון אהב את הלהיט "Coming Up" מהאלבום כל כך, עד שזה גרם לו לחזור בו מפרישה מעולם המוזיקה לאחר חמש שנות שתיקה.
מקרטני מנגן על כל הכלים ב-Coming Up בגרסה הויזואלית
50 שנים אחרי "מקרטני I", ו-40 שנים אחרי "מקרטני II" פול מצא את עצמו בעל כורחו שוב באולפן עם ערימה של שירים שמחכים שמישהו יקליט, כשהפעם הייתה זו מגפה עולמית שהכריחה אותו להקליט את כל השירים בביתו, כשהוא שוב מופקד על כל הכלים. למרות השם הדומה והעובדה שגם הפעם האביר הבריטי מפיק בעצמו את כל הצלילים באלבום, קשה להתייחס לאלבום הזה כחלק מטרילוגיה, וזה ממש לא דבר רע. "מקרטני III" שיצא ביום שישי האחרון הוא אלבום בוגר יותר, עשיר יותר ובעל כיוון מוזיקלי הרבה פחות אוונגרדי מקודמיו. זה פשוט עוד אלבום טוב של פול מקרטני, עם טוויסט שמגיע בגלל/בזכות המגפה.
הכל התחיל כשפול התחיל לחטט בהקלטות שערך עם ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, ב-1991. פול שהה באותו זמן בלונג איילנד בזמן שסופת ההוריקן "בוב" הכתה באי, והוא כתב על החוויה שני שירים "בסגנון 'Black Bird' של הביטלס". השיר הראשון, Calico Skies הפך ללהיט, השיר השני - When Winter Comes - נגנז. פול חשב לצרף את השיר הגנוז להוצאה מחודשת של האלבום Flaming Pie כרצועת בונוס, אבל לבסוף החליט שהשיר טוב מדי מכדי להידחק לשולי אלבום ישן, והחליט להוציא את השיר כחלק מסרט קצר שהתכוון ליצור. במהלך העבודה על המוזיקה לסרט, התפרצה בעולם מגפת הקורונה, עצרה את סיבוב ההופעות המתוכנן של מקרטני באירופה, והכניסה את האביר המתבגר להסגר. פול המשיך להשתעשע באולפן הביתי, ובסוף מצא את עצמו עם אלבום שלם.
להבדיל מהאלבומים הקודמים בסדרה, הפעם לא מדובר בחלקי שירים לא גמורים, ואפילו להפך. חלק מ"הניסויים" באלבום מרגישים אפויים יתר על המידה. כך למשל "Deep Deep Feeling", שנמשך לאורך שמונה דקות וחצי, וכולל את מקרטני מבצע עשרות שכבות של נגינת גיטרה במטרה ליצור צליל עמוק ותזמורתי כמעט, כאילו כדי להשכיח את העובדה שכל העבודה על האלבום היא של אדם אחד.
מקרטני מנגן על כל הכלים ב-Find My Way
הרצועה הפותחת, "Long Tailed Winter Bird", נפתחת בלופים שקשה להפסיק לזמזם כבר אחרי ההאזנה הראשונה. מדהים לחשוב שמי שיצר את המוזיקה הזאת - לבדו - הוא אדם בן 78. אם נטע ברזילי הייתה מקליטה את הקטע הזה היינו קושרים לה כתרים חדשים, ואיכשהו כשמקרטני עושה את זה בגילו המתקדם ובלי שום דבר להוכיח, זה עדיין מרגיש כאילו אין שום דבר שהוא יכול לעשות שיפתיע אותנו.
לצד היצירה הפותחת שעומדת בפני עצמה אפשר לספור עוד כמה שירים מצויינים כמו "Find My Way" ו-"Pretty Boys" שמרגישים קצביים, רעננים ואפילו אקטואליים מתמיד (כולל שורה על השכרת רכבי דו-גלגליים), "Lavatory Lil" הקצר והעוקצני שמוציא מפול את הצד השובב שלו, וגם את "Slidin'" הרוקיסטי יותר, שמבוסס על ג'אם מאולתר שפול ביצע עם הלהקה שלו באחת מהופעותיו האחרונות לפני פרוץ המגפה. זה גם השיר היחיד באלבום אותו הוא לא מבצע לבד.
בין לבין יש שירים חלשים יותר, כאילו כדי להזכיר שמדובר בסופו של דבר באדם אנושי. "Seize the Day" למשל הוא עוד ניסיון אחד מני רבים של מקרטני ליצור המנון רוחני-תקופתי. כמו "Freedom" הנשכח שאמור היה להפוך לסמל של התקפת הטרור ב-11 בספטמבר, כנראה שגם הפעם השיר לא יהפוך להמנון הקורונה, אבל הוא עדיין נע על הסקאלה שבין "נחמד ובלתי מזיק" לבין "מעורר השראה", כמו רוב קריירת הסולו המאוחרת של מקרטני.
ואז מגיע השיר האחרון, זה שהוקלט ב-1991 עם ג'ורג' מרטין, והלב צונח לתחתונים. זה הוא. פול מקרטני מהביטלס. כאילו שזה לא היה ברור עד עכשיו, זה הקול ששר את "לט איט בי" ואת "היי ג'וד". זה הדבר הכי קרוב ללהקה הגדולה ההיא שעדיין יש לנו. זו בעצם גם הקללה של מקרטני. לא משנה כמה טובה תהיה המוזיקה שהוא יקליט, עדיין ישוו אותה לדברים שהוא עשה לפני יותר מ-50 שנה. זה לא אנושי לצפות מאף אדם להצליח להגיע לשיאים ההם, אבל ברגע שהקול הנצחי של מקרטני בוקע מהרמקולים, הציפיות משתנות. הוא לא יכול לנצח את עצמו, אבל גם מה שיש לו לתת היום, הרבה אחרי גיל הפנסיה הרשמי, זה יותר ממה שרוב המוזיקאים יכולים לחלום עליו.