במהלך העשור האחרון, הקולנוע העלילתי הישראלי כמעט והפסיק לעסוק בסכסוך. זה קרה בגלל מגוון סיבות: הלחץ הממסדי, צנזורה פנימית, וגם נימוקים מסחריים: הקהל הימני, שהוא הרוב, איבד אמון בסרטים על הנושא, אבל גם הציבור השמאלי הנהנתן לא מתעניין בהם, כי הוא עסוק בנטפליקס. חוץ מזה, הנושא גם איבד את האפיל הבינלאומי שלו, כי העולם עבר הלאה, ובגלל פוליטיקת הזהויות ממילא כבר לא מתלהבים כמו פעם מסרט שביים יהודי (ובדרך כלל גם גבר לבן) על החברה הפלסטינית.
מנגד, הסכסוך חזר לכבוש את מרכז הבמה בעולם הדוקו המקומי - אולי כי הוא ממילא מתבסס על תקציבי גרילה ואין לו פרטנציות מסחריות, ואולי בגלל שהזיקה שלו לעיתונות דורשת מן היוצרים והיוצרות בו חיבור הדוק יותר למציאות. כך או כך, בכל הקשור לפרסים וכיבודים, הסרטים הבולטים בו בשנתיים האחרונות היו "לאה צמל, עורכת דין" ו"מראה", שעסקו בנושא הטעון, וכעת מצטרף לרשימה גם "ילדים" של עדה אושפיז, שזכה לפני כחודש בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל הקולנוע ירושלים (כשבחבר השופטים יושבת גם הבמאית של "לאה צמל" - ככה זה, הכל נשאר במשפחה).
בדומה ל"לאה צמל, עורכת דין" ו"מראה", גם "ילדים" הופק בידי HOT 8, עלה בו אמש וזמין ב-VOD של הערוץ. השם שלו יפה אבל קצת מטעה, כי נכון יותר היה לקרוא לו "נערים", או נכון עוד יותר - "נערות".
הסרט יוצא דופן מכמה סיבות: גם בגלל שהוא מציג את החיים ברשות הפלסטינית לא מפרספקטיבה בוגרת, אלא מנקודת מבט של דמויות שנמצאות בסביבות גיל חטיבת הביניים, וגם בגלל שרובן נערות. לא שכיח לראות סרט תוצרת הארץ המעמיד במרכזו נערות ישראליות, אז כזה שמשמיע את קולן של בנות תשחורת פלסטיניות? זה נדיר עוד יותר.
רוב המתועדים והמתועדות ב"נערות" היו מעורבים בדרך כזו או אחרת במה שנודע כאינתיפאדת הסכינים (או אינתיפאדת הבודדים), בראשן מי שעם הזמן מתגלה כגיבורת הסרט - דימא אל־וואווי, בת 12, שנעצרה לאחר שניסתה להיכנס ליישוב יהודי עם סכין, ובאחד מרגעי השיא מספרת שהחליטה לא להשתמש בכלי הנשק כי הבינה שאינה מסוגלת לכך.
אושפיז, למרות היותה נציגת הצד האחר ואישה לבנה מהוד השרון, הצליחה לפתח אינטימיות עם אל-וואווי, עם משפחתה ועם שאר מושאי התיעוד כאן. התחושה לאורך כל הדרך היא שאנו יושבים בסלון שלהן, או בכל זירת התרחשות אחרת המתוארת פה, וכמעט אף פעם נוכחותה של המצלמה לא מורגשת. לזכותה של הבמאית ייאמר גם שהשכילה להבין היטב מה הסיפור - וזה בטח לא היא עצמה, שלרגע לא נדחפת לתמונה.
הסרט מיטיב להמחיש את החיים ברשות הפלסטינית ברבדים שונים - מעימותים עם כוחות צה"ל ועד שיחות משפחתיות, משיעורים בכיתת לימוד ועד פטפוט בין שתי נערות על המיטה בחדר השינה של אחת מהן. האזנה לדיאלוגים יכולה ללמד גם על הבלבול שנוצר לעתים כתוצאה מן הערבוב בין החיים בערבית ובעברית, למשל כשאבי אחת המשפחות מטיח בחייל משפט עם תחביר שהמציא בעצמו - "אני הייתי גבר עוד לפני שאמא שלך תילד אותך", וכשהוא מסביר לבנו, שחזר מתקופת מעצר קלה, כי מה שאכל מאחורי הסורגים היה ההמצאה הישראלית הייחודית הידועה כפתיתים.
