"היא בת מאוד מאוד מאוד קשה... היא פייק אחד גדול" - את המילים האלה אמרה השבוע עדי גילינסקי, על בתה, שרת התפוצות עומר ינקלביץ'. שלוש פעמים מאוד, ואז קשה. במשך כמה דקות תמימות בתכניתם של בן כספית וינון מגל ברדיו 103, היא שפכה חמתה והתיזה חומצתה על בתה, עד שאי הנוחות הכריעה גם את מגישי התכנית והם קטעו את השיחה עמה בחופזה. מה כבר יכולה אישה לעשות שיגרום לאמא שלה לנער חוצנה ממנה בכזאת שאט נפש? מה יכול להצדיק השתלחות כזאת של אם ביוצאת חלציה? לאף אחת לא מגיע שאמא שלה תדבר עליה ככה.
על ינקלביץ' עבר שבוע מחריד. מתחילת דרכה הפוליטית בכחול לבן זמזמו סביבה שמועות לא נעימות, ביקורות הוטחו בה לא פעם מכל מיני צדדים של המפה הפוליטית - אני לא יודעת אם היא התרגלה לזה כבר. לא יודעת איך אפשר להתרגל לזה. אבל אז בא התחקיר של "עובדה" והדליק גפרור באוויר שהיה גם כך רווי באדי רעל סביבה.
הרמזים העבים שפוזרו סביבה בתחקיר הטילו צל מטריד על השיקולים שהובילו לשיבוצה ברשימת כחול לבן ולמינוי שקיבלה במשרד התפוצות. אבל ליד הביובת של הטוקבקים, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות, גם הרמזים העדינים כקרנף של "עובדה" נראים כמו העדין שבסאבטקסטים.
כשהיא קיבלה את התיק, לעגו לה שזה "תיק מונפץ", עוד נדבך בחגיגות הממשלה המנופחת והבזבזנית ביותר בתולדות המדינה, שהשתברה לאלפי רסיסים של תיקים מיותרים ומגוחכים כמו שר המים והשרה לקשר עם התפוצות. אבל זה היה חלק מהנדוניה השמנה שקיבלה כחול לבן בהסכם הקואליציוני. כשצריך לחלק כל כך הרבה תיקים לא הכל יכול להיות הגיוני.
מאותה מפלגה שהביאה 33 מנדטים בבחירות האחרונות, ו-35 באלה שקדמו להן, לא נותר היום כמעט דבר. הבית הפוליטי של ינקלביץ' הוא עיי חורבות עשנים ולא בלתי סביר להניח שגם בבית הפרטי שלה הימים לא קלים. חיבוק מנחם מאמא שלה גם הוא ככל הנראה לא אופציה סבירה.
לא ככה היה אמור להראות הסיפור של ינקלביץ'. היא הייתה יכולה להיות משהו אחר לגמרי. אישה, חרדית, יזמית, פעילה חברתית - היא הייתה יכולה להיות הגשר בין החילונים לחרדים. השרה החרדית הראשונה הייתה יכולה לעשות היסטוריה, להראות שגם נשים חרדיות יכולות לייצג את הציבור שלהן ולהביא את הקול הזה שחסר כל כך בפוליטיקה הישראלית. את ההזדמנות הזאת היא החמיצה ביסודיות.
בסופו של דבר, ינקלביץ' לא נתפסת היום כדמות שמייצגת נאמנה את המגזר שלה או מזוהה איתו, בטח לא אצל החרדים אבל אפילו לא אצל החילונים. אולי המחויבות שלה להתקיים במין קו אמצע שבין פה לשם, בין ימין לשמאל, בין חרדים לחילונים, בין תמיכה בהתנחלויות להכרה בזכויות להט"ב, הניב בסופו של דבר משהו ניטרלי מדי, לא זכיר (לפחות לא בהקשר הענייני ולא כפי שהייתה רוצה להיזכר) ולא אפקטיבי. יצא לה פרווה, והיא משאירה אחריה טעם לוואי לא מוצלח.
מה יזכרו מעומר ינקלביץ'? אוסף של שמועות מטונפות וקלישאות ארכאיות על נשים. יכול להיות שיש לה חלק במוניטין הזה, ויכול להיות גם שלא. יכול להיות שהרבה מהביקורות שהוטחו בה לאורך הקריירה הפוליטית שלה מוצדקות. יכול אפילו להיות שכל מה שקרה לה השבוע מגיע לה, אני באמת לא יודעת. מה שבטוח זה שלאף אחד לא מגיע אמא כזאת.