"אני עייפה. המוות נראה הרבה פחות נורא כשאנחנו עייפים", כך מכריזה בת דמותה של סימון דה בובואר ביצירת המופת "המנדרינים" מ-1954. ניתן לומר במידה רבה של ביטחון שהפילוסופית הצרפתייה לא ביקרה באחת ממחלקות הקורונה של בתי החולים בישראל בתקופה האחרונה או בכלל. ייתכן שהיא הייתה מלהגת אחרת לו הייתה מבקרת שם, בין הצוותים הממוגנים והחולים המשתעלים. העייפות היא חלק אינטגרלי מהמחלקות האלה, גם בשגרה, אבל זה לא הופך את המוות לפחות נורא. להפך.
בשנה האחרונה זכינו ללא מעט הצצות אל מאחורי הקלעים של מחלקות הקורונה במהדורות החדשות. זה כבר הפך להיות חלק בנאלי משגרת הקורונה כמו ראיונות עם ישראלים שיצאו לחופשה בזמן הסגר באיזה אי טרופי ועכשיו דורשים מהמדינה שתבוא לחלץ אותם. התחושה היא שהסגר השלישי הביא איתו הקצנה בשני הז'אנרים, שכאילו מתקיימים ביקומים נפרדים.
רפי רשף שמר על פני הספינקס שלו אתמול כשראיין את מורין, עורכת דין נחמדה שיצאה לנופש במרכז אמריקה, ואיכשהו הצליחה לשמור על אופטימיות למרות החדשות הקשות שבעלה יצטרך להישאר כנראה עוד חודש עם שלושת ילדיהם הקטנים. "המקום פה מדהים מבחינת גלישה, ונותן תחושה של חופש", היא הצליחה איכשהו לשמור על חיוך מול רשף המסוקרן, והוסיפה שהיא חייבת להגיד שאין בקושי תיירים באזור. שוקינג. במהדורה המרכזית של חדשות 13 שחר פלד הביאה את סיפורם של שרון ודניאל, זוג צעיר שיצא להתאוורר בדובאי האדומה, וכעת השניים לא יודעים איך או מתי הם יתאחדו עם התינוק בן ה-5 חודשים שהם השאירו בארץ.
בזמן שיש כאלה שניצלו את זכותם הבסיסית לבטן-גב, בחדשות 12 החליטו להזכיר לנו שוב למה בכלל אנחנו נמצאים בסגר. זה התחיל עם כתבה קצרה אך אפקטיבית ב"תכנית חיסכון" של יולן כהן, הכוכבת העולה של החברה בתקופת המשבר. כהן שלחה שלושה רופאים מתמחים למחלקות הקורונה כדי להביא צילומי גרילה מתוך המחלקה הסגורה, תרתי משמע. החיבור בין הפארסה הישראלית המתמשכת של משמרות בלתי אנושיות של 26 שעות, שפוגשות את האילוצים הלוגיסטיים והמיגון של מחלקות הקורונה הופכת את המלאכה הקדושה של צוותי הרפואה לפשוט מצמררת לצפייה. כשמדברים על החשש שבתי החולים יקרסו, הכוונה היא לא רק לכך שלא ניתן יהיה לקלוט חולים (דיווחים על אמבולנסים שנאלצים לחכות שעות בקבלה למיון כבר החלו להישמע בימים האחרונים), אלא גם שהטיפול הרפואי שיינתן לחולים יבוצע על ידי רופאים שלא נמצאים בכשירות מנטלית או פיזית להכין פיצה-פיתה בטוסטר, שלא לדבר על להציל חיי אדם.
ד"ר אורי רוזן מבית החולים וולפסון ניצל את ההזדמנות כדי לבכות את הטרגדיה של הרפואה הציבורית בישראל. ד"ר ריי ביטון מאסותא באשדוד סיפרה על משמרת שלמה ללא הפסקה, בטח שלא לתנומה. אבל יותר מהכל אפשר היה לראות את כל הסיפור של הסגר השלישי על פניו של ד"ר נפתלי גרוס, מתמחה ברפואה פנימית בבית החולים שערי צדק בירושלים. בתחילת הכתבה הוא נכנס בחיוך ואופטימיות למשמרת, באמצע הכתבה הוא כבר נראה כאילו הזדקן בעשור - בתוך כמה שעות. הוא ניצל הפסקה קצרה כדי לספר בעיניים בורקות על כך שעזר לחולה לנהל את שיחת הטלפון האחרונה בחייו. בסוף הכתבה, רגע לפני הירידה מהמשמרת, הוא כבר סיפר שהספיק "לעטוף" (להכריז על מוות, בלשון גבי ברבש) חמישה בני אדם בתוך לילה אחר. הפנים שלו נראו כמו אודיסאוס שיצא ממשכנו של האדס. העיניים שלו סיפרו שהוא ראה את ממלכת השאול. כך נראה בן אדם שחווה תופת אינטנסיבית. העייפות הפיזית והמנטלית לא הפכה את המוות לפחות נורא. להפך. זו הייתה תזכורת לכך שמחלקות הקורונה הן בתי הרפאים בהם עלטה מרחפת על פני בני אדם שקופים.
נראה שהקורונה ממחישה את הציטטה המפורסמת של סטאלין, לפיה מותו של יחיד הוא טרגדיה בעוד מותם של רבים היא סטטיסטיקה. למעט מספר יוצאים מן הכלל כמו יהודה בארקן או משפחת משי זהב, סיפורם של מתי הקורונה מדווח לנו מדי ערב כנתון יבש. נכון לכתיבת שורות אלה, 4,493 ישראלים מסרו את חייהם על מזבח הנגיף, כמה מהסיפורים שלהם אתם מכירים? נראה ששמענו הרבה יותר סיפורים על ישראלים שנתקעו בחופשת סקי בדולומיטים, או בהשתלת שיער באיסטנבול, מאשר על הקורבנות האמיתיים של המשבר.
במהדורה המרכזית של חדשות 12 שלחו את יוסי מזרחי אל מחלקת הקורונה במרכז הרפואי הדסה בירושלים. מזרחי חזר עם כמה סינקים של חולים מהסוג שכבר ראינו, אבל הוסיף הפעם צילומים מדהימים של מנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, שנמצא על סף דמעות כשהוא ניצב מול המחיר הכלכלי שגובה המגפה במוסד שלו. ראוי לציון שעוד לפני הקורונה ההתנהלות הכלכלית בהדסה הייתה ידועה לשמצה, אבל הפעם נראה שהיעדר המימון עומד לעלות בחיי אדם. די מדהים לראות מנהל מוסד, שהיה מועמד לפרס נובל לשלום על "מחוייבותו לטיפול רפואי שווה לכל", ניצב מול החלטה באיזה טיפולים רפואיים עליו לקצץ כדי להחזיק את בית החולים עם הראש מעל למים.
בשיחת זום מסבירים לו מנהלי המחלקות שאין אפשרות להמשיך לספק שירותי CT ורנטגן מסיבות כלכליות. הוא מבקש לא להפסיק את השתלות מח העצם, בגלל שזה יגרום למוות של ילדים וזה משהו שהוא לא יכול להרשות לעצמו. המנהלים מזכירים לו שיש עוד מקרים של חיים ומוות, וקולו נשבר כשהוא מנסה להחניק את הדמעות. אם זו הייתה הצגה למצלמה, זה עבד. אפשר להניח שבישראל כמו בישראל יימצא פתאום הסעיף התקציבי למימון החוסרים בבית החולים, ועדיין, בלתי נתפס שגם באמצע המשבר הבריאותי הגדול שידענו, מנהלי בתי חולים צריכים להילחם כדי להשיג ציוד רפואי בסיסי לחדרי ניתוח ומחלקות טיפול נמרץ - בזמן שראש הממשלה מנפנף במענקים כחלק מקמפיין הבחירות שלו.
נכון, אורלי וגיא, אתם צודקים, שוב פעם התקשורת מגזימה עם הצגת העובדות. האחות שמספרת על הייאוש שניכר בעיניהם של החולים סתם מגזימה. הרופא שמספר שהוא מרגיש שהוא נלחם כל משמרת במלאך המוות סתם דרמטי. ובכלל, הסגר פוליטי. ביבי מושחת. החיסונים יעילים. ביבי ענק. המגפה תחלוף. החיים יחזרו לסדרם. הכול נכון. אלא שאז גם נחזור להתעלם מהפצע המדמם של הרפואה הציבורית בישראל. המקום בו החיים שלך ושל היקרים לך מכל תלויים בקשרים שיש לך או אין לך.
פוליטיקאים יחזרו להתעסק באדמות טרשים ביהודה ושומרון, אנשי מדון ימשיכו להמציא תיאוריות גזעניות במסווה עיתונאי, והציבור יחזור להתעסק בשערורייה האחרונה של האקסית של סטטיק ובן זיני. ושוב, נחזור להתעלם מהמקום היחיד בו אין בינינו הבדלים, לא דת, לא גזע ולא מין. בית האלוהים האמיתי שמפריד בין החולים לבריאים. הממלכה שמפרידה בין החיים למתים. הקורונה הייתה יכולה להיות ההזדמנות לשנות את סדרי העדיפויות. במקום, היא הנציחה את האדישות הכללית כלפי "האחרים". עניים, קשישים וסתם חסרי מזל שמצאו את עצמם בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה אינם קורבנות של הקורונה בעיני חלקים רבים מהציבור, הם פשוט יישות נפרדת מאיתנו. אפשר לראות את זה ברשתות החברתיות. אפשר לשמוע את זה מכמה אנשי תקשורת. תוכלו לגלול למטה לתגובות לכתבה הזאת ולראות אותם פה.
גם אחרי כמעט 4,500 מתים, זה מרגיש כמעט לא פטריוטי להיכנע למחלה הזאת. עכשיו, אחרי שכולנו הספקנו לעקוף בתור בדרך לחיסון, צריך להיות ממש לוזר כדי להידבק, שלא לדבר על למות מהנגיף. שני מיליון כבר התחסנו, ואתה לא? אז מה אם אתה לא בקבוצת היעד, תידחף בתור. הקשישה הנחמדה מהקומה העליונה תחכה בסבלנות שמישהו ייזכר שהיא קיימת. נו מה, היא שרדה את השואה, מה יש לה לפחד מקורונה? אל תצא פראייר. לך. למרות הפתגם הידוע, הפעם פראיירים כן מתים. אבל למה דיכאון עכשיו? צודק רפי. בטח. בואו נשים עוד פעם את התמונות של זאת שנתקעה בפנמה. עדיף בביקיני. בכל זאת צריך להביא רייטינג לרצף החדשות הזה.
תודה רפי. אכן תמונות קשות. הלאה לאייטם הבא: אז מה יותר זול השנה, לקנות פירות יבשים בקופסא או בתפזורת? יאללה, בוא נשלח את עם ישראל לאסוף מוצרי מזון מיובשים מתוך מיכלים פתוחים שעומדים באמצע הסופרמרקט בזמן מגפה עולמית. אחלה רעיון שבעולם. השאלה אם זה באמת יותר זול. לכל דבר צריך להיות תג מחיר, ואף אחד מאיתנו לא רוצה לצאת פראייר.