"אם סבא שלך היה רואה אותך, הוא היה מתהפך בקבר". זו האמירה הפופוליסטית ששיגרה מירי רגב, שרה בממשלת ישראל, כלפי מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, לאחר שזו הצטרפה למפלגתו של גדעון סער. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלה, רגב הוסיפה בהתנשאות "שיעור קצר בהיסטוריה" על הפיצול במחנה הימין שהביא להפסד של שמיר בבחירות 1992". למען ההגינות יש לציין שרגב לא טעתה בעובדות לגבי תוצאות הבחירות ב-1992, אבל שכחה לספר את מה שקרה אחרי אותן בחירות, כנראה כי זה הרבה פחות מתאים לאג'נדה שהיא ניסתה לקדם. בתקופה בה האמת היא רק אופציה, קשה היה לצפות ממנה ליותר.
אז לידיעת מירי רגב: להבדיל ממנהיגים אחרים, שמיר קיבל את תוצאות הבחירות, התפטר מראשות הליכוד אך המשיך לתפקד כחבר כנסת מהשורה באופוזיציה, ואף תמך במועמד בנימין נתניהו לראשות הליכוד במקומו, החלטה עליה התחרט עד סוף ימיו. לא עבר זמן רב אחרי עלייתו של נתניהו לשלטון ועד ששמיר הפך לאופוזיציונר הבולט נגדו. בריאיון לתכנית "פגוש את העיתונות" בשנת 1997 אמר לאושרת קוטלר וגדי סוקניק שהסיבה שהוא תמך בנתניהו מלכתחילה הייתה שהוא האמין שהוא המועמד עם הסיכויים הטובים ביותר לגבור על שמעון פרס בבחירות, אבל חשש מיכולתו להנהיג מדינה. החשש שלו התגשם.
בהמשך חבר למפלגת "חרות" של בני בגין שהתפצלה מהליכוד, ואף הוצב במקום ה-120 כאות של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי". הוא הסביר לרזי ברקאי שהליכוד הפכה למפלגה עלובה מכיוון שבראשה "עומד מלאך חבלה ושמו נתניהו". בשנת 1999 הזהיר שנתניהו "מסוכן לישראל" והסביר לנחמן שי בגלי צה"ל שאצל נתניהו "אין שום דבר שהוא מעל לאינטרס האישי שלו, כולל ארץ ישראל". לאחר הבחירות והודעת הפרישה של נתניהו, שמיר סגר מעגל וחזר לליכוד.
במילים אחרות, מירי רגב שטענה שאחד ממנהיגי המפלגה שלה "מתהפך בקבר" על נטישת הליכוד, עזב את התנועה בעצמו - ובדיוק מאותה סיבה. מי היה מאמין שדווקא מירי רגב, סמל לטוהר מידות, הגינות ואמירת אמת תסלף ככה את ההיסטוריה ותשתמש באחד מגיבוריה הנועזים של המדינה כסמרטוט שניתן ללכלך אותו ואז לזרוק אל פח ההיסטוריה של הפייק ניוז. אגב "שיעור קצר בהיסטוריה" על נאמנות לתנועה, אידיאולוגיה ורעיון: בעבר חשף העיתונאי אמנון אברמוביץ' כי רגב התייעצה איתו לפני שנכנסה לפוליטיקה אם להתמודד בשורות הליכוד או במפלגת העבודה. "הדעות שלי הן כמו של העבודה", היא אמרה לאברמוביץ', שהציע לה: "אז תשני את הדעות שלך".
ביוני 2012 הלך לעולמו יצחק שמיר לאחר שנים של התמודדות עם מחלת האלצהיימר. כמה טרגי שדווקא אדם שצבר כל כך הרבה זיכרונות במהלך חייו נאלץ למסור את חוויותיו אל תוך מעמקי המחלה הנוראית. מי שהספיק ב-96 שנותיו להיות ממפקדי מחתרת הלח"י, סוכן מוסד מהולל, ומנהיג ציבור היה במותו ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה שנים אחרי בן גוריון (נתניהו הספיק לעבור מאז את שניהם). הוא האריך ימים יותר מכל קודמיו בתפקיד, אך שנותיו האחרונות בהן נעלם מעין הציבור, הספיקו כדי להשכיח אותו מהשיח.
בליל מותו, שידרו במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 המנוח כתבת "חבצלת" שסיכמה את פועלו לאורך השנים. להפתעתי בין שלל התמונות ההיסטוריות והסופרלטיבים, צץ לו קטע וידיאו קצר בו יצחק שמיר נושק ללא אחרת מאשר סבתי המנוחה. זה היה הזוי, אבל גם מובן. כנראה שאף אחד מעורכי הווידאו של "חדשות 2" בשנת 2012 לא ידע איך נראתה שולמית שמיר, אשתו שמתה שנה קודם לכן, והתבלבלו בתמימות בין הבולגריה המבוגרת לחברתה הפולניה. ראוי לתת פה גילוי נאות קצר: בין שמיר לסבא שלי, נחום סלונים, היו יחסי חברות קרובים, שהחלו עם שיתוף פעולה בגיוס לוחמי אצ"ל למוסד, והמשיכו עד ימיהם האחרונים. סבי ישב ליד שמיר בריאיון העיתונאי האחרון שהוא נתן בחייו בשנת 2003, אז אמר שהוא לא אוהב את נתניהו כי "הוא לא בן אדם".
הספידו אותו כאחרון דור הנפילים, כאחד ממקימי המדינה, ואז שכחו ממנו. רחובות לא נקראו על שמו. פסלים בדמותו לא הוצבו ברחבי הערים. מורשתו, גם בתוך המפלגה אותה הנהיג, נרמסה על ידי ממשיך דרכו. הוא נצר בגופו הקטן סודות שמעטים מאיתנו ייחשפו אליהם אי פעם. הם לא אופסנו בשום ארכיון. אין להם שום תיעוד. "אפשר לשמור על סוד בין שני אנשים בתנאי שאחד מהם מת", הוא נהג לומר, ואכן, את סודותיו הנועזים לקח עמו לקבר, גם את הג'נטלמניות והערכים. כיום, בעיקר זוכרים את שמיר כאיש נמוך הקומה שהבליג מול תקיפות הסקאדים של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ.
באופן נדיר יחסית, השלוחה הישראלית של ערוץ ההיסטוריה הבינלאומי מבית דיסני, ביקשה לבצע תיקון לדמותו המורכבת של המנהיג הנשכח לרגל 30 שנה למלחמת המפרץ. התוצאה היא מיני-סדרה מקורית בת שלושה פרקים (שעה וחצי פחות או יותר בסך הכול) תחת השם "שמיר: מלחמה שלום וחלום". כבר בפתיח של הסדרה היוצרים מיידעים אותנו שהסדרה תתעסק בעיקר בשנת כהונתו האחרונה. על פניו, החלטה לגיטימית. 1991 הייתה השנה של מלחמת המפרץ, ועידת מדריד ומבצע שלמה. בפועל, ההחלטה הזאת הגבילה את הסדרה וגרמה לה להתעסק בלא מעט חומרים מוכרים ולעוסים, על חשבון נקודות היסטוריות מרתקות, שמפאת קוצר בזמן זכו לנגיעה קצרה ולא מספקת.
ובכל זאת, מבחינה טלוויזיונית, הסדרה של יגאל לרנר וארז פרידמן עובדת בצורה נהדרת. הסדרה לא נעה באופן כרונולוגי, וקופצת בזמן מימי מלחמת המפרץ הדרמטיים אל "ליל המיקרופונים" הסוער, אל הילדות שהוא החליט לשכוח בפולין, בחזרה לעשור שלו כרב מרגלים ממודר של המוסד ומדי פעם קופצות הבלחות אל ימי הלח"י השנויים במחלוקת. האיש הוא האיש, ההיסטוריה שלו היא ההיסטוריה שלו. קונצנזוס של נאמנות לארץ ישראל, עם כל הטוב והפחות טוב שמגיעים עם הערכים האלה.
כך למשל מסופר לו כמעט כאנקדוטה שולית סיפורו של אליהו גלעדי, לוחם הלח"י הנועז שהוצא להורג בהוראת שמיר, לאחר שזה העז להתנגד למרותו. מדובר בסיפור ענק ומוצנע שיכול למלא דוקו מסתורין שלם בנטפליקס. החברים שמיר וגלעדי היו מבכירי המחתרת לאחר מותו של אברהם (יאיר) שטרן, והם ברחו יחד מבית המעצר הבריטי במזרעה בספטמבר 1942. שנה לאחר מכן, גלעדי הוזמן לקחת חלק במשימה מבצעית, בדרך אליה, נורה למוות על ידי חבריו למחתרת. שמיר קיבץ לאחר הרצח את שאר בכירי הלח"י ואישר איתם את ההוצאה להורג לאחר מעשה. עד היום לא ידוע היכן נקברה גופתו. כמעט 40 שנה חלפו עד שמשרד הביטחון הכיר בו כחלל מלחמה שמקום קבורתו אינו ידוע.
