כשאפילו שלמה ארצי ושלום חנוך מיואשים מהמצב, לא ברור מה יציל אותנו

"דבק", השיר החדש של שלמה ארצי, הוא שיר נוגע ללב שמציע נחמה למאזיניו למרות הייאוש והכאב; שלום חנוך מפגיז עם שיר קודר, פסימי ומלא בוז; ודווקא עידן רייכל ועדן בן זקן מפתיעים לרעה עם שיר סתמי ומשמים

נדב מנוחין

עידן רייכל ועדן בן זקן - "מתגעגעת אותך"

הנה שוב מגיע הרגע: שיתוף פעולה נוסף של רייכל עם אמן מוביל בשנה ומשהו האחרונה, אחרי יהורם גאון, סתיו בגר ואייל גולן. חלק מהשירים האלה זכו למחמאות, אך לא שרדו את מבחן הזמן; חביבים, עדינים - לא יותר - ובסוף חלפו עם הרוח. "מתגעגעת אותך", שייך לאותה קטגוריה: בלדה נעימה באוזן אחת, אבל שיוצאת מהשנייה.

הצירוף יוצא הדופן "מתגעגעת אותך" (ולא, לצורך העניין, "מתגעגעת אליך") הגיע לשיר, על פי ההודעה לעיתונות, משיבוש חמוד בדבריה של בתו. בוודאי שאין בשילובו בטקסט כל רע, אבל בתוצאה הסופית, יש בזה משהו קצת מוזר ומנותק מהקשר. יכול להיות שאם רייכל היה מפתח רעיון אמנותי סביב הביטוי המקורי, יכול היה לצאת כאן טקסט מעניין, אבל בסופו של דבר - שאר הטקסט כמעט גנרי (מופיע כאן גם הצירוף "חושבת רק אותך").

רייכל הרוויח וביושר מוניטין של מוזיקאי שיודע להוציא את המיטב ממבצעים, בפרט בבלדות, בפרט עם זמרות מסלסלות. זה לא המקרה: עדן בן זקן מספקת כאן ביצוע סביר, שלא מחדד את היכולות שלה אלא מקהה אותן, ונותרנו עם שיר מפוהק ומעט סתמי. רגע קטן של חסד מופיע בבית האחרון, עם מהלך מוזיקלי שפתאום שובר את הקצב המעגלי של שאר הבתים. כשבן זקן שרה "למצוא אותך בכל פינה, גם בעיניים עצומות, בכל מילה". מיד אחרי השניות היפות האלה, חוזר השיר לשיממונו.

עוד בוואלה!

אנחנו והם: המשטרה יוצאת רע כמעט מכל כתבה במהדורת החדשות

לכתבה המלאה

בר צברי - חדרה

אחרי "ג'וני", אחד הלהיטים המפתיעים של השנה החולפת, התגלית הענקית בר צברי חוזר עם שיר חדש, מין מכתב אהבה-שנאה לחדרה - עיר קטנה עם הרבה כיכרות וארובות אפורות אבל בלי חיי לילה, אבל מה לעשות, היא הבית. מה שמתחיל עם כקינה יוונית-תימנית הופך, עם הרבה הומור, קול מצוין - וגם קליפ מעולה, יש לומר - לחגיגה של ממש, ויש אפילו סוף טוב. אם "ג'וני" עשה חשק להכיר מה עוד שיש לצברי להציע, הרי ש"חדרה" מוכיח שלא מדובר ביציאה חד-פעמית - כי אם מבצע מוכשר ומגוון, וכותב מקורי, שיש לו מה להגיד ואיך להגיד את זה.

הערת אגב: אין הרבה שירים על ערי פריפריה ספציפיות במוזיקה הישראלית. אמנם, בשנים האחרונות יכולנו גם לשמוע שיר של איה זהבי פייגלין בשם זהה על חדרה, ואפשר למצוא עוד כמה דוגמאות זניחות, אבל אפשר לומר שגם על העיר הזאת נכתבו מעט מאוד שירים. אפילו כשצברי עושה את זה, הוא נתלה באילנות גבוהים. "אומרים שלא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות", הוא מצטט בסופו של השיר את "אבסורד" של שלמה ארצי, "איזה כיף ששלמה כתב עלינו כמה שורות" - סיום מושלם לשיר, שמזקק את הסיפור כולו: גאוות יחידה במקום שלא סופרים אותו, ובכל זאת הוא הבית.

שלמה ארצי - דבק

ואם כבר מדברים על שלמה ארצי, גם לו יש מה להגיד. תהפוכות השנה האחרונה גרמו - ככל הנראה, לא בדקתי - לשנה הדלילה ביותר מבחינת הופעות שהיו לזמר האהוב ביובל האחרון, אולי אפילו יותר. וכפי שאמני-במה שמתגעגעים למחיאות הכפיים, על אחת כמה וכמה מוזיקאי כמו ארצי, שיש לו קשר עמוק עם הקהל שלו. על הרקע הזה צריך לראות את "דבק", שיר הקורונה החדש שלו, כשיר ייאוש.

ואם בר צברי מצטט את "אבסורד", ארצי עצמו מתאר בשיר הזה עולם נזיל שמושגיו מאבדים משמעות. כשהוא מביע עצב עמוק על הקריסה הכלכלית ("חברים מנגנים ברמזורים כי נגמר להם הכסף"), התכניות שהמציאות שמה לצחוק ("העטיפה של האלבום כבר מוכנה, נוציא אותו בפסח - רק באיזו שנה לא יודע"), התרבות שגוועת ("סגרו את עיר הסרטים האבודים", הלא היא הסינמה סיטי), והחברה הישראלית שקורעת את עצמה לגזרים ("דבק לא ידביק אותנו כי המריבה עודה נמשכת") - ארצי מסכם ש"ערב יורד על העולם". את היתר הוא עוטף בלשון ציורית, כיאה למציאות המופרכת שהפכה במקרה למציאות ("מאמינים מפליגים באניות מעופפות עד לאומן"). ויש גם משהו שיכול להתפרש כעקיצה לאביב גפן.

כן, לפעמים החרוזים מופרכים ("רכב חלל משוכלל/משוגע משוכלל", "שוקו"/"סרט דוקו"), ולא כל דימוי מבריק (מצד אחד "אלה שנות המסכות" הבנאלי, ומהצד השני "את מציעה לי להתנשק איתך דרך מסכות הנשף", שזה כבר מקסים), אבל במכלול שלו "דבק" הוא שיר נוגע ללב, שמציע את הנחמה שארצי מציע למאזינים שלו כבר עשרות שנים: כשהכל נראה רע - תמיד אפשר לרקוד. זה לא נגמר בלי ההבטחה: "מחר נחזור לרקוד צמודים - יהיה בסדר". יחד עם זאת, צריך להגיד שלארצי היו ביצועים ווקאליים טובים יותר בשנים האחרונות, וחלק מהבעיה היא התעקשות לדחוף המון מילים והברות בשורה, שמכבידה מאוד עליו ועל השיר, ומקשה עליו לסחוף.

ארצי חבר כאן לדודו טסה, שהיה שותף לאחד הלהיטים הכי גדולים שלו בעשור האחרון - "לתת ולקחת". כפי הנראה, שיתוף הפעולה הזה צפוי להתפרס על פני חלק ניכר מהאלבום. זאת בחירה מסקרנת, כי טסה הוא מפיק עם צליל דומיננטי ומאוד מאופיין - ואילו ב"דבק" זה פחות מורגש. התשובות יגיעו עוד לפני פסח.

שלום חנוך - שלטון

אווירת הגוספל בשיר החדש של שלום חנוך, "שלטון", מחזירה את האוזן היישר אל "בגלגול הזה", שיצא בדיוק לפני 30 שנה, בתחילת 1991. אבל בכך כנראה מסתיים הדמיון בין שני השירים: "בגלגול הזה" הוא חגיגה אופטימית של עתיד פתוח ומלא אפשרויות; "שלטון" הוא שיר קודר, פסימי, עם מבט מריר על העבר ובוז כלפי ההווה.

ובכל זאת יש בו גם חידוש: לא הייתי מנחש את זה, אבל כנראה ש"הטוב הרע ואחותך", השיר שהוציא חנוך יחד עם טונה בשיא המחאה בבלפור, עשה לחנוך חשק לעשות ראפ בעצמו. לשם כך הוא נעזר במפיק העל תמיר מוסקט (אפרת גוש, בלקן ביט בוקס, חווה אלברשטיין, אביתר בנאי ועוד ועוד), שמנגן גם בכל הכלים. אף שניסיונות כאלה עלולים להיראות לפעמים פתטיים, זה דווקא לא המקרה הפעם. הכעס האקטואלי הגלוי של חנוך, מעורב בעטיפה המוקפדת של מוסקט, נשמע הגיוני ב-2021, ואפילו מספק. אולי מחאת בלפור החזירה את אחד מבכירי המוזיקאים בישראל, שיש לו כמה וכמה שירי מחאה בארסנל, היישר לאנרגיות החזקות שלו.

בעוד הקצב והביצוע מוצלח, נראה שלחנוך יש עדיין עוד מה ללמוד על כתיבת וורסים. אמנם, "שלטון" בוטה אפילו יותר מאשר השיר שקדם לו - מדבר בגלוי על כיבוש ועל מחיר שווא ששולם לאורך השנים, כשהמוטיב החוזר, כמו בשיר הקודם, הוא תשלום החשבון בסוף הארוחה - אבל פחות חד. יותר מדי שורות כאן מבולבלות, בנוסח "אתה חי בסרט אמיתי על החיים, בשידור חי, מבוסס על אירועים אמיתיים, אשר קרו במציאות, לאור היום". אם רוצים אפקטיביות, גם כעס כדאי לדייק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully