שמעתם מה קרה? קורין גדעון קיבלה חדר בלי חלון במחלקת יולדות. ועוד ביום המאושר בחייה. חדר! בלי חלון!!! והיא עוד "קורין גדעון". כלומר, לא סתם איזו קורין גדעון, אלא קורין גדעון במרכאות כפולות ומכופלות - רק זה לבד מצדיק חלון. ועוד עם נוף!
אני ילדתי שלושה ילדים בשני בתי חולים, אחד מהם היה איכילוב. זה היה לפני כמה שנים, לא היתה אז המחלקה החדשה. אבל אני דווקא קיבלתי חדר עם חלון, יודעים מה עוד היה שם? עוד יולדת. והיא הגיעה עם עוד תינוק, בעל, מבקרים. ואני עוד "מיתר שליידר פוטשניק", היו גם חדרים עם שלוש יולדות (אולי לנשים עם פחות שמות משפחה משלי?). תארו לכם - חדר של שלוש יולדות. כל יולדת מגיעה כמובן עם תינוק משלה (לפחות אחד), בן זוג, מבקרים, קולקציית בלוני הליום וטחורים. ואתם יודעים מה עוד? התינוקות, הם לא בוכים באותו זמן. לא, לא, לא. כל אחד בוכה בזמן אחר. ככה שאת לא ישנה בלילה לא רק בגלל התינוק שלך, או התפרים שלך או הטחורים שלך - אלא גם בגלל כל הנ"ל של היולדות האחרות. ככה זה כשאת לא "קורין גדעון".
אני לא מכירה את קורין גדעון באופן אישי, אלא רק את תדמיתה הציבורית. זו שנוצרה מהופעותיה בטלוויזיה, מהראיונות שנתנה לתקשורת לאורך הקריירה שלה ומהפרופילים שלה ברשתות החברתיות. מה אני יודעת עליה משם? בעיקר שהיא בלתי. היא הבחורה המעצבנת הזאת שכל מה שהיא עושה היא חושבת שהיא הראשונה לעשות אותו כך ושזה גם הכי טוב שאפשר לעשות. כל כך טוב, שיהיה זה בבחינת פשע לא לשתף את זה עם כל העולם ולהסביר לו בדיוק מה היא עשתה (מה שהרוב עושים) ולמה זה כל כך טוב (זה לא כזה טוב. זה בסדר. כמו כולם).
קורין גדעון היא הבחורה הזאת שהתחתנה עם בחור מבית דתי, אז היא יצאה למסע בעקבות התהום הפעורה בין חילוניים ודתיים ועשתה על זה "דוקו". אחרי שהיא התחילה לאפות חלות לשבת היא העלתה לרשתות החברתיות מדריך ללישת וקליעת חלות. כשהיא הרתה, היא עשתה עוד "דוקו" על הדילמה ההורית שלה - כיצד לחנך את בתה שטרם נולדה - האם על ברכי התורה והמסורת או בחינוך החילוני הליברלי? בלתי.
"אני מהבוקר בחדר פנימי, בלי חלון אפילו, בלי חמצן, בלי לדעת אם אור או חושך" כתבה קורין גדעון בסטורי התוכחה שלה, עם רקע שחור להגברת הדרמה והדגשת העוולה, כדי שתבינו שקרה כאן משהו ממש ממש חמור. חדר פנימי בלי חלון בלי חמצן בלי לדעת אם חושך או אור - זה תיאור שמתמצת הורות טרייה בצורה פיוטית ומזוקקת מאין כמותה.
בלי להתכוון, ובלי להיות מודעת בכלל, תימצתה גדעון את מהות היממה (ולעתים יממות, או שבועות) שבולעת יולדת טרייה, בוודאי לאחר לידה ראשונה, אך לא רק. זה באמת מרגיש ככה לפעמים - כאילו נזרקת ליקום שאין בו יום ואין בו לילה ואת חיה בלופים של שלוש שעות של הנקה-החתלה-הרדמה וחוזר חלילה. הרבה פעמים זה מרגיש כמו קיום שאין בו חמצן ואין בו חלון (ואם היה, אולי היית קופצת. כי מה זה הדבר הזה ומה זה החיים האלה ומה קרה פה בכלל ושמישהו יעשה קונטרול Z ויחזיר אותי להיות אני ואת החיים שלי למה שהיו לפני שהגוף נבקע לשניים ויצא ממנו אדם).
אבל כאמור לא לזה קורין גדעון התכוונה, ואת זה אנחנו יכולים ללמוד מפתיחת כתב האישום שהגישה נגד מחלקת היולדות של איכילוב: "עצוב לי שבזה אני מתעסקת ביום המאושר בחיי...". לא עצוב לך, קורין. לא עצוב לך. אם היה לך עצוב לא היית מעלה סטורי, לא היית פותחת אינסטגרם בכלל. כועס לך, זה כן. את כועסת שכל ההתרגשות הזאת שמלווה אישה בהיריון - ובמיוחד בהיריון ראשון - ועוד יותר כשאת עוד "קורין גדעון", שגרמה לך להרגיש כל כך מיוחדת וייחודית, קסומה ומקודשת, הסתיימה כמו שכל ההיריונות מסתיימים - בלידה. פשוט לידה. כמו אצל כולן (לפחות אצל בנות המזל. ושלא תדעי).
ובאמת כל החיים שלך, בכל פעם שעשית משהו, הצגת אותו בפאתוס של מי שמחשלת במו ידיה את נתיב האדם והאנושות - בין אם בבצק של חלה עסקינן או בבריאת חיים חדשים. והפעם, משהו השתבש. איכשהו במקום שמיד לאחר לידת בתך תרד אלומת אור מן השמים, תלטף את פניך הנוצצות מזיעת הצירים ומאמץ הלידה, תקשור כתר על ראשך ותניף את הילדה מעל גג בנייני עזריאלי כמו רפיקי את סימבה מעל צוק התקווה, חל שינוי קל בתכניות. במקום זה העבירו אתכן לחדר במחלקה. ככה, כאילו שאת לא "קורין גדעון", אלא סתם קורין גדעון בלי מרכאות, או אפילו סתם איזו קורין עם שם משפחה אחר.
ועל זה כעסך, ועל זה יצא קצפך. ואת יודעת מה? מותר לך. לא כי את "קורין גדעון" אלא כי את אישה שהרגע ילדה ואולי את מוצפת, בכל מיני רגשות (כל הרגשות, סביר להניח). מותר לך, זה בסדר. זכותך. ילדת וקיבלת חדר רגיל, בלי חלון. את יכולה לכעוס. אני רק מקווה שהבנתי לא נכון כשקראתי בין השורות של תגובתו של מנהל בית החולים ליולדות פרופ' יריב יוגב שפניותיך אל הצוות בנושא החדר נעשו בכעס ובשפה מאוד לא נעימה. זה אגב, עיתוי מאוד לא מוצלח לצאת על צוות רפואי - בהתחשב בכל מה שקורה עם הקורונה וזה (לא שיש עיתוי מוצלח לזה), אבל יאללה נחליק לך. בכל זאת, "קורין גדעון".
עכשיו, תראי, מה שיקרה עכשיו זה שעוד כמה ימים את תשתחררי הביתה עם התינוקת ויתחיל מה שמכונה "החיים". ואז את תהפכי למה שנקרא "אמא לילד ראשון" שזה כמו "קורין גדעון" רק עם תינוק. רוצה לומר, שאת תגלי ותעשי כל מיני דברים ש-90% מהאימהות גילו ועשו לפניך, ואת תחשבי שאת הראשונה לגלות אותם והכי טובה בלעשות אותם. ואת תעלי עליהם פוסטים וסטוריז באינסטגרם. אבל שוב, זה בסדר גמור. כי זה קורה כמעט לכל האימהות, גם אלה שהן לא "קורין גדעון".
וזאת בעצם הסתירה המופלאה שבהורות שזה עתה נולדה: שכל מה שמרגיש לך ראשוני וחד פעמי ומיוחד מאין כמותו, הוא בעצם הדבר הכי גנרי וצפוי בחוויה האנושית. וזו גם הסתירה שבקורין גדעון, שפתחה על איכילוב כי לא קיבלה חלון, אבל "תמיד מעדיפה לבוא פשוט". מה זה מעדיפה לבוא פשוט? רוצה לומר: אני יודעת ואתם יודעים שאני ממש, אבל ממש, לא פשוטה. אני מיוחדת. אבל אני "באה פשוט" כדי לא לצאת דיווה שחושבת שהיא מיוחדת. ככה אני יכולה לקבל את מה שאני רוצה וחושבת שמגיע לי, אבל בלי לתבוע אותו. ומה קורה כש"הפשוטה" לא מקבלת את מה שהיא רוצה וחושבת שמגיע לה? פשוט מאוד. היא תובעת אותו. בזעם, כפול ומכופל, גם על זה שהיא עוד טרחה ו"באה פשוט".
אחד הדברים הכי טובים שההורות עושה לאנשים זה שהיא מכריחה אותם לצאת קצת מתוך עצמם ומהעיסוק האובססיבי שלהם בעצמם. סביר להניח שזה יקרה גם לקורין גדעון, אבל אל תקחו את המילה שלי. פשוט חכו שזה יקרה ו"קורין גדעון" כבר תספר לכם על זה כאילו שזה קרה לראשונה אי פעם. האם זה יהיה סטורי או "דוקו? ימים יגידו.