מאז כיכב ב"מחוברים לחיים" בתחילת העשור הקודם, עומר סי ביסס את מעמדו בתור הכוכב הצרפתי הגדול בדורנו - הוא אף נבחר בקביעות כאושייה השנייה הכי אהובה במדינה, וחביב עד מאוד גם על הקהל הישראלי. כעת, לאחר רצף סרטים שהתקשו להחזיר את ההשקעה בהם, הוא משתף לראשונה פעולה עם נטפליקס. ככה זה, גם בצרפת התחילו להבין על איזה צד של הבאגט מרוחה החמאה, ומפנים עורף למסך הגדול כדי לנתב את המשאבים לשירותי הסטרימינג.
תוצאת שיתוף הפעולה היא סדרה בשם "לופן", שחמשת הפרקים המהווים את החלק הראשון של עונתה הראשונה עלו בנטפליקס בסוף השבוע, וזכו לביקורות מעולות ונראה שגם לנתוני צפייה מרשימים. מאחורי יצירתה עומדים אנשי הטלוויזיה ג'ורג' קיי ופרנסואה אוזן, ועל מלאכת הבימוי הופקדו בין השאר לואי לטרייה ולודביק ברנרד, שאת רוב ניסיונם רכשו במפעל לייצור להיטי אקשן של לוק בסון, והבמאית הצרפתייה-צ'יליאנית מרסלה סעיד.
כפי שמשתמע משמה, הסדרה מבוססת על דמותו של הגנב החלקלק והחמקמק ארסן לופן, שנבראה בתחילת המאה הקודמת. זו לא דמות מוכרת במיוחד בישראל ובהרבה מדינות אחרות, אבל היא אייקון מיתולוגי בצרפת וגם ביפן.
מיהו ארסן לופן? נהוג לכנותו מעין גרסה צרפתית של רובין הוד, בשל נטייתו לגנוב מהעשירים ולהיטיב עם העניים. כיאה למוצאו, הוא עושה זאת בצורה אלגנטית ומלוטשת. מדובר בקרם דה לה קרם של הנוכלים ואמני התחפושות.
מוריס לה-בלאן החל לכתוב את עלילותיו של לופן ב-1905, ומאז הם זכו לשלל עיבודים. הסדרה של נטפליקס מעתיקה את העלילה לפריז של ימינו, וחשוב להדגיש שהיא לא עיבוד ישיר למקור - הגיבור שלה אינו הגנב עצמו, אלא גבר בשם אסאן דיופ, בגילומו של עומר סי כמובן, המתגלה כבן למהגרים אפריקאים, שגדל בצרפת ועשה זאת על ברכי הספרים הקלאסיים בכיכובו של הנוכל המהולל.
בהשראת ספריו, למד אסאן כיצד להערים על החזקים ממנו, וליטש את יכולותיו במשך שנים כדי לסגור חשבון משפחתי - הוא מבקש לנקום בשם אביו, שהופלל בידי המעסיק שלו, וסיים את חייו בכלא.
אותו מעסיק מתגלה כאחד האנשים העשירים, המקושרים והמושחתים בצרפת. יש לו הכל, ולאסאן לכאורה אין כלום - חוץ מאת כל מה שמלמד מארסן לופן כמובן, ועם הזמן מתברר שזה הרבה מאוד. וכך, הוא משתמש בידע שרכש בספרים כדי לתכנן תחבולות והסוואות שיאפשרו לו לגלות מי עומדים מאחורי הפללתו של אביו ולמצות עמם את הדין.
קסמה של הסדרה טמון בערבוב שמתקיים בה בין אז ועכשיו. מצד אחד, הסגנון שלה קלאסי - אין בו מאפיינים סגנוניים עכשוויים, למשל עריכה תזזיתית ושימוש יתר בגאדג'טים, וכיאה לאופי של גיבורה, יש בו איזו ג'נטלמניות ואלגנטיות שאופיינית יותר לזמנים אחרים. מצד אחר, התכנים שלה מודרניים, אקטואליים ורלוונטיים.
וכך, מאחורי עלילות הפשע, המסתורין והפעולה, שלא פעם גולשות למחוזות מופרכים, מסתתר עיסוק רציני ביותר בשאלות של גזע ומעמד. אביו של אסאן היה קורבן נוח בשל היותו מהגר עני, ומצבו של בנו לא טוב בהרבה. יותר מאשר "שחור", החברה הצרפתית הפכה אותו ל"שקוף", והוא הופך את החיסרון ליתרון ומנצל את העובדה שאיש לא טורח לשים אליו לב כדי ללבוש צבעי הסוואה בכל הזדמנות, ולהערים על בעלי השררה שלא הבחינו בו עד שעקף אותם בסיבוב.
גם עלילות המשנה הרומנטיות נושאות עמן מטען שכזה. באופן שעדיין אינו מובן מאליו, לא בתרבות הצרפתית ולא בשום מקום אחר, מערכות היחסים המרכזיות של הגיבור הן עם נשים לבנות - אם ילדו, בגילומה של לודבין סנייה, אותה הכיר עוד בחטיבת הביניים; ובתו של הנמסיס שלו, בגילומה של קלוטידל הסמה.
בזכות כל זה, "לופן" היא לא סתם סדרה כיפית לצפייה ולא סתם אסקפיזם לימי הסגר, אלא משהו מעבר - יוצריה מיטיבים להשתמש בקלאסיקה צרפתית כדי לדון בהיסטוריה הצרפתית, ולהראות איך היא מושתת על גזענות, קולוניאליזם, דיכוי מעמדי וקשרי הון-שלטון. בצד ההומור וסצינות האקשן, יש בה גם לא פעם נדודים למחוזות אפלים יותר, למשל דרך דמותה של עיתונאית חושפת שחיתויות, שקראה לכלב שלה על שם המאמר המפורסם של אמיל זולה בימי פרשת דרייפוס, וחייה קיבלו תפנית טרגית בשל התעוזה שלה לחשוף מה רקוב בממלכת צרפת.
בניגוד ל"אמילי בפריז", הסדרה הקודמת של נטפליקס שהתרחשה בעיר האורות, כאן חומרי הגלם מעולים: הצוות מורכב מן השחקנים והשחקניות הכי טובות בצרפת, הבימוי מיומן והתסריט שנון. הפעם התוצאה אינה באגט מהסופר, אלא בריוש שיצא חם מן המאפייה.
"לופן", בקיצור, היא סדרה שכדאי לצלול לתוכה, וברגע שמתחילים את הפרק הראשון - קשה שלא להמשיך. נקודת התורפה היחידה שלה היא דמותו של הארכי-נבל, שמתגלה כמוגזמת וצעקנית מדי, ובכל זאת כלא מעניינת מספיק.
קובלנה שנייה היא על ההחלטה לשחרר כרגע חמישה פרקים בלבד, מעט מדי, ולא להעלות מיד את כל העונה הראשונה. לאור העשייה המותחת, אופיו של רגע השיא שבו מסתיים הפרק החמישי והצורך למלא את שעות הסגר בתוכן איכותי, זו ממש התאכזרות לא מובנת כלפי הצופים - אבל ככה זה, הצרפתים תמיד חייבים לעשות הכל אחרת.