מעשייה יהודית מוכרת מספרת על שני קשישים דלפונים שפיה קסומה נתגלה בפניהם והעניקה להם שלוש משאלות. מה שנראה כהזדמנות פז הפך לפארסה, כיוון שהשניים ניצלו את הבקשות בצורה מגוחכת שהובילה לריב והחזירה אותם לנקודת האפס.
גרסה משועשעת פחות ואכזרית יותר של הסיפור היא "כף הקוף" של ו.ו ג'ייקובס, שבו השתלשלות עניינים דומה מובילה למוות טרגי. כך או כך, הלקח תמיד נשאר דומה - אדם מבקש משאלות, ואלוהים צוחק.
אלוהים צוחק גם כשאדם מתכנן תוכניות. במקור, "וונדר וומן 1984" היה אמור לצאת כבר בחג המולד הקודם. הוא נדחה בפעם הראשונה בלי קשר לקורונה, ואז המגיפה הובילה לסדרה של דחיות נוספות, עד שבסופו של דבר אולפני וורנר התייאשו ובצעד חסר תקדים, החליטו להוציא אותו באותם מעט אולמות קולנוע שנשארו פתוחים ברחבי העולם - ובו זמנית, בסטרימינג. ההחלטה, יש להדגיש, לא תקפה לגבינו: כאן מחכים לפתיחת בתי הקולנוע כדי להפיצו, ולפחות לפי ההצהרה הרשמית של המפיצים, זה יקרה ב-18 במרץ.
בארצות הברית, מי שמקפיד על ריחוק חברתי יוכל לראות את הסרט בנחת מביתו באמצעות שירות הסטרימינג של HBO. מי שנמצא בישראל ולא יכול לחכות, יצטרך בינתיים לחפש פתרונות אחרים. למזלי, הזדמן לי לצפות בו כאן בהקרנה מוקדמת על מסך גדול.
בצפייה זו, התגלה לי כי "וונדר וומן 1984" הוא למעשה מעין גלגול מודרני של אותן מעשיות על הפיתוי והסכנה שבמשאלות. לכן, יותר מאשר המשכון של קודמו או סרט קומיקס וגיבורות-על מהסוג שלמדנו להכיר בשנים האחרונות, מדובר במעשייה קולנועית מהזן שהיה נפוץ בשנות השמונים, תקופת התרחשותו, למשל "ביג" בכיכובו של טום הנקס כילד שהופך באורח פלא לאדם מבוגר.
יותר מכל, מזכיר הסרט המשכון אחר, "מכסחי השדים 2". בדומה לו, גם כאן המאורע המחולל קשור בכוח על-טבעי עם עוצמות מסוכנות, הטמון בחפץ כלשהו שמתגלגל למוזיאון.
במקרה זה, המוזיאון הוא הסמית'סוניאן בוושינגטון. דיאנה פרינס, בגילומה של גל גדות כמובן, עובדת בו כחוקרת בכירה, אבל מוצאת מדי פעם זמן לפעול כאלטר-אגו שלה, וונדר וומן, ולנגב את הרצפה עם פושעים קטנים שמציקים לעוברות אורח תמימות בקניון. כבר בשלב מוקדם של העלילה, היא תידרש להתמודד עם אתגרים גדולים יותר.
הסיבה לכך היא שלמקום מתגלגלת אבן עתיקה, וניחשתם נכון - מתברר כי בכוחה לממש כל משאלה של מי שמחזיק בה. דיאנה משתמשת בה כדי להחזיר לחיים את אהובה לשעבר, בגילומו של כריס פיין, שהלך לעולמו בסוף הסרט הקודם. למרבה הצער, שתי דמויות אחרות משתמשות בה בצורה רומנטית פחות.
הראשונה היא עובדת חדשה במוזיאון ודמות חדשה ביקום הקולנועי הזה, אותה מגלמת קריסטן וויג. היא מקנאת בדיאנה, איך אפשר שלא, ומאחלת להיות כמוה - המשאלה, כמובן, יוצאת משליטה. אך האסון הזה הוא כאין וכאפס לעומת הקטסטרופה האמיתית - מה שקורה כשהאבן מתגלגלת לידיו של איש עסקים לוזר בגילומו של פדרו פסקל, שהשילוב בין המגלומניה שלו והעוצמה של המשאב הטבעי מביאה לאסקלציה כזו, עד שהעולם כולו עומד בסכנה - אלא אם וונדר וומן תצליח לעצור את כדור השלג.
ככל שהסרט הולך ומתפתח, כך מתברר עד כמה הוא שונה מקודמו, ובכלל מסרטים קודמים בתור הזהב העכשווי של סרטי הקומיקס. שתי נקודות שצריך להבהיר בהקשר זה: למרות שמו של הסרט, ואף שמטבע הדברים תשומת הלב הישראלית מתמקדת בגל גדות, וונדר וומן היא לא יותר משחקנית משנה בשתי המערכות הראשונות. בפרק הזמן הזה, הבמה כולה של שניים אחרים - קריסטן וויג, שהתפרסמה בעיקר בזכות תפקידים קומיים וכאן מתחברת לצד אפל יותר; ופדרו פסקל, שפרץ ב"משחקי הכס" וב"נרקוס", ובתפקידו הקולנועי הגדול הראשון, מקבל חתיכות בשר עסיסיות לנגוס בהן. יותר מאשר זדונית והרסנית, הדמות שלו מעוררת רחמים, ויותר מאשר ארכי-נבל, היא התגלמות אותה פנטזיה אנושית נושנת להיות אדון המשאלות.
נקודה שנייה היא שב"וונדר וומן 1984" יש פחות אקשן מאשר בקודמו, ובכלל מן הנהוג בז'אנר. המטרה כאן אינה להוציא את העיניים, אלא לגעת בלב. ראינו בשנים האחרונות סרטי גיבורי-על שהיו בהם קטעים מרגשים, אבל מאז "סופרמן" בשלהי שנות השבעים, עוד לא היה תוצר בז'אנר שמלכתחילה שם את הדגש על האספקט הרגשי. גם לא היה בו סרט כל כך הומני ואופטימי, בצורה נאיבית שכאילו שייכת לזמנים אחרים. לא פעם בחודשים האחרונים דובר על הצורך לעשות ריסטרט לעולם, וזה מה שעושים כאן - משבשים את מערכת ההפעלה של היקום כדי לסדר את הקלפים מחדש, ובצורה תמימה, טהורה ואצילית שדורשת מכולנו ויתורים גדולים, כשאת הוויתור הגדול מכולם עושה וונדר וומן עצמה.
איך זה שמכל עשרות סרטי הקומיקס של השנים האחרונות, דווקא ב"וונדר וומן 1984" יש כל כך מעט כוחניות, התחכמויות ומיזנטרופיה, וכל כך הרבה אהבת אדם, אנושיות ורוחב לב? אולי כי מדובר באחד היחידים בז'אנר שעמד מאחוריו צוות נשי, בראשו כמובן הבמאית המצוינת פטי ג'נקינס, שהיתה אחראית גם לפרק הקודם בסדרה.
אף שלוקח לסרט זמן להתניע, הרי שהודות לאיכות של תצוגות המשחק, לערכי ההפקה הגבוהים, לרוח שמנשבת בו ולתצוגת הבימוי העוצמתית של ג'נקינס, "וונדר וומן 1984" ממריא לעבר קרשנדו מרגש להפליא, מהסוג שהזכיר לי עד כמה התגעגעתי לקולנוע - ועד כמה תמיד אמשיך להתגעגע.
מובן שגם גל גדות תורמת תרומה משמעותית לעוצמה הרגשית הזו. הדמות שלה אמנם נשארת די בשוליים בשני-השלישים הראשונים, אבל במערכה השלישית והאחרונה כבר תופסת פיקוד מחדש, וכיאה לשמה של הגיבורה, עושה זאת בצורה נפלאה. לא סתם השחקנית הישראלית נבחרה לתפקיד מלכתחילה, ולא בכדי היא הפכה לאישה הראשונה שמובילה סרט גיבורת-על לשיאים קופתיים: יש לה נוכחות קולנועית יוצאת דופן.
גילוי נאות: שוחחתי עם גדות לקראת יציאת הסרט, בריאיון שיתפרסם בעתיד, ואני מחבב אותה אישית, אך מעבר לעניין הפרסונלי, עמדתי לגבי קסמה הקולנועי אובייקטיבית. האם הפטריוטיות מדברת מגרוני? לא, עובדה הרי שהגיעה לאן שהגיעה, והיד עוד נטויה, ועובדה גם שמבקרים רבים ברחבי העולם (אמנם לא כולם) משתפכים עליה.
יש המבטלים את גדות וטוענים שהיא לא יותר מפרצוף יפה. מעבר לסקסיזם המובנה, זו גם הערה מופרכת - יש הרי מאות ואלפי מלכות יופי למיניהן בדימוס, אז למה דווקא גדות הפכה לכוכבת בסדר גדול כזה? טענה לגיטימית יותר גורסת שמדובר בשחקנית מוגבלת. ואכן, המגבלות שלה ניכרות גם הפעם, ולו בעובדה הפשוטה שבכל משפט ומשפט שלה, ברור כי אנגלית רחוקה מלהיות שפת אמה. אז מה? שוורצנגר היה גם כן שחקן מוגבל, עם מבטא כבד עוד יותר, וזה לא מנע ממנו להיות הכוכב הכי גדול בהוליווד לתקופה לא מבוטלת.
משחק וקולנוע לא פועלים לפי אלגוריתמים, והם גם אינם סך כל התכונות החיוביות והשליליות של הכוכב, אלא משהו מעבר - ולגל גדות יש את זה; יש לה את היכולת להרים את "וונדר וומן 1984" ולהפוך אותו לחוויה מרוממת.
מכל סרטי הקומיקס בדורנו, "וונדר וומן" היה הלהיט הכי גדול בקופות ישראל, ובנסיבות רגילות, סביר להניח שגם סרט ההמשך היה ממלא אולמות בשבועות הראשונים לצאתו. תחת זאת, בשל הקורונה, נמנע מן הקהל לראות אותו על מסך גדול בתקופה הזו - וחבל שכך.
הדבר לא נאמר בהקנטה, אלא בצער. מבחינתי, כשוטה נאיבי לא פחות מאשר הסרט עצמו, כל תוצר קולנועי ראוי לצפייה במסך גדול - וזה נכון במיוחד במקרה של "וונדר וומן 1984". בגלל הקצב שבו הוא צובר תאוצה, הדורש ריכוז מהסוג שאין בבית; בגלל העוצמות הרגשיות שיש לו, הזקוקות גם כן למרחב גדול יותר; בגלל האמונה שלו בכוחו של הקולקטיבי, שכמובן אידיאלית לצפייה קולקטיבית; וגם בגלל שהוא מתאים לכל גיל, והיה יכול להיות אידיאלי ליציאות משפחתיות לקולנוע, ממש כמו פעם, ב-1984.
האם זה עוד יכול לקרות? המפיצים המקומיים מאמינים שכן, שבעוד כשלושה חודשים בתי הקולנוע כאן ייפתחו, ויישארו מספיק שוחרי קולנוע שלא צפו בסרט, או שירצו לצפות בו שוב על מסך גדול. יותר מאשר תוכנית, זה נשמע כמו משאלת לב. קראנו כבר מספיק מעשיות על מה שקורה למי שמבקש משאלות, וקשה להימנע מתחזיות אפוקליפיטיות על כך שמודל ההפצה של "וונדר וומן 1984" הוא קו פרשת מים המסמן את סופו של הקולנוע כאמנות אותה הכרנו.
אלא שהסרט, באופטימיות חסרת התקנה שלו, משכתב את הסוף הפסימי של המעשיות הללו, ומציג תמונת עולם לפיה לחתול יש יותר מתשע נשמות, ולאדם יש יותר משלוש משאלות. הרבה בזכות הכריזמה של גדות, החיוביות הזו מדבקת, וקשה שלא לצאת ממנו עם המחשבה שהכל יהיה בסדר, במוקדם או במאוחר - ובמקרה הכי גרוע, גם אם "וונדר וומן 1984" ייפול בין הכיסאות, אז "וונדר וומן 1994" עוד ישבור קופות.