אם יש משהו שמעציב את המגישה והשחקנית צופית גרנט הוא הבדידות של הקשישים בכלל, וניצולי השואה בפרט. "אני לא רוצה להיות פוליטיקאית ולא רוצה להיות שרה. אבל אם אי פעם אני אצטרף לפוליטיקה במדינת ישראל זה רק כדי להיות שרת הבדידות. להתעסק בבדידות, שהקורונה לגמרי העצימה אותם והביאה אותה למקומות פשוט מחרידים".
"הזנחת ניצולי השואה בארץ מקוממת אותי ומדירה שינה מעיניי, זה מחפיר", היא מוסיפה בריאיון לוואלה! תרבות לרגל יום השואה הבינלאומי. "צורת הטיפול בניצולי שואה, ובקשישים בכלל, בתקופת הקורונה, נוראית. אני מאוד קרובה ליהודה משי זהב. הוא כל פעם מספר לי: 'הוצאנו היום עוד קשיש שבמשך שלושה שבועות אף אחד אפילו לא ידע שהוא מת'. אלה דברים שהדעת לא יכולה לשאת. לחשוב על זה שיש ניצולי שואה שרעבים ללחם. לחשוב על זה שיש ניצולי שואה שהעריריות שלהם פשוט זועקת. מתוך זה יהודה משי זהב הקים את ארגון 'אשת לפידות' כדי לתת לכל אדם זקן דמות שיכולה להיות שם בשבילו, לשאול אותו בכל יום אם הוא צריך עזרה, ולבוא אליו. כבר הרבה שנים שאני פעילה בעניין הזה".
גרנט תשתתף היום (רביעי) בכנס הנקרא "משואה לצמיחה", לציון יום השואה הבינלאומי הנערך זו השנה השנייה לזכרו של ניצול השואה מאיר גרנט ז"ל, אביו של מאמן הכדורגל ובעלה לשעבר אברהם גרנט, ויתקיים היום (רביעי) החל בשעה 18:00. הכנס ייפתח בברכת נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, ויארח את הדור הראשון, השני והשלישי לשואה. באירוע, שינחה ניב רסקין, ישתתפו אברהם גרנט, גל גדות, איילת זורר, שולי רנד, אדיר מילר, נועה קירל ופרופ' שאול לדני. הכנס יועבר בשידור חי בפייסבוק וביוטיוב של התאחדות הספורט לבתי הספר, המפיקה את האירוע. הכנס ללא תשלום, ניתן להירשם אליו בלינק הזה.
"אברהם באמת גדל בצל השואה", אומרת צופית גרנט על בן זוגה לשעבר ואבי שני ילדיה. "אבא שלו מאיר היה האיש הכי מדהים בעולם, אופטימי חסר תקנה. שמח ביום, אבל כשהלילה היה יורד והחושך היה מתגנב, אברהם והאחיות שלו היו עדים לזעקות האימה של אבא שלהם. אבא שלו נולד בפולין. יום אחד הגיעו הגרמנים ושאלו אותם 'לאן אתם רוצים לנסוע', למחנה הזה או לנסוע לסיביר. הם נסעו לסיביר, ושם בתוך כמה חודשים הוא קבר את כל משפחתו. בסופו של דבר הוא שרד בקור של מינוס 40 מעלות, השד יודע איך, כשקודם אחותו של מאיר מתה ואחר כך נפטר האבא שלו בעקבות מסמר שנכנס לו ביד, שהפך לנמק ולזיהום גדול. הילד הזה הקטן, מאיר, איבד את אימא ואבא וכולם בסיביר. על הרקע הזה אברהם גדל. השואה וההישרדות של אבא שלו ושל ניצולי השואה זה משהו שבוער בו באמת. הוא עסוק בזה באופן אמיתי. הוא מצא את הקברים של כל המשפחה שלו, הוא מצא את אחותו, הוא מצא אחרי 30 שנה בן של אחות של אבא שלו שהוא לא ידע על קיומו. הוא חוקר שואה אמיתי ועוסק בזה בכל הווייתו.
"מעבר לזה, כשאני מסתכלת על אברהם כדמות, אני חושבת שמאבא שלו הוא לקח את השקט, את עדינות הנפש, את יכולת קבלת הרגע באופן הכי מיוחד שיש, בצורה מאוד לא שיפוטית ומאוד רחבת לב. כשאבא שלו נפטר (באוקטובר 2009 - ש"ב) זה היה אחד השברים הכי גדולים. הוא מת סתם, מאיזה זיהום מטופש. הוא עבר ניתוח של הוצאת אבן מהכלייה ונפטר. זה פשוט לא יאומן. בשבילנו מאיר כשמו כן הוא - היה איש שכולו אור. תמיד מחייך, תמיד מקבל בענווה את המציאות, ותמיד מברך על מה שיש לו. אהב את הילדים והנכדים שלו ברמות שאי אפשר לתאר, הם היו כל עולמו. ואברהם ירש ממנו כל כך הרבה תכונות. מאיר היה אמנם ההפך מאברהם, האדם הכי לא תחרותי ומקבל בשיוויון נפש מה שקורה לו, ובכל זאת אברהם הצליח לקחת ממנו את היכולת להתמודד בעדינות יתרה את השינויים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ואת מצבי הלחץ הכי קשים והכי גדולים".
נושא כנס "משואה לצמיחה" השנה הוא "כוחו של הזיכרון". מהו כוחו של הזיכרון מבחינתך?
"משמעות הזיכרון מטביעה את רעיון חיי הנצח. זה הכוח האינסופי. כי בעצם מה זה זיכרון? זה להחיות ערכים. כשאנחנו זוכרים את ההורים שלנו, כשאנחנו זוכרים את הסבים והסבתות שלנו, כשאנחנו זוכרים אנשים שהיו מכתיבי היסטוריה - שם מונחים כל הערכים שלנו. המשמעות של זיכרון היא לא רק להיזכר במתים, אלא להיזכר גם במה שקיבלנו מהם כשהם היו בחיים. לכן קראנו לזה 'כוחו של הזיכרון'. אני מסתכלת על הילדים שלי ועל ההתמודדות שלהם בתקופה הזאת של הקורונה, בתקופות מורכבות בקריירה של אברהם ובקריירה שלי, ואני יכולה להגיד לך שללא ספק מוטבעות בדי-אן-איי שלהם אותן תכונות מופלאות שמאיר, אבא של אברהם, הצליח להעביר גם לדור של הנכדים והנינים שלו. זה כל כך עמוק הדבר הזה וכל כך מרגש".
הביטוי המוכר "משואה לתקומה" התחלף בשם הכנס ל"משואה לצמיחה". אברהם אמר בעבר: "אבא שלי לימד אותי שאפשר לצמוח גם מתופת".
"ביום - אבא שלו היה האיש הכי שמח בעולם, ובלילה - רק בשינה, רק מתוך התת מודע, אפשר היה לזהות שהוא ניצול שואה. הוא כל הזמן חייך, היה בסבר פנים יפות ונהנה. היה לו קשה לדבר על השואה. את יום השואה הוא מאוד לא אהב. הוא לא ראה סרטי שואה. הוא ברח מזה, שנא את זה".
היצירות התיעודיות שלך בטלוויזיה נגעו לא פעם בשואה, כך למשל הפרק של "אבודים" ברשת, שבו ניצול השואה ישראל אורזך ז"ל יצא איתך למסע אחרי 70 שנה למצוא את האיש שהיה מנהל העבודה במחנה הכפייה הנאצי והציל אותו ממוות בטוח, כדי להגיד לו תודה.
"נפלה בידי ובידי הצוות שלי הזכות המופלאה להיות שם בשביל ישראל אורזך האגדי, ולהגשים בשבילו חלק מהחלום שלו בגיל 90. לא מצאנו את הנאצי שעזר לו שהוא רצה להודות לו, אבל מצאנו את הסיפור שעמד מאחורי העסקן היהודי שעזר לו. סיפור די דרמטי. מבחינתו של ישראל אורזך הוא סיים את הסיפור הזה, וסגר את המעגל הזה. אני זוכרת שהוא אמר לי, 'צופית, אני כל כך שמח, אני אדם שלם היום'. עברתי איתו דברים מאוד מרגשים. בשלב מסוים, הוא היה ממש חלוש ועייף מהמסע, הוא היה ממש חולה. ואני זוכרת שהורדתי לו את הנעליים, עשיתי לו מסאג' וחיבקתי אותו. הוא מאוד התרגש. זאת היתה זכות ענקית להכיר את האיש הזה ואת המשפחה שלו ואת הניצחון שלו. ניצחון דרך החיים. הוא לא רק חי, הוא הקים משפחה לתפארת מדינת ישראל. יש לו בן ובת, נכדים ונינים. שנה אחרי המסע שלנו הוא נפטר. מאוד אהבתי אותו. בשבילי ישראל אורזך היה כמו מתנה שקיבלתי".
באילו דרכים השואה נוכחת בחייך כיום?
"קודם כל השואה נוכחת במקום שלי ב'אבודים', היו לנו כמה סיפורי שואה. דבר שני, אני מאוד רגישה לגיל השלישי, ורגישה לניצולי שואה באופן קיצוני. אני בכלל רגישה לנושא הזה, ואני גם צרכנית שואה מאוד רצינית, אין ספר על השואה שלא קראתי, ואין אירוע שאני לא רואה. אני מעורבת בתחום הזה. ואני מאוד מחוברת לאברהם, ועברתי איתו ביחד את כל הדברים. עברתי איתו ביחד את הכאב שלו במקום הזה".