הסדרה הזו לא היתה תופעה כמו "חזרות", אבל מגיעה לה עוד הזדמנות

שבוע אחרי "חזרות", הסתיימה עונה ראשונה נוספת של סדרת מקור בכאן 11, "אחד על אחד". הפעם, זה קרה בלי טקסי סיום מפוארים, אבל למרות כל הפגמים של הסדרה הזו, שווה לתת לה הזדמנות שנייה, ואולי אפילו עונה שנייה

הצצה לסדרה "אחד על אחד" (כאן 11)

שבוע לאחר ש"חזרות" הסתיימה בקול תרועה רמה, כאן 11 שידרו אמש (שני) את הפרק האחרון בעונה הראשונה של סדרה אחרת - "אחד על אחד". הפעם, זה קרה בלי חצוצרות, בלי חבילות סטיקרים ובלי ממים אינסופיים, אך גם היא ראויה לסיכומים.

מובן שגם לאחר השידור הראשוני, כל עשרת פרקי הסדרה זמינים בדיגיטל, אז למי שפספסו ותוהים אם להשלים, הנה תזכורת קצרה במה מדובר.

את הסדרה יצר מתן יאיר - סופר וקולנוען, שזה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו, לאחר שני סרטים עלילתיים מופתיים שזכו להצלחה מפתיעה, "פיגומים" ו"בגרות". בדומה לשניהם, גם "אחד על אחד" מתבססת על חוויותיו האישיות כמורה, ואת האלטר-אגו שלו מגלם תומר קאפון, בתפקידו הרגיש והפגיע עד כה.

המורה עובד במערכת החינוך הממלכתית, אך את רוב לחמו מרוויח כמורה פרטי, ובין ביקור בית אחד לאחר, אנחנו שוב לומדים שכל משפחה אומללה בדרך שלה. נוסף לכך, גיבור הסדרה גם משלים פרנסה כבריסטה, ובמסגרת זאת פוגש שתי נשים. עם אחת הוא מפתח קשר מיני בלבד, אך בשנייה הוא מתאהב - וזו בעיה, כי היא עומדת להתחתן עם גבר אחר.

עוד בוואלה!

אחרי שני סרטי מופת, האם מתן יאיר יצר את סדרת הלהיט החדשה של כאן?

לכתבה המלאה
מערכת החינוך הרשמית ומולה מערכת החינוך שעובדת. מתוך "אחד על אחד" (צילום: אלה ברק)

ואם לא די בכך, לסדרה יש ציר עלילתי נוסף: נקודת המוצא שלה היא מותה הטרגי והפתאומי של אימו של הגיבור, מה שמאלץ אותו לחדש את הקשר עם אביו המנוכר, בגילומו של מרק רוזנבאום. כל קווי העלילה נדחסו בעשרה פרקים, שכל אחד מהם בסביבות חצי שעה, וכל אחד מהם נפתח עם "סדר יום", הקלאסיקה של להקה רטורית משנות השמונים - בחירה מוזיקלית מוצלחת שמיקמה את "אחד על אחד" בטון הנכון, כי בסגנון העשייה שלה היה משהו שהזכיר טלוויזיה של פעם, לטוב ולרע.

קווי העלילה היו לכאורה מעולמות שונים - המשפחתי, המקצועי והרומנטי, אך בשלב מוקדם התברר כי יש ביניהם קשר תמטי. קודם כל, התחוור כי הסדרה עוסקת בכסף, או נכון יותר לומר בקמצנות מסוגים שונים. הסוג האחד, זו של ההורים האמידים שמעסיקים את המורה הפרטי, ומתווכחים איתו על פרוטות, גם לאחר שמתגלה כי הציל את עתידו החינוכי של בנם הפוחז, וגם בשעה שהכלבה של המשפחה גוססת מתחת עיניהם: אפילו ברגעים כאלה, כל מה שמעניין אותם זה להתמקח.

אביו של הגיבור מגיע מן הקצה השני של הספקטרום הכלכלי. לא ברור במה הוא עובד, אם בכלל, ובמה עבד בעבר. ברור רק שהוא כיליי - כזה שמשגר את בנו לרדוף אחרי אוטובוס שבו שכח טופס לוטו שיש סיכוי אפסי שיזכה בו, כזה שלאחר מותה של זוגתו ואם ילדיו עסוק בעיקר במחשבה כיצד יוכל להרוויח כסף מעזבונה.