ריאיון עם עדה אושפיז
היפה הוא שאושפיז חומקת מקלישאת ה"תראו אותם, הם בדיוק כמונו". לאורך כל הדרך, הסרט שלה מדגיש דווקא את השוני, הייחוד, המגבלות, העיוות ולעתים גם האבסורד שבחיים ברשות הפלסטינית. מבחינה זו, הסצינות המרתקות ביותר בעיני מתרחשות בכיתת הלימוד, ובעיקר בשיעור האזרחות, שיש בו אירוניה מובנה - כי איך מלמדים אזרחות ילדים שאינם אזרחים של אף מדינה?
למרות שזה מה שמחפשים היום, אושפיז נמנעת גם מליצור פרובוקציות בשקל. הסרט ביקורתי מאוד מן הסתם, אבל לא ממהר לחצות את הגבולות שיובילו לבית הדין בהאג או לבית המשפט המחוזי בלוד. הביקורת הראשונה שהתפרסמה עליו באחד מכלי התקשורת המקומיים היתה סרקסטית עד אימה והצהירה "אנחנו עסוקים כעת בגניבת ברזים בדובאי. אם את רוצה את תשומת לבנו, תני לו אגרוף בבטן". הבמאית לא רוקדת לפי התכתיבים האלה. היא לא טופחת לאיש על השכם, אבל בגישתה הלא-אלימה, גם לא מחפשת סטירות.
אין כאן רצון לזעזע ולהתסיס, אפילו אם המחיר יהיה ויתור על סערות בכוס תה ויחסי הציבור החינמיים שבאים איתן. תחת זאת, הבמאית מבקשת לצלם פיסות מציאות ולהשמיע קולות, שלרוב יש בהם זעקה, אך לפעמים גם יש בהם פשרה.
אנחנו חיים בימים מוזרים מאוד, בהם ראש הממשלה מעלה פוסטים בערבית, כאילו שהעשור האחרון נמחק כלא היה, ומצד אחר - הציבור הישראלי, העסוק בצרותיו שלו, פשוט איבד כל עניין בשמיעת קולו של האחר.
בהקשר זה, מפתה להשתמש בקריאה המאוסה מכולן, "כל ישראלי חייב לראות את הסרט הזה", אלא שמניסיוני, למשפטים דידקטיים שכאלה יש את האפקט ההפוך.
מפתה גם להשתמש במשפט מאוס ומגונה לא פחות, שבו השתמשתי בעבר בעוונותיי -"הסרט מספק הצצה מרתקת ל...". אלא שאמירה כזו רומזת כי בעצם לא מדובר בסרט, אלא בפולקלור אנתרופולוגי.
חשוב אם כך להבהיר, כי אף שיש ב"ילדים" גם ערך סוציולוגי ופוליטי, מדובר בקולנוע לכל דבר. אושפיז והעורכת שלה, נטע בראון, הצליחו לקחת מאות שעות של חומרי גלם ולהפוך אותם ליצירה קוהרנטית, זורמת, לא מתפייטת אבל יפה, וזאת גם בזכות הצילום של דנור גלזר.
הבמאית גם מיטיבה להבין על איזה סיטואציות שווה להתעכב ובמי כדאי להתמקד. "ילדים" לא היה מגיע כל כך רחוק לולא הכריזמה של דימא אל־וואווי, שאם היה לה את המזל להיוולד מהצד השני של המתרס, כבר היו הופכים אותה כאן לאושיית טיק-טוק ולכוכבת בפאנלים למיניהם.
לפני שבוע התבשרנו על מותו של מייקל אפטד, שהתפרסם בעיקר בזכות הפרויקט הדוקומנטרי המהולל ופורץ הדרך בו לקח כמה ילדים בריטים בני מעמדות שונים ותיעד אותם מדי שבע שנים. ברוח זו, יהיה מרתק לראות את אושפיז חוזרת לבקר את אל-וואווי וחברותיה גם בעתיד. בקצב בו הדברים מתנהלים, לא יהיה מפתיע לגלות שכולנו נשארנו באותו מקום בדיוק.