64 ימים זה הזמן שלקח מפתיחת השער האווירי לאמירויות (ב-20 באוקטובר) ועד להגדרתה כמדינה אדומה שהשבים ממנה מחויבים בבידוד. "חסרה על הימים", כמו שאומרים. נגמרה החגיגה. סיימנו לבלוס את דובאי ולהלעיט את עצמנו בכל מה שיש לה להציע. בינג'ג'נו אותה בפחות מחודשיים ובאמצע עשינו הכל: הצטלמנו בכאפיות, עם בז על הזרוע, גלשנו בדיונות וצרכנו שירותי מין, עשינו חרקות על פרארי וטיפסנו אל פסגת הבורג' ח'ליפה. לא השארנו אבן על אבן, גם אם היא סברובסקי. במיוחד אם היא סברובסקי. עכשיו הגיע זמנו של השלב הבלתי נמנע שמגיע אחרי כל בינג' טוב (רע), תחושת הקבס והשנאה העצמית.
ישראל הבולמית הגיעה לדובאי עם חור בבטן ובלב אחרי שנה מחורבנת, עם קורונה, בלי חו"ל, עם משבר כלכלי, בלי תקווה לשינוי, ואכלה את הרגשות שלה לאורכה ולרוחבה של הפנינה המדברית. בלי בושה ובלי סכו"ם, ככה בידיים חשופות, חפנה ובלסה מכל הבא ליד. זה בולמוס כזה שאוכלים בו בלי ללעוס, רק להכניס לפה ומהר, שייסגר החור: זונות, קניות, דיונות, עומר אדם בגלבייה, הכל הולך.
בהתחלה זה עוד נראה היה כמו סיפור אהבה, אנחנו הבאנו להם את עומר אדם, והם קנו את בית"ר. בשלב מסויים לדעתי היו יותר זמרים ישראליים בדובאי מאשר בישראל. עשרות אלפי תיירים ישראליים עטו בהמוניהם על היעד החדש והאקזוטי. העובדה שדובאי היתה בין היעדים היחידים שאליהם אפשר היה לטוס ללא חובת בידוד בחזרה לארץ היוותה תמריץ אפקטיבי לנהירה. והישראלים נהרו. הם נהרו לאמירויות, לא באוטובוסים, כי אם במטוסים עמוסים. אבל כל זה כאמור, נגמר עכשיו. ולא רק בגלל חובת הבידוד שהוחלה על השבים מדובאי השבוע וגרמה להם לנהור בחזרה הביתה בהיסטריה לפני שעת היעד שבה היא תיכנס לתוקף, אלא כי כמו בכל בינג' - בין אם של ג'אנק פוד או של סדרה ממכרת, תמיד מגיע השלב שנמאס.
לכל בינג' יש מוצאי בינג', והוא כולל את החרטה העמוקה על חוסר השליטה בדחפים הבהמיים שלנו להתנפל מה שמונח לפנינו, לא להתפתות, לא לדחות סיפוקים, למנן או לשמור משהו לאחר כך. עכשיו זה הזמן להסתכל על עצמנו, ולהיגעל. או להרגיש פתטיים. המהדרין לא יבחלו באחד או באחר וילכו על גם וגם.
כתבת התחקיר שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע שעבר וחשפה את הצריכה המאסיבית של שירותי מין על ידי התיירים הישראליים באמירויות, את ההתקהלויות והזלזול בכללי הריחוק והזהירות, את הנהנתנות שלוחת הרסן והעיוורת למצוקות, שלא רואה או לא אכפת לה מתעשייה שלמה שסוחרת בבני אדם - כבר סימנה את הסוף והייתה ענני הגשם שהתחשרו באימה מעל למסיבה הדוחה הזאת. לא, זו ממש לא רק חובת הבידוד. זו הבחילה הזאת, שעולה כשמתחוור לך פתאום שהגזמת.
מישהו פעם אמר לי שבדובאי אין אמצע - יש שם רק שייח'ים ומשרתים. המקומיים הם אנשים עשירים מאוד, שעושים עסקים ומגלגלים מיליונים, אף אחד לא באמת צריך או רוצה לעבוד שם, אז הם מייבאים עובדים ממדינות עולם שלישי. הם אלה שמנקים, מבשלים, ממלאים דלק, עובדים בעבודות הכפיים ומוכרים את גופם לזרים.
מתישהו יפתחו שוב השמים, אבל ספק אם הישראלים ישחזרו את האמוק שבו התנפלו על האמירויות. כשבולסים משהו בכזאת חזירות קשה להרגיש את הטעם או לזכור אותו. יהיו עוד יעדים, יהיו עוד הסכמים. הנה, כבר יש לנו אחד עם מרוקו. אולי תכף נלך לשם ונשאב בשבועיים את כל מה שיש לה להציע עד שלא יוותר מרבאט דבר אלא קליפה ריקה, מצוצה ונטולת חיים. ואפשר יהיה גם לנסוע לדובאי, אבל מי בכלל יכול לחשוב על זה עכשיו? אתה רק אומר דובאי, בא לך להקיא. עוד ועוד ועוד ממנה דחפנו בכוח במורד הגרון גם כשכבר היינו כל כך שבעים, ועכשיו הכל עולה לנו. גם התחלואה.