השבוע שוב איבדתי את העשתונות שלי. מספר הפעמים שצרחתי על הילדים שלי שוב עלה בצורה אקספוננציאלית עד שהחלטתי לקחת יום חופש מהניסיון המתמשך וחסר התועלת לעשות את העבודה שלי כאילו אין לי שלושה ילדים בבית ולהיות אמא כאילו אני לא אמורה גם לעבוד תוך כדי. לקחתי יום חופש מהעבודה, כי בהורות אין ממש אופציה כזאת (אם כי לו הייתה, אני יודעת מה הייתי בוחרת). עשיתי את זה כי הרגשתי שהילדים שלי ממש צריכים יום אחד שבו אמא שלהם תהיה סבבה ולא תצרח עליהם.
ובאמת היה סבבה, לפחות בהתחלה. עשינו טיול שלוליות ליד הבית וראינו סרט בטלוויזיה עם פופקורן אבל בערב כבר צרחתי עליהם שוב. כי אין לי אוויר וסביר להניח שגם לכם כבר אין. זה כבר הסגר השלישי שלנו וכמעט כל הסביבה הקרובה שלי סובלת מאותם תסמיני מחנק וייאוש. אנחנו לא נצא מזה. אתם יכולים לחגוג שני מיליון מתחסנים עד מחר, גם אני שמחתי מהחיסון בהתחלה. אבל תחסנו גם 100 מיליון, זה לא יעזור. וגם עוד סגר לא יעזור. הנה עובדה, גם הסגר הנוכחי כבר לא עובד.
בניסוי שממשלת ישראל עושה עלינו היא מנסה לנצח את הקורונה עם חיסונים לכלל האוכלוסייה ופטור ממגבלות לחלק ממנה. זה שילוב סכיזופרני שבמסגרתו יד אחת של נתניהו בוזקת עלינו חיסונים מלוא החופן והיד השנייה לוחצת יד וסוגרת דילים לאחרי הבחירות עם יענקי קנייבסקי. חלק מאיתנו לא יזכו לראות את הפירות הבאושים של הסידור הזה. הם פשוט ימותו מקורונה עד אז. האחרים סתם ימותו מבפנים. הם ייכבו לאט לאט, כמו שהם עושים כבר תשעה חודשים, ויאבדו את התקווה ואת העניין.
ביום שהבטחתי לעצמי לא לצרוח על הילדים שלי ולא קיימתי, האריכו את הסגר בעוד עשרה ימים. הוא היה אמור להסתיים בערך עכשיו. אבל הוסיפו לו עוד עשרה ימים שלמים שירגישו לכולנו כמו חודשיים. אחוזי התחלואה ממשיכים לעלות ואנחנו מפחדים. אני שומעת על יותר ויותר סיפורים של אנשים צעירים שחלו קשה, על הורים של קולגות וחברים שהתדרדרו במהירות ומתו ובחדשות מדווחים על עוד יולדת בסכנת חיים ועוד אחת ועוד אחת - עשר יולדות רק השבוע.
המעגלים סביבנו כל הזמן מתהדקים. השכונה שלנו אדומה, אבא שלי בבידוד. הקורונה מצמצמת רווחים מולנו. אנחנו כבר לא יוצאים אפילו לגינה השכונתית. אנחנו רק יושבים בבית ומחכים שזה ייגמר כבר. אבל השבוע הבנתי שזה לא ייגמר. ובגלל זה צרחתי. איך אפשר שלא?
בזמן שאתם ואני כלואים בבתים שלנו מכורח השלמה נואשת עם מציאות איומה ופחד מצמית ממגיפה קטלנית, סופרים מתים ואחוזי חיוביים, בכמה מובלעות חרדיות בתוכנו לא סופרים אף אחד, בטח לא אותנו. בזמן שאנחנו עולים לישיבות זום בעבודה עם ילדים שמטפסים לנו על הראש, חלק ממוסדות החינוך החרדיים (שממומנים מכספי המסים שלנו) פועלים כסדרם ואף אחד לא בא לסגור אותם. במקרה הכי הכי גרוע, אפשר להרים טלפון ליענקי קנייבסקי ולבדוק בעדינות אם הוא במקרה מוכן, אולי, לאפשר סגירה של התלמודים והישיבות. רק אם זה מתאים לו כמובן, ואם כבודו חושב שזה אפשרי. הוא אמר שהוא יחשוב על זה, אגב.
אני רואה אותם בחדשות חוגגים חתונות המוניות, מצטופפים בחללים סגורים וקופצים בחדווה, גילה, דיצה ורינה על טריבונות בחתונה של נכדי אדמו"רים בערים שאחוזי התחלואה שלהן הם 30 אחוזים. המשטרה לא תבוא גם אם יתקשרו אליה, אבל הם באו אתמול לבדוק שאבא שלי לא מפר בידוד.
תסתכלו על הנתונים - מדינה שלמה בסגר בגלל אחוזי תחלואה גבוהים, אבל כולם יודעים איפה יש 30% מאומתים ואיפה 4%. וכולם גם יודעים איפה מפרים את הסגר בצורה מאורגנת, גלויה ועזת מצח, ואיפה לא. אנחנו לא יכולים להמשיך להסכים לחיות את הממוצע הזה - כי אנחנו מפסידים. הפרות יש בכל מקום, אבל אכיפה לא. יש רק קבוצה אחת בחברה הישראלית שעושה את זה בצורה מאורגנת, מוכתבת מלמעלה והמונית וגם זוכה להעלמת עין כל כך בוטה מהרשויות והשלטונות, עד שזה גובל כבר בפזילה.
רק באחרונה הבנתי שלחלקים בחברה החרדית לא אכפת אם הכלכלה תקרוס, לא אכפת אם הילדים שלנו ילמדו השנה לקרוא או לא, לא אכפת אם התחלואה תזנק. ברור שיש בתוך החברה החרדית גם מי שחושבים אחרת ומתנהגים אחרת. בימים האחרונים אנחנו שומעים יותר ויותר את הקולות החשובים של החרדים שנמצאים בקו החזית בפחד ובתסכול מול מפירי ההנחיות, שמתקשרים למשטרה כדי להלשין על הפרות השכנים ולא זוכים למענה, של אלו כמו יהודה משי זהב שסבורים שהנהגת החרדים גרועה ממכחישי שואה, של אלו שחיים בתנאי צפיפות וממלאים אחר ההגבלות. אבל יש גם רבים שחושבים אחרת ולא מתנהגים אחרת ועוד יותר רבים שאפילו לא חושבים אחרת. הם חושבים ככה בדיוק וככה מתאים להם. מתאים להם שאנחנו לא (לא נצא מהבית, לא יהיו לנו לימודים) והם כן.
השבוע קראתי כמה מאמרים שמפנים אצבע מאשימה להנהגה החרדית שאת מחיר חוסר האחריות שהיא מכתיבה משלמים במידה רבה חסידיה ומאמיניה. בקרב החולים והמתים יש הרבה חרדים והדם הזה או הרסס הטיפתי הזה הוא במידה רבה על ידיהם של אותם מנהיגים. הכעס הוא על מנהיגים שהפקירו את הקהילה שלהם עצמם. אבל מה לגבי מי שאינם נמנים על המגזר והם קורבנותיו לא פחות? איפה המנהיגים שלנו? איפה מי שאמור להגן עלינו?
אף אחד לא שומר עלינו. היד שמחסנת היא גם היד שמאפשרת להדבקה להימשך. היא הייתה יכולה להיות היד שמורה לעצור את הטירוף הזה, אבל זה פחות טוב לה מבחינה פוליטית. בפראפרזה על משפט אחד זכור מאוד מהסדרה "חזרות": ביבי רוצה לעזור לנו, אבל אין לו אינטרס. אפשר להכפיל ולשלש את הקנסות, אפשר לבצע אכיפה גם במגזר החרדי, למרות שיש לא מעט גורמים שרוצים שנאמין שזו משימה בלתי אפשרית. זה יהיה קשה, ותהיה התנגדות, אבל המשטרה יכולה להתמודד עם זה, נתניהו לא. ובגלל זה אנחנו שוב בסגר, עדיין בסגר ונהיה גם בעוד אחד. אז תצרחו! תצרחו כבר!