לפני כמה שנים, הקולנוען ההונגרי קורנל מונדרוצ'ו ושותפתו האישית והמקצועית קאטה וובר חוו טרגדיה אישית: הם איבדו את ילדם במהלך הלידה, ובנסיבות שהם לא מעוניינים לפרט.
מן הסתם, האירוע הותיר בהם טראומה קשה, ובניסיון להתמודד איתו, וובר כתבה מחזה. "רציתי לשבור את הטאבו", היא אומרת. "כשאישה מאבדת את הילד שלה, אף אחד לא מעז לדבר איתה על זה וממילא גם לא היה יודע איך לעשות זאת. רציתי לעשות משהו שיעזור לכולנו להתחיל לדבר על הטאבו הזה".
המחזה עלה במקור בפולין, ואז הפך לסרט בשם "קרעים של אישה". הצמד ההונגרי החליט שלאור חשיבות הנושא, הוא יהיה דובר אנגלית כדי שיוכל להגיע לכמה שיותר אנשים. זה הצליח להם: הסרט התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, בו זיכה את כוכבתה ונסה קירבי בפרס השחקנית הראשית. לא פחות חשוב מכך, הוא נרכש בידי נטפליקס, שם עלה בסוף השבוע האחרון, והשתבץ במקומות יפים בטבלאות הצפייה (מקום חמישי בישראל, שישי בארצות הברית).
כפי שכבר דובר רבות, המערכה הראשונה ב"קרעים של אישה" מציגה סצינת לידה ביתית שמשתבשת, ומתארת זאת בצורה שכבר עוררה תגובות מסוגים שונים ומשונים. לאחר מכן, הסרט עוקב אחר ההתמודדות של הגיבורה עם האסון, וגם את זה הוא עושה באופן שזכה לשבחים, אך גם מעורר מחלוקות.
בצד ונסה קירבי בתפקיד הראשי, מציג הסרט צוות עתיר שחקנים ושחקניות בעלי שם. את בן זוגה של הגיבורה מגלם שייה לבוף, שלאחרונה התפרסמו עדויות כי התעלל בזוגתו, וסביר להניח שבקרוב לא נראה אותו בסרטים נוספים. את אמה מגלמת השחקנית האגדית אלן בורסטין, שדמותה מתגלה כניצולת שואה - נושא שהתסריט שם עליו דגש.
אני פוגש את שני היוצרים במלון ונציאני לאחר הבכורה בפסטיבל ונציה, שהתקיים באורח נס בקיץ האחרון, תחת תנאים סניטריים מחמירים. וובר מספרת לי כי היא בעצמה בת לניצולי שואה, ולכן החליטה לשלב את האלמנט הזה בתסריט.
"רציתי למקם את הסיפור בסביבה שאני מכירה, ורציתי גם להציע שתי פרספקטיבות שונות לגבי התמודדות עם טרגדיות", היא אומרת. "במשפחות של ניצולי שואה, יש תחושה שיש תבנית קבועה לגבי התמודדות. מעודדים אותך להיות מודל לחיקוי - כי אם תהיה מושלם, אי אפשר יהיה לגעת בך. מעודדים אותך גם תמיד לקום ולעמוד על שלך, תמיד להילחם - אבל מה עושים אחרי טרגדיה כזו, שכבר אין בעצם על מי להילחם ואת מי להחזיר?".
כשכתבת את התסריט, חשבת על אלן בורסטין בתפקיד האימא?
"כן, אבל לא חשבתי שהיא תסכים, כי היא לא מרבה לשחק בשנים האחרונות. אלן גאון בעיני, ומאוד מיוחדת, וחוץ מזה - היא גם מזכירה לי את סבתא שלי. היא שחקנית עם הרבה עוצמה, אבל גם הרבה רוך, ונדיר לפגוש מישהי שמכניסה כל כך הרבה בתוך אישיות אחת".
אחת הסצינות הטובות בסרט מציגה מפגש מקרי בסופר בין הגיבורה וחברה נודניקית של אמא שלה. זה רגע כל כך אמיתי, וכל כך יהודי.
"אני כל כך מסכימה. כל המשפחות היהודיות מכירות דמות כזו".
כמובן שאי אפשר לדבר עם הבמאי בלי לעסוק באותה סצינת לידה מטלטלת, שלא רק מתפרשת על פני 28 דקות, אלא שאין בהן עריכה - הכל בשוט אחד.
"זו סצינה מאוד קשה. יש בה הרבה אמת, אין בה רמאות. היא אלימה וחייתית, אבל יש בה גם קודש - כמו בכל סצינה של לידה ומוות", הוא אומר. "חשבנו שאם נשתמש במצלמה נייחת, זה יהיה מכני, קר ומרוחק מדי, אבל מצלמת יד תהיה אישית מדי, כי ככה הקהל מרגיש כתף של מישהו, אז הצלם בנג'מין לואב השתמש במשהו באמצע בין שני אלה - מתקן שמאפשר לייצב את המצלמה תוך כדי תנועה. השפה הרוחנית של המתקן הזה התאימה לסצינה הזו, ובעצם לסרט כולו, אז השתמשנו בה גם לאחר מכן".
"עשינו הרבה תחקיר לגבי הסצינה הזו, כולל על כל מיני דקויות הקשורות בכך שהסרט מתרחש בארצות הברית, כי הכללים בה לגבי לידה ביתית שונים וקשיחים הרבה יותר מאשר במזרח אירופה. עם זאת, התסריט לא היה מפורט בכל הקשור לסצינה הזו: היו לנו ראשי פרקים, אבל רציתי שלשחקנים יהיה חופש לאלתר בין ראש פרק אחד לאחר. צילמנו את הסצינה שש פעמים, וכל פעם היא היתה קצת אחרת".
למה ליהקת את ונסה קירבי לתפקיד הראשי?
"הכרתי אותה מ'הכתר', שם גילתה את הנסיכה מרגרט, אבל לא קישרתי בין הדמות הזו לסרט שלי. מי שחשבו עליה היו המפיקים, ואחרי שהיא קראה את התסריט, היא מיד עלתה על מטוס לבודפשט כדאי לפגוש אותי. הפגישה הזו היתה מאוד טובה ומשמעותית מבחינתי. ונסה מזכירה לי שחקניות מתור הזהב של הקולנוע האירופאי, למשל קתרין דנב וחנה שיגולה".
למה בן הזוג של גיבורה בונה גשרים. זו מטאפורה?
"להראות איך גשר הולך ונבנה זו דרך טובה להראות איך הזמן עובר - עדיפה על הקלישאה של חילופי העונות. חוץ מזה, אני אוהב ארכיטקטורה וגם בסרטים קודמים שלי יש גשרים".
עד כמה היה קשה למצוא את הטון הנכון לסרט מסוג כזה?
"אני אוהב מלודרמות. חושבים אותן לז'אנר זול, אבל זה לא נכון. מלודרמה היא דרך טובה לדבר על רגשות עמוקים, בלי להיות מרוחק ושיפוטי. זה ז'אנר אנושי וחכם מאוד".
מונדרוצ'ו, שביקר בארץ עם סרטיו כמה פעמים, הוא מן הקולנוענים המזרח-אירופאיים הבולטים בעשור וחצי האחרונים ואורח קבוע בפסטיבלים עם סרטים כמו "אל לבן" ו"ירח יופיטר" - בשני האחרונים, גם וובר היתה מעורבת בתהליך היצירה.
השניים מספרים במהלך הריאיון גם כי ההליך המשפטי שמתואר בסרט מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש בהונגריה ועורר סערה גדולה. עם זאת, ברגע שהחליטו כי הסרט יהיה דובר אנגלית, היה להם עקרוני להעביר את העלילה לארצות הברית.
"סרטים דוברי אנגלית שמתרחשים באירופה זה מגוחך בעיני", אומר על כך הבמאי. "אתה לוכד את הצופה איפשהו בין הונגריה וארצות הברית, ובסוף הוא שוקע באוקיינוס האטלנטי".
"עם זאת, אני חושב שיש בסרט הרבה אלמנטים הונגריים. המיילדת האמריקאית, למשל, אומרת את המשפט 'בחרתי את העבודה הזו כי ככה אני יכולה לתת לבן אדם את האקט החופשי הראשון בחייו - לבחור מתי להיוולד', וזה משפט שהמיילדת ההונגריה אמרה במציאות. גם העובדה שהסרט יוצא נגד החברה, ומתאר עד כמה השיפוטיות שלה מזיקה, זה משהו הונגרי מאוד".
"היה מעניין לעשות את התרגום בין התרבויות", מוסיפה וובר. "יש הרבה דברים שנחשבים סנטימנטליים במזרח אירופה אבל לא נחשבים כאלה באמריקה, ולהפך. יש דברים שתגיד בארצות הברית אבל לא תעז להגיד בהונגריה - ולהיפך".
מה, יותר מכל, היית רוצה שיעבור מהסרט הזה לצופים?
"שישברו את הטאבו, שידברו על דברים שלא דיברו עליהם בעבר - ושנשים יבינו שאפילו אם איבדו את הילדים שלהן, הן תמיד היו ותמיד יהיו האמהות שלהן, ואין להן סיבה להתבייש או לחוש אשמה".