אחד הדברים שהופכים את עידן הקורונה לסיוט מתמשך הוא החיים המעגליים: עלייה בתחלואה, חרדה, הגבלות, סגר, חרדה, פתיחה וחזרה לשגרה, עלייה בתחלואה, חרדה - וחוזר חלילה. באמצע: אבטלה, קריסת התרבות, התיירות והפנאי, מבוכת מערכת החינוך - הכל חוזר על עצמו, כפארסה וטרגדיה גם יחד. כשזה מצטרף להליכה רביעית בקלפי בשנתיים, כבר ברור שנתקענו באיזו גרסה מקומית של "לקום אתמול בבוקר", "קצה המחר" או "מז"ל טוב".
התקשורת, שסדר היום שלה מדגים את החזרתיות הזאת אולי יותר מכל, נעשית קהה ככל שהזמן חולף, ורגישה עוד פחות למורכבות הסיטואציה. הדוגמה הבולטת ביותר היא האדישות היחסית שבה השלימה עם מקרי המוות ההולכים ונערמים כתוצאה מהמגיפה, מבלי לדפוק מספיק על השולחן. ואולם, בהיבטים חזרתיים מסוימים אחרים, מד הלחץ דווקא עלה, והסבלנות פקעה: ככל שזה נוגע להפרות הבוטות של המגבלות במגזר החרדי, נדמה שהפעם התקשורת הסירה את הכפפות, והתמסרה לתסכול מהתיעודים המבישים מירושלים ובני ברק.
הזעם הציבורי והתקשורתי על חוסר הסולידריות, בתוך מדיום חדשותי שהרי משגשג על פני ויכוחים בין-מגזריים, נתן את אותותיו בהשתלטות הסוגייה על סדר היום, כמו גם במסגור ובטון הנוזף של מגישי האקטואליה השונים. הנה דוגמה: הכותרת שהוטבעה על המסך באייטם הרלוונטי בתכנית של שרון גל הייתה "למה הם מתעקשים להידבק?", ולא, כמובן, מדוע המדינה מתעקשת לא להתערב מספיק.
אפילו רפי רשף, המוגדר מאז ימי הסטטוס קוו כמי שסבלנותו-אמנותו, עטה על עצמו טון נזפני ומיואש מהרגיל בריאיון שקיים בנושא, כמי שמאס בסיטואציה. "אתם לא יכולים לסכן את החיים של כולנו", הוא אמר לתושב מודיעין עילית שכבר התראיין לו בעבר, "אתה מבין איזה שסע וקרע זה יוצר?". אותו מרואיין לא היה היחיד: לאורך תכניות הערב בשני הערוצים המסחריים רואיינו חרדים ייצוגיים משני סוגים: המיתממים בנוסח "בכל מגזר יש הפרות", והמתנצלים-המתביישים שקראו לחשבון נפש, כמו כדי להבחין בין "חרדים טובים" ו"חרדים רעים". כשישי כהן, עיתונאי כיכר השבת שפרסם סרטון המגנה את ההפרות הגיע לאולפן של גל, השאלה הראשונה שהוא נשאל הייתה - "הסתבכת"?
בתוך הלהג האינסופי, ההערה אולי הכי חשובה על הנושא הגיעה בשניות ספורות במהדורה המרכזית של חדשות 12, והתמקדה סוף סוף בחידלון של מוקדי הכוח. יונית לוי הדגישה בסיום דיווח של יאיר שרקי את סירובם של הנציגים הפוליטיים של הציבור החרדי להתייצב מול המצלמה ולגנות באופן נחרץ את ההפקרות, תוך שתמונותיהם של דרעי, ליצמן, גפני, וראשי הערים רובינשטיין ופרוש מופיעות בגדול לצד הכותרת "שתיקת המנהיגים". טלוויזיונית, הרגע החזק הזה הדגיש במיוחד את הכישלון של ההנהגה הפוליטית, ובכן - להנהיג, וחשפה אותה במערומיה. יותר מכל החצים שנורו אתמול בקרב הזעם התקשורתי, הרגע הקצר הזה הוא אולי היחיד שפגע בדיוק במטרה.