גראוצ'ו מרקס אמר פעם:: "הייתי עני והייתי עשיר - ועדיף להיות עשיר". על אותו משקל, וכשאנו מתקרבים לחגיגות השנה לקורונה, אני יכול לומר כך - "ראיתי סרטים בקולנוע וראיתי סרטים בבית - ועדיף לראות אותם בקולנוע".
המחשה לכך קיבלתי בסוף השבוע האחרון במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים. בעיקרון, הוא מתקיים בצורה וירטואלית, אבל נערכו בו הקרנות מצומצמות של הסרטים המשתתפים בתחרויות המקומיות, שהתקיימו כמובן לפי התקנות המחמירות של משרד הבריאות - כלומר, לא יותר מעשר צופים וצופות באולם. המטרה היתה כפולה: לאפשר לחבר השופטים לראות את הסרטים כמו שצריך, ולהעניק ליוצרים וליוצרות מעין מיני-פרמיירה להם ולאנשי שלומם, כי עדיף קצת על כלום. במקומות הספורים שנותרו, גם כמה אנשי תקשורת יכלו להשתחל.
זאת היתה מבחינתי תזכורת כאובה, עד כמה בכל הקשור לחוויה הקולנועית, 2020 היא החמצה - השנה שלא הייתה. הפסדנו בה הרבה הזדמנויות לחוות סרטים כמו שצריך. העניין הוא לא רק תנאי ההקרנה, אלא כל מה שמסביב: חוויות קולקטיביות שמספקות רגעים בלתי נשכחים. דוגמה לכך הייתה בשבת בערב, עם הקרנת הבכורה של "המניע", הפרויקט הדוקומנטרי של טלי שמש ואסף סודרי, המשתתף במסגרת התחרות התיעודית.
"המניע" יוקרן בהמשך החודש ב-yes דוקו בפורמט של סדרה בת ארבעה פרקים, אך בירושלים הוא מוצג בגרסה קולנועית מקוצרת. בשני המקרים, שמש וסודרי מתחקים אחר אחת מפרשיות הרצח המזעזעות בתולדות ישראל: באמצע שנות השמונים, ילד ירושלמי שגם היה ילד טוב ירושלים, לקח את הרובה של אביו שחזר מן המילואים, וירה למוות בו, באמו ובשתי אחיותיו. למה הוא עשה את זה? הניסיון הסיזיפי לרדוף אחר התשובה, שמזכיר את "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, חושף משהו גדול יותר מאשר הסיפור המסוים הזה - את האובססיה שלנו לתשובות, המובילה אותנו לדפוק על השולחן עד שהפאזל יתחבר, גם אם אנחנו יודעים שחסרות לנו החתיכות ההכרחיות.
צפיתי גם בגרסה הקולנועית וגם בגרסה הטלוויזיונית - שתיהן עשוית לעילא, מטלטלות, מרתקות ומעוררות מחשבה. יש לי כמה בעיות עקרוניות, בהן נדון בהרחבה לקראת השידור הטלוויזיוני, אך דבר אחד אני יכול להבטיח: מי שיתחיל לצפות ב"המניע" לא יפסיק, גם אם ייאלץ להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה.
אך עד כמה שהסרט מעניין, התגובות להקרנה היו מעניינות עוד יותר. כיוון שאין בנמצא קטעי ארכיון רלוונטיים, "המניע" מורכב משחזורים מבוימים שצולמו בימינו, וכן מראיונות עם כמה מגיבורי הפשע: יוסי ארנון, עורך דינו של הילד; ויוסי כהן, שהיה ראש מחלק הנוער באותה תקופה. שניהם מתגלים כדמויות קולנועיות נפלאות - הראשון היה יכול להשתלב בסרט של האחים כהן, השני בסרט של סקורסזה, וגם במציאות היה להם מה לומר.
מתברר כי השחזורים בסרט כל כך אותנטיים, עד שעו"ד ארנון היה משוכנע כי מדובר בצילומים אמיתיים, וניגש לשני היוצרים בחרדה - "למה אתם מראים תמונות של הילד? יכולים לרצוח אותו". נדרש זמן מה כדי להרגיע אותו ולהסביר לו שמדובר בשחקנים.
יוסי כהן, מצידו, עדיין שומר בטן מלאה על ארנון, שהביא להרשעתו של הילד בעסקת טיעון ובעוון הריגה בלבד, מה שאיפשר לו לרשת את נכסיה של משפחתו ולהשתחרר בגיל צעיר יחסית, וכיום לנהל חיים נורמטיביים לגמרי. "הנחש הזה", כינה את עורך הדין אחרי ההקרנה, וגם במרחק של שלושה עשורים, הקפיד להטיח ביקורת זועמת במערכת המשפט ובפרקליטות, שחתמו על העונש המגוחך. זה היה ערב שלא אשכח בחיים, ולא הייתי נהנה ממנו לו צפיתי בסרטים מן הכורסה.
נוסף ל"המניע", התחרות התיעודית הציגה תפריט מגוון ואיכותי, שלא היו בו נפילות. היריעה קצרה, וכל הסרטים עוד יוקרנו אצלנו בעתיד הקרוב או הרחוק, אז תהיה הזדמנות להרחיב עליהם את הדיבור. בינתיים, נסתפק בסקירה קצרה:
"ילדים" של עדה אושפיז, שישודר ב-HOT 8 כבר באמצע ינואר, הוא מסמך מרשים וחשוב מאין כמוהו, שהלוואי שכל אחד במדינה יצפה בו. הבמאית מציגה כאן את החברה הפלסטינית מנקודת המבט של מתבגרים ומתבגרות, ושמה בעיקר את הדגש על הקול הנשי. למעשה, אף שהסרט נקרא "ילדים", צריך היה לקרוא לו "נערות". כך או כך, היוצרת מצליחה ליצור אינטימיות עם מושאי התיעוד שלה, ולשמוע מהן אמיתות על עצמן, עלינו ועל העולם כולו. זה סרט פוליטי מאוד, אבל גם אנושי מאוד
"הגורם האנושי" של דרור מורה ("שומרי הסף"), ישודר גם כן ב-HOT 8, אבל עדיין לא ברור מתי - וכמו "המניע", זה יהיה בפורמט ארוך יותר, של הסדרה. בדומה ל"ילדים", גם כאן הסכסוך מוצג מנקודת מבט אחרת, זו של האמריקאים שניסו לתווך בשיחות השלום בין הישראלים לפלסטינים, וכשלו כמובן. הם מדברים בגילוי לב, מהסוג שנדיר לפגוש במחוזותינו, והשילוב בין התובנות שלהם לעשייה המיומנות מוליד יצירה משובחת וסוחפת.
"מה היה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום" של רן טל הופק בשיתוף קשת, ואין לדעת מתי הם ישדרו את הסרט. בהשראת "ערפל מלחמה" האגדי של ארול מוריס, הבמאי מבסס את יצירתו על מרכיב אחד בלבד - ריאיון ממוקד ואינטנסיבי עם ראש הממשלה לשעבר, שממחיש כאן יותר מתמיד את היותו בכמה רמות אינטלקטואלית מעל הקולגות שלו.
"דני קרוון" של ברק הימן ישודר בכאן 11, אבל לא לפני שיוקרן בקולנוע - וכמובן שרק אלוהים יודע מתי זה יתאפשר. הסרט משרטט דיוקן של האמן בעל השם העולמי, שמתגלה כאן כטיפוס אקסצנטרי ונרגן במובן המשעשע של המילה: כל שנייה שבה לארי דיוויד לא מככב בסרט עלילתי על אודותיו היא רגע מבוזבז. התוצאה היא דוקו מענג, שאין בו שנייה מיותרת, ונוסף לעיסוק בקרוון עצמו, הבמאי מדבר כאן גם על נושא רחב יותר: הצורה שבה אמנות משתלבת במרחב האישי, הציבורי והפוליטי.
"אהובה עוזרי: צלצולי פעמונים" של עופר פנחסוב, שיוצג ב-yes דוקו כבר ביום חמישי הקרוב, הוא גם כן ביוגרפיה של אמנית, ובמקרה דנן אחת שלמרבה הצער קיבלה הרבה פחות הערכה בימי חייה, אך לסרט הזה יכולה להיות תרומה משמעותית בתיקון העוול - ומילים נוספות על כך תוכלו לקרוא אצלנו בסוף השבוע.
"מוראנוב" של חן שלח, בהפקת HOT 8, נקרא בשם השכונה בוורשה שהיתה מרכז החיים היהודיים לפני מלחמת העולם השנייה, ואז כולנו יודעים מה קרה. כיום, היא הפכה למעוז היפסטרים, שכולל בין השאר את אחד מבתי הקולנוע הטובים באירופה, והסרט עוסק בה בצורה שמערבבת בין עבר, הווה ועתיד, ומשתמשת בפסקול, בצילום ובאנימציה כדי לשבור את הקונבנציות הנדושות של סרטי שואה.
"מרפסת" של אלעד דוידוביץ' שיקוביץ' היה המאתגר ומחדש אמנותית מבין המתחרים, והציג סוג עשייה שכמעט ולא נראתה כאן. כיאה לשמו, הוא מצולם כולו מן המרפסת של הבמאי, בעודו משקיף על החברה הישראלית ולתוך הנפש הפוסט-טראומתית שלו עצמו. הימור: זה סרט שעוד ילמדו אצלנו בבתי ספר לקולנוע.
ונעבור לגזרה העלילתית, שהיתה פחות עמוסה ואיכותית השנה, אך לא נטולת עניין. את הפסטיבל הוציא לדרך "סבלט" של איתן פוקס, שכתב את התסריט עם איתי סגל. הסרט לא משתתף במסגרת תחרותית, אבל ראוי לפרס.
אף שזה סרט ישראלי, הוא דובר ברובו אנגלית. גיבורו הוא עיתונאי אמריקאי, בגילומו של ג'ון בנג'מין היקי, שעד כה היה מוכר בעיקר מסדרת הטלוויזיה "האישה הטובה". כמשתמע משם הסרט, האורח מסבלט כאן דירה תל אביבית, ואז מפתח קשר עם הצעיר שמשכיר לו אותה, בגילומו של ניב ניסים בתפקידו הקולנועי הראשון.
בשלב מוקדם מתברר כי זה סיפור על יחסים בין אדם שמעולם לא הצליח להיות אבא, וילדון שכנראה אף פעם לא היה לו אבא. פוקס, כהרגלו, מתאר את כל זה בצורה רגישה ומרגשת, אך קשה שלא לשאול את השאלה שנשאלה גם במקרה של "קרא לי בשמך": מה היו התגובות לו פער הגילים היה נשמר אך חלוקת התפקידים המגדרית היתה משתנה? איך היו מגיבים בימינו לסיפור על גבר שמנהל קשר בכיוון מיני ורומנטי עם צעירה שהיתה יכולה להיות הבת שלו?
מנגד, יש הרבה דברים טובים נוספים לומר על הסרט. בשעה שרוב היוצרים המקומיים מעדיפים לברוח מתל אביב, גם מסיבות פופוליסטית ואופורטוניסטיות, פוקס לא מהסס לזמר כאן שיר אהבה לעיר הלבנה, ומשכיל ללכוד את ההוויה העכשווית שלה, בין היתר באמצעות פסקול עשיר שמשלב בין עומר אדם ואלון עדר. יש כאן סצינות שצריך לגזור ולשמור: למשל, כשהצעיר התל אביבי מארח את חברתו הטובה, רקדנית בגילומה של ליהי קורנובסקי (מחשמלת כתמיד), והיא מספרת לניו יורקי על כוונתה להגר לברלין. הוא שואל בתמימות של מי שלא אכל קוטג' מימיו - "אבל זה לא המקום שאחראי לטרגדיה הגדולה של העם היהודי?" ובתגובה שני הצעירים מתפקעים מצחוק. רגע אחר, אנקדוטלי רק לכאורה, מוקדש לדו-שיח בין הצעיר התל אביבי למוכרת במאפייה שדורשת סכומים מוגזמים תמורת מאפין מייפל. אך האמת היא שהסצינה הכי יפה לא קשורה לא לכסף, לא לנאצים ולא לגיאוגרפיה. מעורבים בה שני אנשים, שני זוגות גרביים ובעיקר שני לבבות שבורים. כל כך פשוט, כל כך יפה.
כמובן ש"סבלט" עוד יעלה לבתי הקולנוע, והשאלה מתי בדיוק זה יהיה תלויה קודם כל בהצלחת קמפיין החיסונים. הדבר נכון גם לגבי חמשת הסרטים שהשתתפו בתחרות העלילתית. באחד מהם, מותחן האקשן "הלילה הזה", לא הזדמן לי לצפות. בארבעת האחרים דווקא כן, ולא מפתיע לגלות שכולם עוסקים בנושא החביב מאז ומעולם על הקולנוע המקומי - יחסים בין דורות שונים של אותה משפחה.
"שאיפה לחיים" מתהדר בצוות שחקנים יוצא דופן, כולל גדי יגיל, ג'וי ריגר ושלושה מהחמישייה של "זהו זה" - דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא ואבי קושניר (אם כי האחרון בתפקיד קטן בלבד). "אסיה" מתכבד באלונה איב ובמי שהיא כרגע המטאור הגדול של עולם המשחק המקומי, שירה האס. "הנה אנחנו", מצידו, מתבסס על תסריט של התסריטאית הצעירה המוערכת ביותר בתעשייה המקומית - דנה אידיסיס ("על הספקטרום").
אך מכולם, העדפתי דווקא סרט ביכורים, שמככבים בו שניים הידועים לאו דווקא כשחקנים. מדובר ב"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג, המשתעשע עם הגבולות שבין יצירה עלילתית ותיעודית. אם לחזור לנקודת ההתחלה, הרי שכמו "המניע", גם במרכז הסרט הזה עומד מרדף חסר סיכוי: במקרה זה, המרדף של הבמאי, המקווה כי באמצעות המצלמה שלו יצליח לעצור את הזמן ואת גסיסתו של אביו.
העיתונאי והיוצר הדוקומנטרי רוני קובן מגלם את בן דמותו של הבן, המפיק מרק רוזנבאום את האבא ותשמחו לשמוע כי בין שני אלה, שעד כה לא נשאו סרט על כתפיהם החסונות, צצה גם נועה קולר. שלוש תצוגות המשחק תורמות לעוצמה הרגשית של הסרט, שמתגלה כנוגע ללב באותה מידה שהוא אינטלקטואלי ותיאורטי, וגורם ל"Never Tear Us Apart" של אינקסס להישמע מרסק מתמיד. את אבא של דני רוזנברג שום דבר כבר לא יחזיר, אבל הלוואי שלגבי הקולנוע הוא טועה.
*כל הסרטים בתחרות התיעודית, כמו גם "סבלט", "שאיפה לחיים" ו"הלילה הזה", זמינים לצפייה באתר הפסטיבל תמורת תשלום.