חלק מהחוויה הבסיסית בצפייה טלוויזיונית הוא ההיתקלות התכופה בתכנים לא טובים במיוחד. זה רגיל, זה קורה. אבל מדי פעם נתקלים ביצירה לא טובה מהסוג שגורם ללב להיחמץ. כזו היא "שקופים", הסדרה החדשה של HOT.
הקונספט שלה מבטיח: תכנית מערכונים סאטירית מושקעת המתמקדת בכמה דמויות משוליה של החברה - מאבטחים, מנקות ושלל עובדי קבלן - האנשים שאנחנו נוטים לחלוף על פניהם והמערכת אוהבת לדפוק, בעוד הם עצמם מנסים למצוא דרכים לשפר עמדות, גם במחיר של לדפוק את האחר. פוטנציאל גדול גם לאמירה וגם לקומדיה משוננת.
מעבר לרעיון הראשוני, ריכוז הטאלנטים של "שקופים" לבדו מפואר ומרשים. את הגיבורים הדלים מגלמים גורי אלפי ויובל סמו, אלי יצפאן הוא הבוס המתעמר שלהם, את אימו של סמו מגלמת גילה אלמגור בפאה מקורזלת, ותיקי דיין היא שדכנית תכליתית. בנוסף, הבימוי (אלי בן דוד), הצילום (איציק פורטל) והעיצוב האמנותי (יעל קומרובסקי) פשוט פנומנליים. "שקופים" מצולמת בלוקיישנים אמיתיים שרובם ככולם חרבים, וביד אמן הופכת את האומללות הזאת ליפה כמו תמונה.
הסדרה גם נתלית באילנות גבוהים. כל מערכון בה נפתח בציטטה שלכאורה מגדירה את הדקות הבאות; החל מכאלה של ענקים כחנוך לוין ויהודה עמיחי וכלה בשל אגדות צנועות יותר כמו הגשש החיוור או דני סנדרסון. מבין כל אלה, לוין הוא ללא ספק ההשראה המרכזית של "שקופים". כמוהו גם הסדרה החדשה מנסה לזקק את העליבות האנושית לכדי סאטירה פיוטית מלאת תבונה וסחי. בסופו של כל פרק מבצעות הדמויות קלאסיקה מוזיקלית ישראלית, כזו שמשרתת את התמה הכללית, בעיבוד חדש ובהעמדה דרמטית.
אם המתכונת הזו נשמעת לכם מוכרת, זה מפני שהיא כמעט זהה לזו של "אנחנו במפה", תכנית המערכונים של HOT ששילחה חיצים אל עולם הספורט הישראלי. כמוה גם "שקופים" נוצרה על ידי בן דוד, אדר מירום ועמרי עמית (במקרה הזה שני האחרונים חתומים לבדם על התסריטים), גם בה כל מערכון נפתח במובאות וגם בה כל פרק מסתיים בשיר. ולמרבה הצער - ובאמת שהצער מרובה - "שקופים" סובלת מאותם תחלואים של "אנחנו במפה".
היומרה וההבטחה של התכנית החדשה מתנפצים לרסיסים לנוכח ההחמצה הבסיסית שלה. על סמך שלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת (מתוך עשרה), התסריט פשוט לא מתקרב לפסגות שהוא אמור להגיע אליהן. להפך, הוא מושך הכול למטה. רפיון שניכר גם במאקרו וגם במיקרו. בניגוד לעצם הפרמיס הנבון של הסדרה, הרעיון מאחורי רוב המערכונים שחוק כבר מהרגע הראשון, והכתיבה בהם מסתמכת על רצף של פאנצ'ים עצלים. את חלקם אפשר לזהות מגיעים מקילומטרים, אחרים סתם לא מצחיקים, רובם המכריע גם וגם. למשל, מישהו מספר על מצבו הרע עם שלל גוזמאות כמו "שנתיים ישנתי בארון, על קולב", או אחר שמתקומם על שידוך שקיבל: "היה לה חיוך מקסים, אבל בלי שיניים". זאת הרמה.
הדליחות מדגישה את נקודות התורפה של עצם הפורמט. בתכניות מערכונים יש גגים חוזרים, זה חלק מהעניין. מתכונת דומה שמתמלאת בבדיחות טריות, דומות אך שונות. אלא שבמקרה הזה, בהיעדר פאנצ'ים מוצלחים, גם השימוש בגגים חוזרים נראה כמו בחירה קלה ונטולת השראה. הבוס (יצפאן) הוא אדם נורא שיעשה הכל כדי לנצל את העובדים שלו, כך נראה כל מערכון איתו. השדכנית (דיין) תנסה לתקוע לאביאל את האופציות הגרועות ביותר שבאמתחתה, כך נראה כל מערכון איתה. זו חזרתיות שגורעת מהחסד שהיינו עשויים לתת ל"שקופים" במקומות אחרים.
למשל, אליאב (אלפי) ודודי (סמו) אמנם נמצאים פחות או יותר באותה סירה, אבל יש ביניהם לא מעט הבדלים. האחד חייכן ותם בהרבה, השני תחמן וממולח. האחד רווק מבוגר, השני גרוש ואב לילדה שגר עם אימו. ואף על פי כן, בשני פרקים נפרדים נפגש כל אחד מהגיבורים עם חבר ילדות אחר לשיחת התעדכנות, ומשפץ בפניו את קורות חייו כדי שיישמעו מרשימים בהרבה. בדיוק אותה סצנה שגם ככה ראינו אלף כמוה בעבר, ובלי שום דבר שיחדש או ירענן אותה.
הפרק השלישי של "שקופים" בכל זאת מצליח להפיח מעט תקווה. הוא עוסק ברובו בנסיונות של אליאב למצוא בת זוג, ונוטע סקרנות בנוגע להמשך הסיפור. יש בכך משהו שמעלה את התהייה אם לא היה עדיף לסדרה להיות דרמה קומית מן השורה. כזו שמשוחררת מהצורך לדחוף פאנץ' כפוי וכבוי מדי כמה שניות, אלא פשוט מתמקדת בגיבוריה ובסיפוריהם עם יותר אורך רוח. כפי שהיא עכשיו, "שקופים" מתסכלת באופן שאף סטאר פאוור או אסתטיקה לא יצליחו לחפות עליו.
"שקופים" משודרת בימי ראשון ושני ב-20:30 ב-HOT3.