הסרט הזה שובר שיאים ומשגע את הוליווד. אפשר להבין למה

    הסרט שגרם לאפל להוציא 25 מיליון דולר מהכיס, הדוקו המדכא על הקורונה והסרט התיעודי המטלטל על ילד הפלא שחייו נהרסו, עבודת הביכורים כבמאית של רובין רייט וזה עוד לא הכל - סיכום הסופ"ש הראשון של פסטיבל סאנדנס, המתקיים בצורה וירטואלית

    טריילר הסרט "באותה נשימה" (פסטיבל סאנדנס)

    המהדורה הקודמת של פסטיבל סאנדנס שביוטה התקיימה בינואר 2020, רגע לפני תחילת הסגרים בעולם המערבי וכשהמגיפה כבר התחילה להתפשט בארצות הברית. אין לדעת מה בדיוק היה הנזק ההיקפי שלה, אבל בדיעבד הדביקו לה את הכינוי "צלחת הפטרי הראשונה של הקורונה באמריקה".

    בדיעבד, זה גם היה אחד האירועים הקולנועיים האחרונים שהתקיימו פיזית בדור הקורונה. מהדורת 2021 שלו יצאה לדרך ביום חמישי, ומיותר לציין שהיא מתקיימת בצורה וירטואלית, כשמבקרים, אנשי תעשייה ושוחרי קולנוע מכל העולם צופים בסרטים מבתיהם, וכל אחד באזור הזמן שלו - הקרנת בכורה בעשר בערב שעון ארצות הברית מתרחשת כשהציפורים מצייצות בתל אביב.

    הפסטיבל יימשך עד סוף השבוע, וגם אני צופה בו בתנאים הלא אידיאליים הללו. באחת ההקרנות, כשאחת הדמויות באחד הסרטים פלטה אחד מאותם משפטים שגורמים בדרך כלל לכל הקהל להתפקע, דמיינתי בראשי את הצחוק הקולקטיבי מסביבי והרגשתי תחושת פספוס צורבת. חסר לי גם המתח המרגש שנייה לפני שהסרט מסתיים, כשעומדים לגלות מה תהיה תגובת הנוכחים למה שצפו בו - התלהבות רבתי, שתיקה אדישה או חלילה שריקות בוז, וחסרה כמובן ההתרגשות להיות חלק מאולם מלא עד אפס מקום שמרעיד את התקרה במחיאות כפיים בסופה של פרמיירה. נכון, זה לא משהו שקורה הרבה גם בימים כתיקונם, אבל פעם אחת בפסטיבל עדיפה על כלום.

    ויש גם עוד בעיה עם פסטיבל וירטואלי: ה-FOMO, אותה תחושה שאתה צופה בסרט הלא נכון ומפסיד את הלהיט הגדול הבא שמוקרן באותה משבצת, גדול בו עוד יותר. כשכל הסרטים זמינים בלחיצת כפתור והכל כך נגיש, תחושת האשמה שלא עשית את הבחירה הנכונה רק מתעצמת. לא מדובר במציאת חיסון לקורונה, בסך הכל בג'וב קל כמו ביקורת קולנוע או טלוויזיה, אז איך יכול להיות שהתרשלת גם בו?

    אלה כמובן צרות עולם ראשון עד כדי גיחוך (או גועל), אז נבהיר מיד כי הפסטיבל, שגם כך היה מאז ומעולם חוד החנית של הקולנוע העצמאי ושל התרבות הליברלית, פוליטי וחברתי השנה מתמיד. הוא שם דגש על ייצוג אתני ומגדרי יותר מאי פעם, וכמובן שגם מקפיד לשמור על רלוונטיות ולהתייחס לקורונה.

    עוד בוואלה!

    מאה סרטים לראות בנטפליקס

    לכתבה המלאה
    איזה דיכאון. מתוך "In The Same Breath" (צילום: פסטיבל סאנדנס)

    "In The Same Breath", אחד מסרטי הדוקו הבולטים בו, הגיע מבית היוצר של הבמאית הסינית-אמריקאית נאנפו ואנג, שסרטה הקודם "אומת הילד היחיד" היה מן היצירות הדוקומנטריות המדוברות של שלהי העשור הקודם. הפעם, היא מתארת כיצד איתרע מזלה לנסוע לחופשת מולדת בסין דווקא כשהקורונה התפרצה, ומנציחה כיצד השלטונות המקומיים דיכאו כל ניסיון להתריע מפני המגיפה.

    ככל שהסרט מתקדם, כך הוא ממחיש כי ההתנהלות של ממשל טראמפ היתה שערורייתית והרסנית לא פחות, ואם כל זה לא מספיק מדכא, הסיומת שלו מזהירה שהרע מכל עוד לפנינו. צרות של עולם ראשון? לפי מה שהדוקו הזה מתאר, בקרוב כולנו נחיה בעולם השלישי.

    לא פלא אם כך, שהקניינים האמריקאים מיהרו להתנחם בסרט הכי אסקפיסטי בפסטיבל - "Coda", עיבוד אמריקאי לשובר הקופות הצרפתי "משפחת בלייה", שכמוהו עוסק בנערה הקרועה בין חלומותיה המוזיקליים ומשפחתה, שבה כולם חירשים מלבדה. העלילה ופיתוליה נותרו זהים למקור, רק שזירת ההתרחשות עברה לעיירת דגים בארצות הברית, ובמקום שירים של מישל סרדו אנחנו מקבלים את ג'וני מיטשל.

    מיד לאחר הקרנת הבכורה של הסרט, גופי הסטרימינג השונים התחילו לריב עליו, ובסופו של דבר אפל ניצחו בקרב בזכות הצעת מחיר של 25 מיליון דולר - סכום השובר את השיא הקודם בדברי ימי הפסטיבל, ש"פאלם ספרינגס" קבע בשנה שעברה. אפשר להבין את ההתלהבות: "Coda" הוא סרט שעושה נעים בגב ובלב, אבל בלי לגלוש למחוזות המלאכותיות והליקוק, שכן הליהוק, תצוגות המשחק, כתיבת הדיאלוגים ועיצוב זירת ההתרחשות נראים ונשמעים אותנטיים לחלוטין. תורמת גם הבחירה להשתמש ב-"Both Sides Now" של ג'וני מיטשל ברגעי השיא שלו. לאחר הצפייה, קשה להבין איך זה שיש אנשים שלא מבקשים לנגן את השיר הזה בהלוויה שלהם.

    איזה כיף. מתוך "Coda" (צילום: פסטיבל סאנדנס)

    הרבה קרדיט מגיע לעושים והעושות במלאכה: הבמאית שאן הדר, הידועה בעיקר כתסריטאית של "כתום הוא השחור החדש"; הכוכבת הבריטית אמיליה ג'ונס, שכיכבה לאחרונה ב"הסודות של משפחת לוק" בנטפליקס; וצוות שחקני ושחקניות המשנה, בראשן מרלי מטלין, שבהחלט עשויה לקבל מועמדות לאוסקר על הופעתה כאן, לאחר שזכתה בפסלון הודות ל"ילדים חורגים לאלוהים" באמצע שנות השמונים.

    ונסיים את הדיון בסרט עם שתי שאלות הבהרה. האם נזכה לראותו בארץ? כן, אפל עומדים לרכוש את כל הזכויות הבינלאומיות עליו, כולל מידי המפיץ הישראלי שכבר קנה אותו להקרנה; חבל רק שאין לשירות הסטרימינג הזה הרבה מנויים אצלנו, כך שהצלחה כמו "משפחת בלייה" הוא כבר לא יהיה כאן. וגם - למה בעצם Coda? כשם הקיצור באנגלית ל"ילדים של מבוגרים חירשים", ובהקשר זה צריך לציין שאיש עוד לא התלונן על הייצוג של הנושא בסרט. יחסית לפסטיבל שהוא המקדש של התקינות הפוליטית, גם זה הישג.

    סרט עלילתי מסקרן נוסף היה "Land", סרטה העלילתי הארוך הראשון כבמאית של רובין רייט, אחת השחקניות האמריקאיות הבולטות בדורנו, וגם הדודה הבדיונית של גל גדות. היא גם מככבת כאן, כדמותה של אישה שבניסיון להתמודד עם טראומה אישית, עוברת להתבודד ביער.

    ראינו כבר כמה וכמה יצירות קולנועיות על התמודדות עם אבל, על התבודדות ועל נשים שמבלות עם דובים ומבעירות אש עם אבנים בניסיון להתגבר על השדים הפנימיים שלהן. "Land" מצליח לשמור על עניין, אבל מתקשה להמציא את הגלגל מחדש, והוא נותר אחד מאותם סרטים בהם סצינת הפתיחה נותרת בסופו של דבר הסצינה המוצלחת ביותר.

    איזה שעמום. מתוך "Land" (צילום: פסטיבל סאנדנס)

    לא אלאה כמובן בשמות הסרטים שגרמו לי להשתמש במושב המפלט שלי - כלומר, לחיצת העכבר שמחזירה למסך הראשי ומאפשרת להפסיק סרט אחד באמצע כדי מיד להתחיל לצפות בסרט אחר. תחת זאת, נחזור לגזרת הדוקו ונציין שלוש יצירות דוקומנטריות נוספות, ראויות ומדוברות שהוצגו כאן בהקרנת בכורה עולמית

    "Flee", שבין המפיקות שלו גם פיליפה קוברסקי הישראלית, מתאר את התלאות שעבר מהגר אפגני בדרכו מן המולדת שלו לסקנדינביה, ועושה זאת באנימציה יפהפייה המזכירה את "ואלס עם באשיר", ועם פסקול שגם כן מיישר קו עם הקלאסיקה המודרנית של ארי פולמן.

    "הילד היפה בעולם" מגולל את סיפורו העגום של ביורן אנדרסן השוודי, שזכה לתואר הזה כשכיכב בנעוריו בעיבוד הקולנועי ל"מוות בוונציה", וכמו הרבה ילדי פלא, ממשיך עד היום לשלם את המחיר על התהילה שהגיעה מהר מדי. לאחרונה, זכינו לראותו בהופעה קולנועית נדירה בלהיט האימה "מידסומר", כדמות שנופלת מצוק אל מותה המזעזע, ומחריד לגלות כי גם חייו של השחקן היו נפילה תלולה ואכזרית.

    איזה עצוב. מתוך "הילד הכי יפה בעולם" (צילום: פסטיבל סאנדנס)

    ואחרי כל מנות היגון האלה, מהסוג שאפשר לצפות למצוא בפסטיבל קולנוע, בטח בשנה כזו, הגיע קינוח אופטימי:" Street Gang: How We Got to Sesame Street", דוקו מבית היוצר של HBO על שני העשורים הראשונים של תוכנית הילדים הפולחנית.

    זה לא סרט מעמיק במיוחד, אך הוא עושה את מה שאפשר בשעתיים שיש ברשותו, ומצליח להאיר עיניים עם לא מעט תובנות. מובן גם שציפורת, אוסקר, אריק, בנץ, עוגיפלצת וחבריהם מיטיבים לרגש ולחמם לב בכל שנייה שהם על המסך, ולהזכיר עד כמה "רחוב סומסום" היתה הברקה יפהפייה, משמעותית ופורצת דרך. זה גם המקום לציין שהגרסה הישראלית שלה התעלתה על המקור, והגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויפיק דוקו גם עליה.

    איזה חמוד. מתוך "Street Gang: How We Got to Sesame Street" (צילום: פסטיבל סאנדנס)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully