הרצח שזיעזע את ירושלים הפך לסדרה שלא תוכלו להפסיק לצפות בה

ב-1986, ילד ירושלמי שהיה גם ילד טוב ירושלים לקח את הרובה של אביו וחיסל את כל משפחתו, ועד היום לא ידוע למה. "המניע" של טלי שמש ואסף סודרי ב-yes דוקו מנסה לגלות את התשובה לכך ועושה זאת בצורה שתדיר שינה מעיניכם, גם אם יש בה בעיות אתיות

טריילר "המניע" (yes דוקו)

בשלהי שנות השמונים התרחשה אחת מפרשות הרצח המזעזעות בתולדות ישראל, ויש תשובות כמעט לכל השאלות הקשורות בה. מה? משפחה ירושלמית שלמה, על זוג ההורים ושתי הבנות הבכורות, נרצחה בשנתה. איפה? בשכונת עין כרם. מתי: בליל שישי אחד, מיד אחרי שהמשפחה סיימה לצפות בטלוויזיה. מי? הרוצח היה בן הזקונים, שלקח את הרובה של אביו בשובו מן המילואים, ובקור רוח ומטווח אפס העלים את משפחתו מעל פני האדמה. רק דבר אחד לא ידוע, אז וגם היום: למה הוא עשה את זה.

בשלושים וארבע השנים שעברו מאז הרצח, לא נמצאה לכך תשובה. כיוון שהרוצח היה קטין בשעת מעשה, השם שלו חסוי עד היום, ומן המשפחה הגרעינית שלו לא נותר זכר. הפרשה ירדה מן הכותרות, עד כדי כך שיש רבים (אני, למשל) שמעולם לא שמעו עליה. אך אישה אחת לא הפסיקה לשאול שאלות - טלי שמש, שגדלה בעין כרם והיתה חברה טובה של אחת האחיות המנוחות, וצמחה להיות אחת היוצרות התיעודיות הבולטות בישראל, החתומה על סרטים זוכי פרסים כמו "מועדון בית הקברות" ו"מוות בבאר שבע".

יחד עם שותפה האישי והמקצועי, אסף סודרי, ובתמיכת שותפיה הקבועים ב-yes דוקו, יצאה שמש בעשור האחרון למסע בעקבות טראומת נעוריה. הדבר הצריך ממנה לא רק מסירות אלא גם אומץ - כיוון שהרוצח, שהיום הוא איש נורמטיבי עם משפחה וקריירה, מסתובב חופשי אי שם בארץ, ומי יודע איזה דובים מתעוררים כאן.

התוצאה היא פרויקט תיעודי בשם "המניע", שהוקרן בגרסה קולנועית בפסטיבל ירושלים לפני כשבועיים, ויצא בידיים ריקות מן התחרות הדוקומנטרית שלה; וכעת זמין ב-yes בגרסה טלוויזיונית, עם ארבעה פרקים שאפשר לעשות להם בינג' ב-VOD, או לצפות בכל אחד מהם מדי ערב, מהיום (ראשון) ועד רביעי ב-22:00

עוד בוואלה!

כראש מחלק הנוער קרא לעורך הדין נחש - הבכורה הדרמטית של הסרט בפסטיבל ירושלים

לכתבה המלאה
היתה משפחה ואיננה. מתוך "המניע" (צילום: yes דוקו)

הסדרה מורכבת משילוב בין ראיונות עכשוויים ושחזורים מבוימים של ההתרחשויות בזמן אמת. קטעי ארכיון מהתקופה לא שרדו, גם כי באותה תקופה היו מצלמים פחות וגם כי המעט שצולם, לא שודר בערוץ 1 בגלל שביתה של ועד עובדי ההנדסה (היו ימים!). וכך, "הדוקו" ממחיש לנו את החקירה של הילד-הרוצח, את המשפט שלו וכיוצא בכך, ועושה זאת בצורה אמינה - אולי אפילו אמינה מדי, עד כדי כך שרבים כבר השתכנעו כי מדובר בצילומים דוקומנטריים, והתרעמו על כך שהיוצרים הוליכו אותם שולל.

באופן אישי, הבנתי בשלב מוקדם כי מדובר בשחזורים - גם כי אורי כהן אהרונוב ז"ל, כתב הפלילים האגדי של רשות השידור, לא נראה כאן כמו אורי כהן אהרונוב, וגם כי זיהיתי חלק מהשחקנים, שרובם אכן לא שמות מוכרים. אך אם שמש וסודרי היו יכולים לפתור את אי ההבנה בהצגת שקופית בתחילת הסדרה, אפשר לתהות למה הם לא עשו זאת. מצד אחר, אם די בשקופית מסכנה כדי לפתור את העניין, אז אולי זה לא כזה עניין גדול מלכתחילה.

בגזרת הראיונות העכשוויים, "המניע" רושמת הישג עיתונאי כשהיא מצליחה לשבור את שתיקתו התקשורתית ארוכת השנים של יוסי ארנון, שהיה עורך הדין של הרוצח, והביא לו הישגים רבים - שחרור מוקדם, שהפך אותו לאדם חופשי בגיל צעיר; והרשעה בהריגה בלבד, מה שאיפשר לו לרשת את נכסיה והונה של משפחתו. כיאה להיותו מעין "פרקליט השטן", מתברר כי יש לו נוכחות קולנועית סמכותית, יוצאת דופן, מהפנטת ומטרידה, שמזכירה את זו של חניבעל לקטר.

