כשהכוכבת של נטפליקס התייפחה באמצע התשובה: כזה ריאיון מרגש עוד לא היה לנו

כשהייתה בת 17, הבינה ונסה קירבי לראשונה מה היא מלאכת המשחק. זה היה במהלך הפקה בית ספרית של "המלט", בה גילמה את דמותה של גרטרוד. "ירדתי מהבמה, הלכתי במסדרון לעבר אחורי הקלעים כדי להתכונן לסצינה הבאה, וכשהתחלתי לחשוב על מה הדמות שלי הולכת לעשות ולהגיד - זה הכה בי", מספרת הכוכבת הבריטית בריאיון לוואלה! תרבות. "הבנתי שלשחק זה לחשוב את המחשבות שהדמות שלך חושבת, ולעשות את זה באופן לא מודע. מה שאת עושה עם הפנים ועם הגוף, כבר יבוא אחר כך, אבל קודם כל צריך לחשוב".

אפשר אולי להתווכח עם התפיסה של קירבי, אבל קשה להתווכח עם ההצלחה שלה. בשנים האחרונות היא ביססה את מעמדה כאחת השחקניות העולות באי הבריטי. חובבי תיאטרון מכירים אותה מהפקות טריות של "חשמלית ושמה תשוקה" ו"הדוד וניה" למשל; שוחרי בלוקבסטרים התוודעו אליה ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" ו"מהיר ועצבני: הובס ושואו"; ומעל הכול היא מוכרת בזכותה תפקידה כנסיכה מרגרט לאורך 17 פרקים של "הכתר".

כעת עושה קירבי את מה שהוא תפקידה המאתגר והגדול עד כה - הדמות הראשית ב"קרעים של אישה", שערך את הבכורה העולמית שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה האחרון, ואז נרכש בידי נטפליקס. הבריטית זכתה על עבודתה כאן בפרס השחקנית הראשית באותו פסטיבל, והוזכרה גם כפייבוריטית לקבל מועמדות לאוסקר. בינתיים, הסרט יעלה ישירות בשירות הסטרימינג בסוף השבוע הקרוב.

מדובר בסרטו דובר האנגלית הראשון של הקולנוען ההונגרי המוערך קורנל מונדורוצ'ו, ומומלץ לצפות בו, אבל ראו הוזהרתם/ן: זו לא חוויה לעיכול. קירבי מגלמת בו אישה הרה שהלידה הביתית שלה משתבשת, והאסון הזה קורה כבר במערכה הראשונה של הסרט, לאורך 28 דקות מחוספסות ונטולות עריכה. אלה רגעים קולנועיים יוצאי דופן, וגם הריאיון עם השחקנית הבריטית, שהתקיים במלון ונציאני לאחר הפרמיירה, עם קבוצה קטנה של עיתונאים אירופאים עוטי מסיכות, התפתח בצורה לא שגרתית.

זה קורה לאחר שקירבי, אישה אצילית ואכפתית, שואלת אותי איך הייתה חוויית הצפייה בסרט. אני שואל בתגובה איך זה היה מבחינתה, והיא מתחילה להתייפח באמצע התשובה: "הייתי מאוד לחוצה מן ההקרנה אתמול. התפקיד הזה חשוף ופגיע יותר מכל דבר שאי פעם עשיתי. היה לי כל כך אכפת מהדמות... אני בדרך כלל לא מתרגשת ככה, זה אף פעם לא קרה לי בריאיון... היה לי מאוד אכפת... מצטערת... מפתיע אותי שאני מגיבה ככה".

"לצורך התחקיר נפגשתי עם הרבה נשים שאיבדו תינוקות. ביליתי איתן הרבה זמן והיה לי מאוד אכפת מהסיפורים שלהן", ממשיכה קירבי לאחר שאספה את עצמה. "הרגשתי אחריות כלפיהן, כי הן חלקו איתי כל כך הרבה והרגשתי שאני נושאת את זה עימי. הייתה אישה אחת בשם קלי שהייתה כל כך נדיבה איתי עם הסיפור שלה. היא איבדה תינוקת בשם לוסיאנה, שאני עושה לה מחווה בסרט. התינוק שאני מאבדת בסרט היה מאוד אמיתי בשבילי".

קירבי עוד לא חוותה לידה בעצמה, ומספרת שגם לא הייתה עדה לאחת. "מיד כשקיבלתי את התפקיד, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להעמיד פנים, אלא שזה יהיה אותנטי ככל האפשר", היא אומרת. "בהתחלה צפיתי בתיעודים של לידות, אבל הם אף פעם לא מראים את התהליך במלואו, אלא רק רגעים קטנים ויפים, אז יצרתי קשר עם מיילדות ונשים שעומדות ללדת. לידה היא רגע קדוש בחיים, ולא האמנתי שמישהי תסכים שאהיה איתה בחדר לידה, אבל הייתה אחת שהסכימה. זו הייתה לידה קשה, וישבתי בצידה במשך חמש או שש שעות, וזכיתי לראות את הרגע העוצמתי הזה במלואו".

היא ידעה מי את?

"היא לא זיהתה אותי, כי ב'הכתר' השיער שלי ככה, והשיער הבלונדיני הטבעי שלי בלבל אותה".

איך התמודדת עם העובדה שסצינת הלידה הביתית מתוארת בשוט אחד, בלי עריכה?

"אני באה מהתיאטרון, אז הרעיון של לעשות משהו בלי קאטים מאוד קוסם לי. צילמנו את הסצינה שש פעמים שונות - ארבע פעמים באותו יום, ואז פעמיים למחרת. כל פעם הייתה שונה, כי אלתרנו על בסיס התסריט, ולא ידענו בדיוק איך זה יתפתח. באחת הפעמים, כשהתינוק מכחיל והאמבולנס בא לקחת אותו, לקח לי זמן רב לחזור לעצמי. כשאת משחקת, את צריכה להאמין במה שאת עושה, והגוף שלך לא מבין את ההבדל. הוא חושב שזה קרה באמת, הוא מבולבל. התייפחתי במשך עשר דקות".

איך את חושבת שהרקע שלך בתיאטרון הפך אותך לשחקנית טובה יותר?

"תיאטרון זו ריצה למרחקים ארוכים, אז יש לי הרבה אורך רוח. אני מסוגלת לעשות את אותה סצינה הרבה פעמים ואני גם יודעת איך לעשות ריסטרט כל פעם. ההבדלים בין שתי האמנויות האלה די גדולים. בתיאטרון את צריכה להיות מוחצנת, כי כל הקהל חייב להבין את הרגשות שלך, מהשורה הראשונה ועד האחרונה, אחרת הוא משתעמם. בקולנוע את עומדת מול המצלמה, לא מול השורה האחרונה באולם, אז צריך להיות מאופקת יותר, וזו לא טכניקה פשוטה".

איך את מתכוננת לתפקידים בקולנוע?

"אני תמיד מכינה פלייליסט שמשקף את הרגשות של הדמות שלי. זה מוזר, אני מרגישה שאני לא יכולה לספר לך איזה שירים היו בו, זה אינטימי מדי".

לאחר סצינת הלידה הארוכה, מתאר הסרט כיצד מתמודדת הגיבורה עם הטראומה האישית, עם הזעזוע במשפחתה ועם הכעס כלפי המיילדת שאולי נשאה באחריות לתוצאות הקשות. את בן זוגה מגלם שיה לה-באף, שלאחרונה התפרסמו נגדו עדויות על כך שהתעלל בזוגתו, המוזיקאית והשחקנית FKA Twigs, וסביר להניח שלא נראה אותו בסרטים נוספים בקרוב, אם בכלל.

את אמה של הגיבורה מגלמת השחקנית האגדית אלן בורסטין ("רקוויאם לחלום"), ואף שהדבר לא נאמר מפורשות, דמותה עונה לכל המאפיינים הקלאסיים של "האמא היהודייה" בקולנוע האמריקאי. "קאטה וובר, שכתבה את התסריט, היא דור שלישי לשואה", אומרת על כך קירבי. "היא מאוד מחוברת לחוויה היהודית וכל הזמן דיברה על זה. לי, שאין זיקה לנושא, נותר רק להקשיב לה וללמוד ממנה".

אף שהפגישה מתקיימת לרגל בכורת "קרעים של אישה", כמובן אי אפשר שלא לדבר על תפקידה כנסיכה מרגרט ב"הכתר". "'הסדרה הזו הייתה מתנה בשבילי", היא אומרת. "לגלם מישהי עם עוצמות שבחיים האישיים שלי לא הייתי מגיעה אליהן, אבל שמצד אחר יש בה גם פגיעות ושבריריות. כשצילמנו את הסדרה לא ידענו אם מישהו בכלל יצפה בה וזה לא שינה לנו, כי כל כך נהנינו מן העשייה. אלה היו זמנים מאושרים. כשצילמנו את העונה השנייה וקלייר פוי הגיעה לצילומים עם גלובוס הזהב שבו זכתה על הופעתה בה, שאלנו את עצמנו 'מה לעזאזל'?. זה היה מוזר, כי בנינו לעצמנו מעין משפחה קטנה ואף אחד לא ציפה לכזו הצלחה. החברה הכי טובה שלי היא אליזבת דביקי, שלוהקה זה עתה לגלם את הנסיכה דיאנה בעונות החדשות של הסדרה, ואני מתרגשת. אני נהנית לצפות ב'הכתר' גם כמעריצה".

יכול להיות שבעתיד, אולי אפילו העתיד הקרוב, לא יהיה קולנוע, אלא רק נטפליקס?

"בעיניי יש מקום להכול. מה שאהבתי ב'הכתר' זה את האפשרות לקחת דמות ולצאת איתה למסע כל כך ארוך, ואני מחכה לעוד הזדמנויות כאלה, אבל זה לא גורע מאהבתי לסרטים. גדלתי על צפייה בסרטים ואני מקווה שהם ימשיכו לתפוס מקום חשוב בחיים של אנשים. בחצי השנה האחרונה ראיתי המון סרטים".

איך תקופת הקורונה האחרונה עברה עלייך?

"היא גרמה לי לחשוב הרבה. זה היה תהליך קשה בעיניי, אבל עמוק, והתקופה הזו גם גרמה לי להבין עד כמה אני אוהבת את העבודה שלי ועד כמה אני מתגעגעת לבמה ולקולנוע".

אם נחזור ל"קרעים של אישה", מה היית רוצה שהסרט יעביר לצופים בו?

"קורנל קורא לסרט 'אודיסיאה בתוך כאב'. זה סרט קשה ואפל, וכיוון שכולנו חווינו כאב בדרך זו או אחרת, הייתי רוצה להאמין שיש בו אמירה אוניברסלית על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הכאב, ואין ספק שלגיבורה יש דרך משלה לעשות זאת".