לא ברור מדוע סדרה דוקומנטרית שמבקשת לצייר את דמותו המלאה של דמות מרתקת כמו יצחק שמיר מסתייגת כל כך מלספר לעומק את אחד הסיפורים הכי מרתקים בעברו, בעיקר לאור העובדה ששמיר עצמו לא התייחס לעניין ככתם על הקריירה שלו. להפך, כמו כל דבר שבעיניו היה לטובת המדינה, כך גם הוא התייחס להוצאה להורג של גלעדי. למעשה, בספרו האוטוביוגרפי לקח שמיר אחריות על החיסול. הוא מתאר את ההכרעה בעניין כ"החלטה גורלית שלא התחמקתי ממנה" וטען כי חובתו הייתה "למצות את הדין ולחסל את הסכנה". כדי להוסיף מסתורין ודרמה לסיפור, השמועה בישראל הצעירה הייתה ששמיר נתן לבתו את השם גלעדה על שם אותה סכנה שחוסלה (גלעדה עצמה הכחישה מאז את השמועה, וטענה שנקראה על שם הרי הגלעד).
נורא קל ללכת לאיבוד בתוך עולמות הריגול והמחתרות מהם צמח שמיר, כך למשל הסרט מתעכב זמן רב על סיפורו המדהים של אהרון מזרחי, סוכן מוסד ישראלי שהתחזה לפלסטיני והפך הלכה למעשה לגזבר של אש"ף באירופה עד ש"נשרף" ונאלץ לחזור ארצה יחד עם המאהבת הגרמניה שלו. הדבר היחיד שמדהים יותר מהסיפור הזה הוא שאין לו כמעט שום נוכחות דיגיטלית. לאהרון מזרחי, אחד מהמרגלים חסרי הפחד שידעה המדינה, אין אפילו ערך בוויקיפדיה העברית. במובן מסוים, הסרט עושה חסד לא רק עם הדמות המורכבת של שמיר, אלא מדמויות המשנה המרתקות שהקיפו אותו.
הסרט עמוס במרואיינים שעוזרים לספר את מעלליו של שמיר, בעיקר בתקופת מלחמת המפרץ. מדובר בשמות הכי בכירים שניתן להעלות על הדעת. בין השאר מופיעים שם ראשי הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ואהוד ברק (הראשון היה שר בממשלת שמיר, השני היה סגן הרמטכ"ל), ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, מפקד חיל האוויר בדימוס אביהו בן נון, אנשי הכוורת של שמיר אבי פזנר ויוסי אחימאיר, מזכיר הממשלה ושופט העליון אליקים רובינשטיין, השרים לשעבר ובהווה דן מרידור, רפי איתן, אריה דרעי, ההיסטוריון מיכאל בר זוהר, העיתונאים רונן ברגמן, שמעון שיפר ושלמה נקדימון כמו גם ילדיו של שמיר, גלעדה דיאמנט והשר לשעבר יאיר שמיר. הרשימה עוד מתארכת אבל הדמויות שמוסיפות הכי הרבה צבע ועניין לסרט הן אנונימיות לחלוטין. מדובר בלוחמי ולוחמות הלח"י לשעבר, מבוגרים בגילם אך צעירים באופיים, שעיניהם מתמלאות אושר ורגש אותנטי כשהם נזכרים במפקדם, לו הם לעולם לא יקראו "יצחק" או "שמיר", אלא לנצח בשם המחתרת שלו: "מיכאל".
דמות נוספת שמוסיפה הרבה פלפל לסרט הוא דווקא בחור כריזמטי בשם אבי משה-סגל, מדריך סיורים בתל אביב, שלוקח את נכדיו של שמיר לתחנות בחייו של סבם המנוח ברחבי העיר. בעוד הפוליטיקאים ושאר הבכירים מביאים את נקודת המבט האישית שלהם שנגועה לא פעם באינטרס, מדריך הטיולים נותן את הזווית הכי אובייקטיבית, וגם הכי מלהיבה.
למרות שהסדרה מנסה להזכיר את הישגיו של שמיר, כמו קליטת העולים מברית המועצות ואתיופיה, רובם מוזכרים כלאחר יד. גם העובדה שבתקופתו כוננו יחסים דיפלומטיים עם יותר משלושים מדינות, בין השאר עם סין והודו, כמעט שלא הוזכרה בסדרה. מצד שני, גם העקשנות המדינית, פספוס הסכם השלום עם ירדן והשמועות על הרעיונות הרדיקליים שלו לפיגועים ביולוגיים בתקופתו במוסד (לפי פרסומים זרים) לא הוזכרו כלל בסדרה. לזכותם של היוצרים, הם לא ניסו לקחת עמדה פוליטית, בטח שלא אידיאולוגית, אם זה בגלל חוסר בזמן או כבחירה אמנותית, הסדרה מנסה להתרחק מהמצב הפוליטי הנוכחי בצורה ברורה. כך למשל לא מוזכרות בסרט האמירות של שמיר על על ראש הממשלה הנוכחי של ישראל, כאילו שמורשתו של יצחק שמיר נגמרה לפתע ב-1992. במקום, הסדרה מנסה לספר סיפור קצר על דמות מורכבת בצורה הכי פשוטה שאפשר. למרות תחקיר טוב והצגת שלל הסיפורים בצורה מעניינת, זו עדיין מתגלה כמשימה בלתי אפשרית, בטח בשלושה פרקים של חצי שעה כל אחד. ועדיין, למרות הניסיון להימנע מפוליטיקה, קשה עד בלתי אפשרי שלא להתחיל לעשות השוואות בין מי שהיה ראש ממשלה לפני 30 שנה לבין מי שהחליף אותו בתפקיד יו"ר הליכוד ועומד בראש המדינה עד היום.
זה לא רק הסגנון והעמידה הנחרצת על העקרונות שלו, אלה ההרגלים הקטנים והצנועים. מדהים להבין ששמיר נהג לצאת מדי יום מהלשכה בצהריים כדי לאכול ארוחה ביתית במטבח ביתו, בעוד בימי המלחמה שולמית הייתה מביאה את מרק העוף, הסלק והקומפוט ללשכת ראש הממשלה. קשה לדמיין את שמיר מקבל מתנות בשווי מאות אלפים, כמו שבלתי אפשרי לדמיין אותו פוגע במערכת המשפט, בתקשורת או בכל דבר שעלול לפגוע בשערה מראשה הסמלי של המדינה אותה כל כך אהב.
בעיקר, קשה שלא לחשוב על הפלונטר הפוליטי המתמשך שהמדינה מצויה בו כשרואים את הדרך האצילית בה קיבל שמיר את ההפסד בבחירות לרבין ב-1992 על חודם של כמה אלפי קולות של מפלגות ימין שלא עברו את אחוז החסימה. שמיר לא זעק על כך שרבין נאלץ להסתמך על חברי הכנסת הערבית כדי להקים ממשלה, הוא לא הסית והוא לא ניסה לטעון שהבחירות נגנבו. בג'נטלמניות ראויה לציון הוא נסע למעון ראש הממשלה בבלפור, והחל לארוז.
לפני הבחירות הגורליות הציעו לו שלושת בני טיפוחיו דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט להצהיר שהוא מוכן לשקול יציאה מעזה כדי להתמודד עם הקמפיין המוצלח של יצחק רבין. שמיר לא היה מוכן לשמוע. לשיטתו, עדיף להפסיד את הבחירות מאשר לוותר על הערכים שלו. "אם אינך יכול לשכנע את העם לקבל את עקרונותיך - לך. אל תרמה אותו", אמר.
הוא היה נצי, הוא סירב לוותר על גרגר מארץ ישראל, הוא היה עקשן, אבל גם לא נאחז בכוח בכיסא. הוא לא ניסה לרמות אף אחד. הוא לא הסכים להתפשר על דעותיו, אבל גם לא ביקש להחליף את העם. גם כשהוא הפסיד את הבחירות, הוא לא היה לוזר. הוא נשאר איש קטן גוף עם אישיות גדולה. "אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את עמו ואת ארצו ועמד על משמרתם כל חייו ובכל דרך, שהייתה לאל ידו", כך הוא ביקש וכך נחרט על מצבתו. הסדרה מאפשרת לזכור את יצחק שמיר בדיוק כפי שהוא היה רוצה, בלי להתפשר על אמינות ואובייקטיביות. בעידן הפוסט-אמת בו אנחנו מתקיימים, נדיר שזה קורה.