אמנים מתים כששוכחים אותם, לא כשהלב מפסיק לפעום. לפעמים זה מאחר את המוות הביולוגי, ולפעמים מקדים. לפעמים יש דוגמה חיה ברגע ההספד עצמו.
ליאור ייני מת אתמול בערב, וזה עצוב מאוד: כזמר וכשחקן הוא היה שותף לרגעי מפתח של הבידור הישראלי, שר קלאסיקות שמלוות את הפסקול הישראלי עד היום וכיכב בסרטים משפיעים והצגות מצליחות. מותו הוא אינו רגע איזוטרי, כי אם אחד שראוי לתשומת לב, ודמות שראויה לכבוד קולקטיבי אחרון.
הידיעות פרצו לא הרבה זמן לפני המהדורות, זאת האמת. העריכות נסגרות, סדר היום מתמלא, המגישים אולי מתחילים כבר להתאפר. ובכל זאת, כמה עלובות היו שורות ההספד הבודדות, הלקוניות, חסרות הצבע, הטעם והריח שנאמרו עליו במהדורות המרכזיות של 12 ו-13, כמו לצאת ידי חובה (40 שניות בחדשות 12, ואפילו פחות מזה, 34 שניות, בשלהי חדשות 13). כמעט עדיף היה לוותר. האמנם מוות של אמן מוכר אינו מספיק חשוב בשביל שיחה קצרצרה עם כתב או מקורב, הקשרים ומשמעויות? אם העורכים היו סבורים שזה חשוב, הרי לא הייתה שום בעיה לארגן את זה. לפעמים חדשות מתפרצות, וזה התפקיד של התקשורת לתווך אותם לציבור.
אף אחד לא מצפה להרים וגבעות, כן? לא צריך עכשיו ארכיון וסקירה וביקורת, רק שתיים-שלוש דקות על "אגדה יפנית" או "בואי לאילת", על מה חשוב בתרנגולים וכמה זוהה המנוח עם שירים רוסיים, או לפחות איך כיכב ב"לאן נעלם דניאל וקס", בסך הכול הסרט שזוכה בכמעט כל משאל כאחד הסרטים הישראלים הטובים של כל הזמנים. באמצע מהדורה שגם ככה לא זוכרת איפה היא התחילה ומתי היא תיגמר, רק שתיים-שלוש דקות נינוחות - ולא המלל הדל הזה, חסר החשק והאכפתיות, שמפריע לכם באמצע שיחת היום על ספין שלא קרה.
וכאן בעצם קבור הכלב: זה לא שהארץ צריכה לעמוד מלכת כי ליאור ייני מת, ואין צורך בדקת דומייה. הגלים הפתוחים יחכו למוות אחר. אלא שבצפייה של שעות ארוכות בערוצים המסחריים ניתן לגלות שיש כאן פרשנים ופאנלים ודיונים על כל דבר אחר, אז למה עליו לא?
הם ינתחו עד זוב דם כל צעד פוליטי שלא נעשה, ימציאו קמפיינים, יבחנו כל זווית ביורוקרטית שקשורה למבצע החיסונים, יתאבלו על קווי קרמבו, ילרלרו על ידוענים תקועים בווילה, יפרשנו מנות ב"מאסטר שף", יפרשנו מקצי נינג'ה, יטחנו כתבות שכבר שודרו - אבל על תרבות זה אף פעם לא יותר מכמה משפטים עצלים במהדורות, כי חייבים, כי אין ברירה, כי מישהו מת - או כקידום של איזה טאלנט שבמקרה או לא מככב באיזו תכנית מציאות.
התרבות נדחקת בשנה האחרונה אל מחוץ לסדר היום אפילו יותר מכרגיל. לכך אחראיות הממשלה, וכמובן המגפה. אבל התקשורת אינה טובה יותר, ובעצמה מתקשה לפנות זמן למוזיקה או תיאטרון או ספרות או קולנוע או מחול או אמנות - שלא בהקשר אחר. כנראה שייני היה צריך להשתתף ב"האח הגדול VIP" או "הזמר במסכה" כדי לזכות ביותר מכמה משפטים רפים.