כיאה לשם הסדרה, ארנון מתעקש כי לרוצח היה מניע. הוא מוסיף גם שאם נגלה במה מדובר, לא רק שכל חתיכות הפאזל יסתדרו לנו, אלא שאף נגלה אמפטיה כלפי מרשו. הכל נשמע מושלם, אלא שעורך הדין סוכר את פיו ומסרב לגלות במה מדובר. האם זהו טיזינג אופורטוניסטי? או שמא עורך הדין סתם מחרטט ונהנה לסובב אותנו על האצבע? יכול להיות, אבל בקולו, ובדרך בה שמש וסודרי מצלמים אותו, יש את מה שדרוש כדי לכל הפחות לטעת בנו ספק.

למה, למען השם, למה? מתוך "המניע" (צילום: yes דוקו)

מול קור הרוח של ארנון עומדת האמוציונליות של יוסי כהן, שהיה ראש מחלק הנוער באותה תקופה, וגם שלושה עשורים וחצי לאחר מכן, עדיין נסער מן הרצח. בדבריו, הוא מציג את האנטי-תזה לגישה של הפרקליט, ולקהל נותר להכריע בין השניים.

לגלריה האנושית הזו מצטרפות עוד כמה דמויות, הבולטת בהן מתגלה כפרופ' שמואל טיאנו, הפסיכיאטר שבחן את הילד הרוצח בזמן אמת, ולא הצליח לפצח את האגוז. "הוא שמר על זכות השתיקה תוך כדי דיבור", אומר המומחה לנפש, שגם בנוכחות שלו יש משהו עוצמתי ומצמית.

פרשת הרצח בעין כרם היא מקרה יוצא דופן בהיסטוריה הישראלית העכשווית, שבה לא חסרות זוועות וטרגדיות, אבל הן בדרך כלל מן התחום הלאומי ולא הפלילי. זה מקרה כל כך חריג ומסתורי, שהוא היה יכול לטרוד מנוחה אפילו במדינה מטורללת כמו ארצות הברית, ולפרנס שלל סרטי וסדרות "פשע אמיתי". לכן, לא פלא שגם "המניע" מתגלה כיצירה מרתקת, מצמררת ומעוררת מחשבה. לא בטוח מה תחשבו עליה בסוף הצפייה, אבל אפשר להבטיח דבר אחד: לא תוכלו להוריד את העיניים מהמסך ולא תהיו מסוגלים להפסיק לצפות בה.

זה קורה בגלל העוצמה של חומרי הגלם, אבל גם בגלל המיומנות והכישרון של סודרי ושמש, שמפליאים כאן להשתמש באמצעי המבע שעומדים לרשותם, בעיקר העריכה ופס הקול - המורכב בין השאר מיצירות עבר של מלחינים בינלאומיים מובילים ואפקטיבים כמו אלכסנדר דספלה וטרנט רזנור. הדוגמה הטובה ביותר לכך מגיעה בסיומת של "המניע", שבה השימוש במוזיקה, בהקפאת תמונה ובהילוך אחורה משתלבים יחדיו כדי לקחת רגע מבעית מלכתחילה ולהפוך אותו למכת פטיש אולטימטיבית על ראשנו.

יש תשובות לכל השאלות, חוץ מאחת. מתוך "המניע" (צילום: גבי בהרליה)

בצד זאת, הפרויקט גם מעורר הסתייגויות - לא רק בגלל סוגיית השחזורים, אלא משתי סיבות אחרות. על הראשונה לא אוכל להרחיב מחשש לספוילרים, אך היא קשורה בגמול שהוא מספק לצופים בו, ובתחושה שיש כאן סוג של התעללות בקהל.

הקובלנה השנייה היא ההחלטה ליצור לפרויקט שתי גרסאות. צפיתי בו בגרסת הסדרה ובגרסת הסרט, שהיה אמנם קצר יותר, אבל ראוי לא פחות, ולא הורגש שחסר בו כלום. אז למה לא לשדר אותו פשוט ככה? בשביל מה צריך ארבעה פרקים? בשביל שאפשר יהיה לשווק את "המניע" באמצעות מילת הקסם "בינג'"?

למרות הכניעה לטרנד הבינג', למרות הסתייגויות, "המניע" הוא בעיני הישג יוצא מן הכלל - לא רק בגלל העוצמה של חווית הצפייה בו, אלא גם בשל היכולת שלו לקחת מקרה מסוים אחד, חזק ומיוחד ככל שיהיה, ולהפוך אותו לסיפור גדול הרבה יותר.

לא סתם נקרא הסרט "המניע", ולא "הרצח בעין כרם", "הילד היה שטן" וכיוצא בכך. יותר מאשר בפרשה עצמה, הוא עוסק במושג עצמו ותוהה - האם לכל מעשה יש מניע? האם לכל שאלה חייבת להיות תשובה?

האובססיה של הבמאית או אובססיה לאומית? מתוך "המניע" (צילום: yes דוקו)

לבמאית יש זיקה אישית לסיפור, ולכן האובססיה שלה כלפיו טבעית. המעניין הוא שהיא מדביקה בה גם אותנו, שאין לנו שום קשר לפרשה וגם לא בהכרח שמענו עליה, מה שממחיש את הצורך הכל כך-אנושי להיות בשליטה ולהבין הכל.

לפה גם מתגנבת תהיה נוספת: האם באמת היינו רוצים לדעת מה המניע? הרי סביר להניח שכל תשובה תהיה אנטי-קליימקס ביחס לספקולציות ולפנטזיות שלנו, וממילא אין לנו מה לעשות עם המידע, אז ברגע שנדע פשוט נעבור הלאה, לאובססיה הבאה. אומרים שהספק גרוע יותר מכל אמת, אבל הנטייה שלנו להתמסר ולהתמכר למסע סיזיפי כמו שמציע "המניע", מוכיחה שבספק יש כנראה גם משהו מענג.

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully