קירסטן ג'ונסון מתה על אבא שלה - אז היא הרגה אותו, פעם אחר פעם. הקולנוענית עשתה זאת במסגרת "דיק ג'ונסון מת", שעלה בנטפליקס לפני כמה חודשים והפך מאז לאחד הסרטים התיעודיים המוערכים של העונה, כיכב בסיכומי 2020 למיניהם, קטף שלל פרסים ונחשב פייבוריט לקבל מועמדות לאוסקר.
הסרט נמצא איפשהו על הספקטרום שבין דוקו, דרמה משפחתית מרגשת וסרטי מתיחות סטייל יהודה ברקן. ג'ונסון הורגת את אבא שלה רק בכאילו - היא משתמשת באמצעי המבע הקולנועיים כדי לביים את מותו, ועושה זאת בצורות גרוטסקיות למיניהן, כמו להפיל אותו במדרגות או להפיל עליו דברים. הסיבה לכל זה: אביה, דיק, הוא האדם האהוב עליה בעולם, וחולה בדמנציה. ברור כי שנותיו ספורות, ובתו מתקשה להכיל את האובדן הקרב. הנצחת חייו והמחזת מותו היא מבחינתה ניסיון נואש לאפשר לה להתמודד עם הבלתי אפשרי.
ג'ונסון תשוחח על הלהיט שלה עם הקהל הישראלי במסגרת אירוע וירטואלי מיוחד שיתקיים היום (שלישי) בחסות דוקאביב ונטפליקס, בו הסרט עדיין זמין כמובן, כשאת השיחה ינחה ד"ר אוהד לנדסמן, בכיר חוקרי הקולנוע התיעודי בישראל. הוא ישוחח עם הקולנוענית גם על עבודותיה הקודמות: במשך שנים רבות, היא היתה אחת הצלמות הבולטות והיחידות בתעשייה הדוקו האמריקאית, ובין השאר היתה שותפה ליצירת סרטים מדוברים כמו "פרנהייט 9/11" ו"אזרח מספר 4". לאחר מכן, התבססה על כל מה שצילמה בעברה כדי ליצור את סרטה הראשון כבמאית, "Cameraperson", שיצא לפני חמש שנים והוכתר כיצירת מופת, והיה הרהור על מקומה ועל מהותה של המצלמה.
כשג'ונסון צילמה את הסרט, היא לא ידעה שיעלה בימים של מגפה איומה שמחריבה משפחות שלמות בארצות הברית. "לא מזמן, חבר סיפר לי שאביו הקשיש מת מקורונה, וזה קרה בדרך מצמררת", מספרת הבמאית. "אישה אחת באה להביא לו עוגיות. היו לה את הכוונות הכי טובות, אבל גם היתה לה קורונה, וכל מי שקיבל ממנה עוגיות נדבק. החבר הוסיף גם שיום לפני שניתק את אביו ממכונות ההנשמה, הוא צפה ב'דיק ג'ונסון מת' עם ילדיו, וזה היה קתרזיס אדיר בשבילם. לחוות אובדן של הורה בפעם הראשונה זו טראומה שאנחנו לא כל כך מוכנים אליה, ואני שמחה שהסרט שלי קיים בעולם ועוזר לאנשים להתמודד איתה".
אבא שלך, כפי שרואים גם בסרט, הוא האיש הכי מגניב בעולם, וסיפרת שמיד הסכים לרעיון הבלתי שגרתי שלך. מה היה קורה לו סירב?
"לא הייתי מנסה לשכנע אותו. אתה יודע, עברתי את זה כבר פעם. חייתי עם גבר שמאוד אהבתי. אני רציתי ילדים והוא לא, וניסיתי לשכנע אותו שוב ושוב עד שהחלטתי שאביא ילדים בדרך אחרת. אין טעם ללחוץ בכוח, ולא היה טעם לעשות את הסרט הזה בלי ברכתו של אבי. לשמחתי, הוא הסכים מיד. מה שבטוח: אמא שלי, שלמרבה הצער כבר אינה בחיים, היתה מסרבת".
"אני חושבת שלפעמים אנחנו זהירים מדי לגבי אנשים אחרים, כי אנחנו חושבים בטעות שמשהו עלול לפגוע בהם או יעמיד אותם באי-נוחות, אבל זו הססנות מיותרת. אני גם חושבת שאנחנו מפחידים לצלם את ההורים שלנו, כי התפיסה היא שהמצלמה מביאה מוות, המצלמה מביאה את העתיד לחדר. ניסיתי להשתחרר כאן מכל הפחדים ולשחרר את הכעסים האבסורדיים שלי - הכעס על זה שאבא שלי, שאני כל כך אוהבת, חולה בדמנציה; הכעס על זה שהוא מזדקן והולך למות. אלה תחושות אבסורדיות".
עד כמה הסרט עזר לך להתמודד עם התחושות האלה?
"אני כל הזמן נהנית להצהיר שהסרט הוא כישלון ידוע מראש, כי בסופו של דבר אבא שלי ימות, אבל יש בהצהרה הזו מן הפרובוקציה. האמת היא, שהקולנוע כן מסוגל להקפיא את הזמן. תחשוב רגע על סרטים אילמים בשחור-לבן. אני צופה בהם ומרגישה מאוד קרובה לבאסטר קיטון, אפילו שהוא מת לפני הרבה שנים. לקולנוע יש יכולת מדהימה להיות בהווה. אני רוצה להאמין שהסרט שעשיתי ישמר את הנוכחות של אבא שלי גם הרבה הרבה אחרי המוות שלו".
אמנם ג'ונסון יוצרת סרטים עמוקים ומבריקים, אך היא גם אדם משעשע ובלתי אמצעי, ובשלב מסוים בשיחה אף שואלת אותי - "תגיד, אבנר, איך אתה היית רוצה למות?". את התשובה אשמור בינינו, אבל הנה התשובה שלה:
"איך הייתי רוצה למות? תמיד חלמתי על מוות שיגרום לאנשים להתפקע מצחוק, מוות כמו של איזדורה דנקן, שהצעיף שלה הסתבך בגלגלים של מכונית וחנק אותה למוות", היא אומרת. "מכל המיתות המבוימות בסרט, הכי משמעותית מבחינתי היא הנפילה במדרגות. קודם כל, זה קרה לאמא שלי במציאות, ואמנם היא לא מתה מזה, אבל היא שברה ברך וזה היה רגע משמעותי בדעיכה שלה. חוץ מזה, המעבר בין מאונך למאוזן הוא אולי ההבדל הכי ראשוני בין החיים למוות".
"כשביימנו את הנפילה של אבא שלי במדרגות, הייתי נבוכה מכך, כי זה מעמד פאתטי, אבל אבא שלי שיתף פעולה ואפילו העיר 'אני לא נראה מת מספיק'. אז הבנתי שאני יכולה להשתמש באפקטים כדי להדגיש את המוות שלו, הוספתי דם, והוא כל הזמן צעק 'עוד דם, עוד דם'".
"היו גם כל מיני מיתות שרציתי לביים אבל זה לא הסתייע, למשל לשים את אבא שלי על קרחון ולשלוח אותו למותו. בתשובה לשאלה שלך, גם זו דרך די ספקטקולרית למות".
איך את מגדירה את הסרט? זה דוקו בעיניך? קומדיה? סרט תעלולים?
"כבר בסרט הקודם שלי הבנתי שאנשים ממילא מגיבים ומדמיינים את מה שאתה עושה אחרת ממך. מישהו בא ואמר לי על 'Cameraperson' שהוא בנוי כמו אלצהיימר, ובכלל לא חשבתי על זה ככה. נער אחד בא ואמר לי שכל סרט הוא ז'אנר מוזיקלי וכששאלתי איזה ז'אנר הסרט שלי, הוא אמר 'דת' מאטל', ובחיים לא הייתי חושבת על זה בעצמי".
"יותר מכל, אני חושבת שכבר מעצם הכותרת שלו, הסרט הזה נמצא על הגבול שבין תיעוד המציאות כפי שהיא ודמיון שלה. 'דיק ג'ונסון מת' היא כותרת בדיונית כרגע, כי אבא שלי חי, אבל הרי יום אחד היא תהיה נכונה, ואז הסרט ישקף את המציאות".
ג'ונסון גם אומרת שהסרט נמצא על הגבול שבין עבר, הווה ועתיד, ומוסיפה - "וזה בדיוק המקום שבו ישראל נמצאת תמיד. מכל המדינות בעולם, אתם מבינים הכי טוב את צומת הדרכים הזה.
כשג'ונסון מתבקשת לציין סרטים ישראלים שהותירו בה חותם, היא מציינת קודם כל סרטון קצר של בצלם, המתעד מתנחל שמנסה להוריד דגל מגג של פלסטיני, אך נתקע בגדר תיל. "המתנחל מתנהל כאילו הוא בשליטה, רק שהוא לכוד בתוך הגדר. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק", היא אומרת.
"אתה מסתכל בסרטון הזה ולא יודע אם לצחוק או לבכות, וזו לדעתי גם התחושה בזמן 'דיק ג'ונסון מת', רק שבמקרה של הסרטון הזה, הוא ממחיש את כל האבסורדיות הנוראית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני".
כיאה לנדיבות של ג'ונסון, היא בוחרת לפרגן ליוצר צעיר ומציינת לטובה גם את "אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהציור נראה", סרט הסטודנטים עטור השבחים של יובל המאירי מ-2012. "בסגנון ובתכנים שלו, הסרט הזה מזכיר לי מאוד את 'דיק ג'ונסון מת'. קולנוע המטרוגרף בניו יורק ביקש ממני לאצור עכשיו סדרה של סרטים שמתכתבים עם הסרט שלי, ובחרתי גם בו".
ביקרת בישראל לפני שנתיים.
"כן, אני חברה טובה של פיליפ בלאיש, שביים עם רחל לאה ג'ונס את 'לאה צמל, עורכת דין'. עשיתי איתו סדנה במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, וזה היה בזמן טרור העפיפונים. אני זוכרת שדיברנו על המשמעות של להיות צלם בזמן הזה. ביליתי תקופה נהדרת עם אנשי הקולנוע אצלכם ואני מלאת הערכה כלפי כל מה שהם מנסים לעשות בתוך המצב הקיים. זה ממלא אותי תקווה".
הסרטון של בצלם אליו התייחסה ג'ונסון
החיים באמריקה היו משוגעים במיוחד בחודש האחרון. כאישה של דימויים, איזה דימוי תפס אותך במיוחד?
"כמו כולם, גם אני הוקסמתי מאמנדה גורמן, המשוררת הצעירה שכיכבה בטקס ההשבעה של ביידן. מילא אותי באושר לראות ולשמוע איך היא משתמשת בשפה, ומהחזון שהיא גילמה לגבי העתיד האמריקאי. כמובן שכצלמת, גם אירועי ההסתערות על הקפיטול הסעירו אותי. אנשים שם הפלילו את עצמם בכך שצילמו את עצמם. זה מסמל הרבה מן המורכבות של הרגע ההיסטורי הזה. מה שמפליל אותך כיום הוא כבר לא המצלמה של הרשויות, אלא המצלמה האישית שלך".
בעקבות "דיק ג'ונסון מת", קמו לאבא שלך הרבה מעריצים. הם מעוניינים לדעת מה שלומו.
"הוא לא מבין לחלוטין מה קורה עם הסרט, אבל הוא מאוד גאה ובכל פעם שאני מספרת לו שהתראיינתי על הנושא, שואל אותי 'באמת, אנשים מתעניינים בי?' והוא מאוד מתלהב מזה".
"אחרי הצילומים, הוא בילה עם אח שלי כמה חודשים, מה שהיה טוב ליחסים ביניהם, וגם ליחסים שלי עם אחי. לאחר מכן, העברנו אותו לבית אבות סיעודי בוושינגטון. אנחנו קצת רחוקים יותר גיאוגרפית, כי אני גרה בניו יורק, אבל בדיוק באתי לבקר אותו כאן. נוח לו פה והוא שמח, אבל בכל פעם שאני באה אליו הוא אומר לי 'קחי אותי הביתה בבקשה' ומאוד קשה לי שאני לא יכולה לעשות את זה בשבילו".
השיחה של ג'ונסון עם הקהל הישראלי תתקיים הערב (שלישי) בשעה 20:30. לפרטים והרשמה - ראו הלינק הזה.