כסף הוא טאבו בתרבות העולמית, ונדיר למצוא יצירות שעוסקות בו, אך "אחד על אחד" עושה זאת. באופן חריג ליצירה המקומית, הוא עוסק גם במעמדות השונים שיש בישראל, ומראה ללא רחם כיצד הקליינטים של הגיבור מתייחסים אליו באדנותיות. הוא גם ממחיש את העובדה שנוצרו כאן שתי מערכות חינוך שונות: הממוסדת והחינמית - וזו הפרטית והיקרה, שהיא למרבה הצער גם האפקטיבית יותר.

ליהוק מפתיע שהוכיח את עצמו. תומר קאפון ומרק רוזנבאום ב"אחד על אחד" (צילום: ירון שרף) (צילום: ירון שרף)

באופן רשמי, הגיבור מגיע לבתים כמורה פרטי, אבל בשלב מוקדם הוא הופך גם לטבח, נהג, חונך אישי ופסיכולוג, שחשוף לשיחות המשפחתיות האינטימיות ביותר. ככל הידוע לי, זו דינמיקה ייחודית למדינתנו, ובכך ממחיש "אחד על אחד" עד כמה מטושטשים פה הגבולות בין המרחב הציבורי והפרטי.

תמה נוספת של הסדרה, כמו בשני סרטיו של יאיר, היא שימוש בשפה ובמילים. הגיבור הוא איש כפיים, שנדרש להכין קפה בזריזות ובדייקנות לפי החליל של הלקוחות חסרי הסבלנות, אך גם איש ספר, שקורא וכותב את מה שהוא חווה. דרך צורת הביטוי הזו נוצר הקשר בין מי שהיא ככל הנראה אהבת חייו - אותה אישה מאורסת שכובשת את לבו והוא את לבה דווקא לפני ליל הכלולות שלה.

מה שמחבר ביניהם, לפחות בתחילה, אינו מין, אלא אהבתם לספרות. היא קוראת מה שכתב, הם הולכים יחדיו לאירועים ספרותיים וכיוצא בכך. בדומה ל"חזרות", שהתרחשה מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון וציטטה את צ'כוב, גם "אחד על אחד" לא חוששת לחתור נגד הזרם העכשווי ולשחות במחוזות אינטלקטואליים, אולי אפילו אליטיסטיים. האם זה צירוף מקרים או סימן לבאות? מן הסתם, האופציה הראשונה, ובכל זאת היה נעים להתרענן עם סדרות מהסוג הזה.

עם זאת, צריך לציין כי בכתיבה של יאיר, בסרטיו כמו בסדרה, יש ממד ארצי ומחוספס בצד הפיוטיות והשכלתניות. כמו שאומרים התלמידים של האלטר-אגו שלו, הוא לא סתם חנון חלילה, אלא אחד משלנו. "אחד על אחד", כמו "פיגומים" ו"בגרות", מיטיבה לנוע בין השכבות השונות - רגע אחד שיחה על ש"י עגנון ורגע אחר שיחה על ליגת האלופות, ולמה לא בעצם?

הראה את הצד הרגיש שלו. תומר קאפון ב"אחד על אחד" (צילום: ורד אדיר)

כמו "נורמלי", זו לא סדרה אלא סרט אינדי שחולק לפרקים

אחרי שני ספרים, סרט תיעודי אחד, שני סרטים עלילתיים והסדרה הזו, אפשר כבר להכריז שיאיר הוא מן היוצרים הייחודים והרגישים שיש בישראל, וכאן הוא שוב מתגלה כמי שגם מיטיב לעבוד עם שחקנים - תומר קאפון לא היה בחירה מובנת מאליה לתפקיד הראשי, גם לא מרק רוזנבאום, שעד כה נודע בעיקר כמפיק. לליב סיוון כמושא אהבתו של הגיבור שונה עד מאוד מן המודל המקובל של כוכבת בישראל, ולא שיחקה עד כה בתפקיד מרכזי בסדרת טלוויזיה. כולם מצוינים, וזה נכון גם לגבי השחקנים האלמוניים, חלקם לא מקצועיים, שגילמו את דמויות המשנה.

אך יאיר הוא גם יוצר חסר ניסיון והכשרה טלוויזיוניים, והדבר ניכר עד מאוד. בדומה ל"נורמלי" של אסף קורמן שהוצגה מוקדם יותר השנה ב-HOT, "אחד על אחד" נראה יותר כמו סרט אינדי שחולק לעשרה פרקים מאשר כמו סדרת טלוויזיה לכל דבר. העיוות הזה משקף את המלכוד שבו נמצאים קולנוענים מקומיים: בגלל תנאי השוק, הם לא יכולים לעשות סרטים בקצב שהיו רוצים, אם בכלל, אז אין ברירה אלא לפנות למסך הקטן, כי זה מה שהולך היום, אבל לעתים התחושה היא שהדבר נעשה בכפייה.

קולנוע וטלוויזיה הן שתי אמנויות שונות לחלוטין, כמו כדורגל וכדורסל, כמו תפוח אדמה ועגבנייה. מתכון שעובד במקרה אחד, לא יכול לעבוד במקרה האחר. זה בולט בעיקר במבנה הנרטיבי של "אחד על אחד", שלא התאים לפורמט.

הפציע והתעופף. יפתח קליין ב"אחד על אחד" (צילום: ירון שרף)

קווי העלילה השונים התחברו מבחינה תמטית, אבל רובם לא התפתחו מספיק מבחינה דרמטית ורגשית, ולעתים היו אפילו פערים תמוהים. שחקן בסדר הגודל של יפתח קליין הפציע בפרקים הראשונים כאחיו של הגיבור ואז התעופף בלי לחזור, והמקרה של שירה גפן היה מוזר עוד יותר: היא הגיחה כאחות של השניים לכמה דקות בלבד ואז התאדתה.

גם הבריסטה שעמה מתיידד הגיבור בבית הקפה נעלמה באופן פתאומי, שבה לסצינת מין אחת - ושוב נפרדה מהמסך. צמד הפרקים הראשונים וצמד האחרונים, שהיו אמורים להיות הדובדבנים והקצפת של הסדרה, התגלו כחלשים יותר, ורגעי השיא הגיעו דווקא באמצע.

זו חוכמה בדיעבד, אבל אולי היה עדיף לסדרה להתמקד יותר. למשל, להציג אך ורק את הביקורים של הגיבור אצל תלמידיו השונים, והרי לא היה חסר שם דרמה וצבע, ולהתגלות כמעין גלגול של "בטיפול", עם מורה במקום פסיכולוג. נכון, זו נוסחה ישנה, אבל היא עובדת - ועדיף להתבסס על נוסחאות מוכחות מאשר להיתלות על מבנה עלילתי לא הולם.

אין כמו חוכמה בדיעבד. מתן יאיר עם תומר קאפון ב"אחד על אחד" (צילום: ורד אדיר)

עובדה נשכחת: השם המקורי של "חזרות" היה "אחד פלוס אחת". יוצריה נאלצו לשנות אותו בעקבות "אחד על אחד" והרוויחו, כי כך קיבלו שם קצר וקליט יותר.

כך או כך, גם אם הפסידו בקרב על השם, "חזרות" ניצחה את "אחד על אחד" בקרב על הקהל ונראה שגם בקרב על לבו של התאגיד, אבל למרות כל ההסתייגויות, הסדרה הזו ראויה לעוד צ'אנס: הזדמנות שנייה בקרב הצופים והצופות שטרם ראו אותה, או שוויתרו עליה לאחר ההתחלה המהוססת, וגם הזדמנות לעונה שנייה, אחרי מקצה שיפורים שיאפשר לה לשפצר את הפגמים המהותיים אך ברי התיקון ולשמר את מעלותיה הייחודיות. אחרי הכל, כפי שהמורה הפרטי בה מוכיח, גם לתלמיד מוכשר ורגיש אך טעון טיפוח מגיע שיגישו אותו לבגרות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully