כשאי אפשר לצאת מהבית, מה נותר לעשות? לשבור שיאים, והוליווד נהנתה לשבור השבוע כמה וכמה כאלה. גלובוס הזהב קבע ביום רביעי ציון דרך כשהציב לא פחות משלוש נשים כמועמדות בקטגוריית הבימוי - וזאת לאחר שלאורך כל ההיסטוריה, רק חמש במאיות היו מועמדות לפרס.
וגם בפסטיבל סאנדנס, שהתקיים השבוע באופן וירטואלי והסתיים אתמול (חמישי בצהריים שעון ישראל), נקבעו שיאים. קודם כל, שיא מסחרי - "Coda" העיבוד האמריקאי לשובר הקופות הצרפתי "משפחת בלייה", נכנס לדפי ההיסטוריה של הפסטיבל כשאפל שילמו תמורת הזכויות שלו לא פחות מ-25 מיליון דולר, סכום שיא בתולדות אירוע הדגל של תעשיית הקולנוע העצמאי האמריקאית.
לאחר מכן, הסרט כיכב בטקס הפרסים של הפסטיבל, שהתקיים בזום וגם שירה האס הפציעה בו כמגישת אחד הפסלונים. באופן חסר תקדים, הוא קטף את כל העיטורים במסגרת התחרות העלילתית האמריקאית - הפרס הגדול של חבר השופטים, פרס לבמאית (שאן הדר), פרס מיוחד לאנסמבל השחקנים ופרס חביב הקהל.
נזכיר כי בדומה למקור הצרפתי, הסרט עוקב אחר נערה הקרועה בין שאיפותיה המוזיקליות ובין משפחתה, בה כולם חירשים חוץ ממנה. גם שמו מתייחס לכך - Coda הם ראשי תיבות של "ילדים של מבוגרים חירשים". ובעברית - "ישמ"ח".
האם אכן כך יקראו לסרט בעברית? אין לדעת. מה שבטוח, גם אצלנו הוא יהיה זמין באפל, שירות סטרימינג שנתח השוק המקומי שלו זניח, כך שנראה כי "Coda" לא ישחזר את ההישגים המסחריים של "משפחת בלייה" אצלנו. חבל שכך - כפי שכבר כתבנו, מדובר בסרט נפלא.
אין ספק שגם הנושא בו עוסק הסרט עמד לזכותו בעת חלוקת הסרטים, ובטח לא תופתעו לשמוע כי גם הזוכים האחרים עסקו בנושאים חברתיים. בתחרות התיעודית האמריקאית, הזוכה הגדול היה "קיץ של אהבה", עבודת הביכורים הקולנועית של המוזיקאי הידוע כקווסטלאב, שדרך סיפורו של פסטיבל מוזיקה שהתקיים בהארלם במקביל לוודסטוק, עוסקת בשאלות של גזע, מהפכה פוליטית ומהפכה תרבותית. בתחרות העלילתית הבינלאומית, הזוכה הגדול היה "כוורת", סרטה היפה של הבמאית בלרטה בשולי על קוסוברית הנלחמת בחברה הפטריארכלית במולדתה.
בתחרות התיעודית הבינלאומית, הזוכה בפרס המרכזי היה "Flee", דוקו אנימציה מרשים שכבר כתבנו עליו, על תלאותיו של מהגר אפגני. את פרס הבימוי קטף הכורדי-שוודי הוגיר הירורי על סרטו "Sabaya", הנקרא כך בשם הניתן לנשים שנחטפו בידי דעאש והפכו לשפחות מין.
מבחינה אמנותית, הסרט נראה לעתים כמו לא יותר מגרסה קולנועית מורחבת לכתבת מגזין של איתי אנגל (לא שיש משהו רע בזה), אך הוא מצליח לטלטל בזכות הגישה הקרובה להדהים שהיתה לבמאי לחומרים, הנחישות והמוסריות שגילה וגם האנושיות שלו. יש בדוקו הזה סצינות קשות עד מאוד, למשל זו המציגה אישה שנאנסה ומספרת על הקונפליקט הבלתי אפשרי שבו היא נמצאת, כשאבי בנה הוא אותו אדם שרצח את כל משפחתה.
כמובן שפרסים זה לא הכל. כרגיל, בין הסרטים שיצאו בידיים ריקות אפשר למצוא גם כמה שמות מעניינים.
מחוץ למסגרת תחרותית, אחת השוסים הגדולים של הפסטיבל היה "Mass", סרטו הראשון כבמאי של השחקן פראן קרנץ, העוסק במפגש בין הורים של קורבן ירי לאלה של היורה. זה נשמע קשוח, והתוצאה אינטנסיבית עוד יותר מכפי שנדמה על הנייר.
הדרמה הזו הזכירה לי את "תמונות קצרות" של אלטמן, מפני שיש בה כמות חריגה של מונולוגים יחסית לקולנוע, ומפני שמעל הכל היא מהווה במה לתצוגות משחק נדירות של שחקני ושחקניות אופי שעושים כאן את תפקידי חייהם. בין הארבעה, בולטת בעיקר אן דווד ("סיפורה של שפחה"), השחקנית שמוכיחה שוב ושוב בשנים האחרונות כי החיים רק מתחילים בגיל שישים. בהחלט ייתכן שהיא עוד תקבל שלל מועמדויות לאורך השנה על תפקידה כאן, ובכלל כדאי לזכור את שמו של הסרט.
סרט עלילתי נוסף שעוד ידובר בו הוא "Pleasure" של הבמאית השוודית נינייה תייברג, בכיכובה של סופיה קאפל האלמונית בתפקיד פריצה פנומנלי, כצעירה סקנדינבית המגיעה לארצות הברית כדי להגשים חלום, שהתסריט מקפיד לא להעניק לו שום נימוקים פסיכולוגיים: להפוך לכוכבת על בתעשיית הפורנו.
החלום הופך לסיוט, ותייברג מתארת את זו בצורה קשה לצפייה, הכוללת רצף של סצינות שהנייר לא יסבול את מה שקורה בהן. נאמר רק כי חוץ מ"קודה", זה היה הסרט היחיד בפסטיבל שאזלו הכרטיסים להקרנותיו הווירטואליות, אבל לא כל מי שהצליח להתחיל לצפות בו הצליח לשרוד נפשית עד סיום ההקרנה.
זה סרט קשה, כי הוא מתרחש במציאות קשה - והכוונה אינה לעולם הפורנו, אלא לעולם בכלל. תייברג ממחישה כאן כי התעשייה הזו בסך הכל משעתקת את התחלואים של עולם הבידור בפרט והחברה המערבית בכלל: פטריארכליות, תאוות בצע ואגו. היא גם מיטיבה גם להמחיש כי ניצול מיני לא נובע מתוך יצר מיני, אלא מרצון בשליטה. לכן, למרות שמו, אין ב"Pleasure" שום עונג, ואף שהוא מורכב מסצינות של סקס בוטה ועירום פרונטלי, אף צופה לא ימצא בו סיפוק לתאוותיו, אלא ייצא ממנו עם תחושת בחילה עמוקה מהסביבה הרעילה שבה אנו חיים.
בגזרה התיעודית, אי אפשר שלא להתייחס ל"מישה והזאבים", סרטו התיעודי של סם הוקיבנסון הבריטי על מישה דפונסקה, שהסעירה את העולם עם הסיפור המדהים שלה כניצולת שואה, עד שהתברר כי הכל היה בלוף, והיא אפילו לא יהודייה.
נראה שהסרט לקח את כל הטריקים שלו מספר הדרכה "כך תעשו דוקו-פשע אמיתי לנטפליקס", עד כדי כך שאמרתי לעצמי כי מדובר בגרסת השואה ל"אל תתעסקו עם חתולים". ואכן, כבר במהלך הפסטיבל נודע כי שירות הסטרימינג קנה את זכויות ההפצה שלו - אך בצפון אמריקה בלבד. בישראל, הוא יוצג ב-yes דוקו וסביר להניח שקודם לכן בפסטיבל כלשהו.
ולסיום, נחזור לנקודת ההתחלה. אפל רכשו את "Coda" לאחר קרב כספי מול שירותי סטרימינג אחרים, אבל כמובן שנטפליקס לא ישבו בחיבוק ידיים, והתנחמו ברכישת סרט עלילתי מדובר אחר - "Passing", סרטה הראשון כבמאית של השחקנית רבקה הול, שמצולם בשחור ולבן וגם עוסק בשאלות של גזע וצבע. בקיצור, גם אותו נוכל לראות בקרוב בישראל, אז יש למה לחכות.