אהוד ברק ריפד את החזיה שלו כדי ליצור "מרפסת צנועה". מה עוד אתם צריכים?

סרט הדוקו-דרמה "סוכנת בלב ביירות" של קשת 12 ניסה להעביר את סיפורו של המבצע הצבאי המורכב והמוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל בתוך שעה, כשהוא מתמקד באחד מהצדדים הפחות מוכרים שלו. התוצאה הייתה ראויה, אלמלא היינו עולים על המניפולציה של היוצרים

05/02/2021
קטע מסרט הדוקו-דרמה "סוכנת בלב ביירות" של קשת 12 (קשת 12)

ביוני 1986 התקיים טקס באתר ההנצחה מחוץ למחנה הצבאי בגלילות בהשתתפות שר הביטחון יצחק רבין. משמאלו של רבין ישב הרמטכ"ל מוישה (וחצי) לוי, אחריו ניצב ראש אמ"ן הטרי אמנון ליפקין שחק וצמוד אליו אלוף פיקוד מרכז, אהוד ברק. בהפתעה שלא ברור אם תואמה מראש עם הגנרלים, הוחלט באותו מעמד להתיר לפרסום את הפרטים החסויים ממבצע "אביב נעורים" שנערך 13 שנים קודם לכן. להבדיל מחשיפת פרטים על מבצעים אחרים, הפעם היה בהם ניחוח עז של סרט הוליוודי. כך גילו אזרחי ישראל שאהוד ברק - מי שכבר אז נחשב לאחד מהחיילים הנועזים והאמיצים בתולדות צה"ל, והיה בדרכו הבטוחה לרמטכ"לות - התלבש בבגדי נשים ויצא ל"טיול נאהבים ליד בתי מחבלים בביירות" שהסתיים באחד מהמבצעים הצבאיים המוצלחים בתולדות המדינה.

בעיתון מעריב נכתב כי אהוד ברק היה חמוש בפיאה נוכרית ברונטית והוא "התחכך" בכתפו של "בן זוגו" מוקי בצר (לימים, סגנו של יוני נתניהו בסיירת מטכ"ל). בנוסף, העיתונים חשפו כי בעוד אהוד ברק לא נתפס על ידי הלוחמים כאישה מושכת במיוחד, כן היה מפקד אוגדה נוסף ששמו אסור היה אז לפרסום שתואר על ידי הגנרלים בתור "חתיכה בהירת שיערת בעלת מראה שוודי". היום כבר מותר לספר שמדובר באלוף עמירם לוין, שבכלל חבש פיאה ערמונית (ה"בלונדינית" היה לוחם הסיירת, לוני רפאלי).

עוד בוואלה!

דני סירקין: "מטורף בעיני להתקרב לאדם שאתה יודע שבסוף יחוסל"

לכתבה המלאה
רק אחד מהם זכה להתחפש לאישה. שני הרמטכ"לים לעתיד אהוד ברק ואמנון ליפקין שחק, 1975(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, ללא קרדיט)

סיפור המבצע הצבאי המוצלח שנערך על ידי לוחמים בבגדי נשים הפך למפורסם בכל העולם. סטיבן שפילברג לא התאפק והעיר לחיים את המבצע (עם הרבה חופש אמנותי) בסרטו "מינכן". ברמה הלאומית זו הייתה "הנקמה" שהמדינה חיפשה אחרי רצח י"א הספורטאים במינכן. ברמה המבצעית זו הייתה הצלחה חסרת תקדים, כאשר להבדיל ממבצע ההצלה באנטבה שנכפה על צה"ל, במקרה הזה הייתה פעולת תקיפה משולבת ומתוכננת מראש בחמש חזיתות שונות - כאשר בכל אחת מהזירות המשימה בוצעה בהצלחה.

בתוך לילה אחד, בין ה-9 ל-10 באפריל 1973, חוסלו שלושה ממנהיגי הפת"ח בבתיהם הפרטיים בביירות, שלושה מפעלים לייצור חומרי נפץ הוחרבו ולקינוח - פוצצה המפקדה של הפת"ח ונהרגו בהם כ-100 מחבלים פלסטינים. הייתה עוד תקווה שאולי יאסר ערפאת עצמו מסתתר בדירה של אחד הבכירים, אך הוא שרד את המתקפה הזאת. ברק, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, קיבל את פרס הרמטכ"ל מדוד אלעזר, בין השאר בעקבות המבצע. אמנון ליפקין שחק, שפיקד על זירה אחרת במבצע, קיבל את עיטור העוז. שלושה לוחמים נוספים תחת פיקודו קיבלו את עיטורי העוז והמופת, ביניהם רפי איל, אביו של העיתונאי נדב איל.

מי בכלל זוכר שבמבצע המוצלח ביותר של צה"ל אי פעם נהרגו גם שני חיילים? מימין: ליפקין שחק, משמאל: אהוד ברק(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, ללא קרדיט)

כל זה, כמובן, גרסת המנצחים. אלה שכותבים את דפי ההיסטוריה. בזמן אמת, המבצע היה מורכב הרבה יותר. שר הביטחון משה דיין חשב שזו תהיה טעות לבצע את כל הפעולות - בחמישה יעדים שונים ברחבי מדינת אויב - בלילה אחד. צה"ל נערך לבצע את הפעולות על ידי כוחות של שייטת 13. לבסוף, ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה שהסיכון גדול מדי, והיא אישרה רק מבצע אחד בלב ביירות. צה"ל נאלץ להיערך בכוחות גדולים יותר, וכך מצאה את עצמה סיירת מטכ"ל של ברק כחלק מהמבצע. אנשי הקומנדו הימי הביעו את חששם - הם היו צריכים לאמן את כוחות החי"ר בתוך שבועיים לעשות דברים שהם עבדו עליהם שנים. ברק לא היה מודאג. "היחידה" תוכל לעשות את זה.

ברק לא היה מודאג גם כשאזרחים תל אביבים זיהו את לוחמי היחידה מתאמנים באתר בניה בשיכון ל' בצפון תל אביב על לחימה בשטח בנוי, והזעיקו את המשטרה לאחר שחשבו שמדובר בשודדים. ברק לא היה מודאג גם כשבחנויות האופנה שמכרו להם את בגדי הנשים איחלו להם בהצלחה במבצע החשאי. ברק גם שמר על קור רוח כשהמאבטח שלף עליו אקדח. הוא לא היה מיומן בשימוש בעוזי חסר קת, אבל הוא שלף אותו מתוך בגדי הנשים שלבש, וריסס לכל עבר באמצע רחוב יוקרתי בלב עיר זרה. בין אם זה היה אומץ לב בלתי רגיל או זחיחות של לוחם צעיר, במבחן התוצאה הוא הצליח. אז נכון, בתחקיר שנעשה אחרי המבצע עלה כי הלוחמים לא באמת וידאו שהם הרגו את "המנוולים" הנכונים. גם עלתה השאלה למה היחידה לא השתמשה באקדחים עם משתיקי קול במקום להעיר עליהם את כל הרחוב, כאשר בהמולה שנוצרה החיילים לא הביאו איתם את חומרי המודיעין שנשלחו לאסוף מהדירות של בכירי הפת"ח. מי זוכר את כל זה? מבחינה היסטורית המבצע זכור כהצלחה חסרת רבב ושמו של ברק הפך לאגדה. פחות זוכרים שבפעולה המקבילה והחשובה לא פחות, של יחידתו של אמנון ליפקין שחק, נהרגו שני חיילים ונפצעו עוד רבים. ככה זה. גם לניצחון במלחמה יש מחיר.

סגנו של יוני נתניהו סיפר כמה קל היה לאפר את ברק, ש"נהנה להיות אישה". אהוד ברק ב-1999(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, משה מילנר)

בזמן שהסיפור מאחורי מבצע אנטבה כבר תועד בכמה סרטים מצליחים, הגיע הזמן של "אביב נעורים", המבצע המורכב יותר וההרואי לא פחות לזכות לסרט משלו. ההחלטה של "קשת" לפנות שעה מלוח המשדרים שלה למען "סוכנת בלב ביירות", הדוקו-דרמה של דני סירקין ומשה זונדר (יוצרי "טהרן") ראויה לציון. בעולם הטלוויזיה המסחרית שבנוי כמעט כולו על אקטואליה וריאליטי, כל פיסת תוכן מקורית מרגישה כמו מים במדבר. אלא שאי אפשר לספר את הסיפור המטורף של הלילה ההוא בביירות בתוך שעה. לא בתור סרט דוקומנטרי, ובטח שלא בתור סרט עלילתי. תנו את הסיפור הזה לנטפליקס והם מפיקים ממנו בקלות סדרה בת 10 פרקים (שלושה מהם מיותרים לחלוטין, כמיטב המסורת הנטפליקסית). תנו לסירקין עצמו תקציב והוא יעשה מזה יופי של פיצ'ר באורך מלא. קשת הסתפקו במשהו קצר שנע בין דרמה לדוקו, כזה שאפשר לתקוע אחרי החדשות, למלא את ההתחייבות לרגולטור ולדחוף פרומואים מוגזמים במשך שבוע. ככה זה. גם בשביל להיות המנצחים בעולם הרייטינג יש מחיר.

בתור המגבלות הקיימות, סירקין הצליח לביים סרט טלוויזיה מוצלח למדי, בטח בקנה מידה מקומי. ההחלטה להתמקד דווקא בדמותה הפחות מוכרת של סוכנת המוסד "יעל" (בגילומה של לירון וייסמן) התבררה כרעיון מוצלח, שהציל את הסרט משטחיות. זאת למרות שכל תרומתה של יעל למבצע עצמו היה להביט במתרחש ממרפסת ביתה לאחר שהתעוררה מקרב היריות שפתח אהוד ברק ברחוב.

סיפור הגיוס של יעל למוסד על ידי סוכן המוסד האגדי מייק הררי (בגילומו של גיל פרנק) נראה כאילו לקוח מתוך סרט אמריקאי עכשווי, עם נימה פמיניסטית שספק שהייתה קיימת בריאיון עבודה לסוכנות ביון בתחילת שנות ה-70. מאידך, ההתעקשות שלה להישאר בביירות אחרי המבצע כדי "לא לשרוף את עצמה" מוצג, ובצדק, כהחלטה אמיצה ופטריוטית לא פחות מאלה של הלוחמים בשטח. סיפורה של יעל מוסיף זווית ייחודית ומרעננת למבצע המפורסם, כאשר גם מעריצי מור"קים ישמחו לשמוע את החלק שלקחה בתכנון המבצע - שסוד הצלחתו, כפי שטען לימים אהוד ברק עצמו, נבע מהמודיעין האיכותי שסיפקו אנשי המוסד לצה"ל.

והיא עוד לירון וייסמן! הסוכנת "יעל" מביטה מהחלון על האקשן ברחובות ביירות(צילום: קשת 12)

השילוב של קטעי ראיונות לצד סצנות מבוימות הצדיק את עצמו, בטח מבחינת הזרימה של הסרט, עד שמבינים שהאישה שמתראיינת בלי לחשוף את פניה אינה באמת הסוכנת יעל. למעשה, כפי שפרסם בוואלה! תרבות שגיא בן נון, יוצרי הסרט בכלל לא דיברו עם יעל. המוסד אסר עליהם לפנות אליה. נשאלת השאלה, למה לבזבז זמן על קטעי ריאיון פיקטיביים ולא להתרכז רק בקטעי השחזור המבויימים? הצופה הממוצע לא יכול לדעת שלא מדובר בסוכנת האמיתית, בטח כשהצופה שומע את האישה שמוצגת בסרט כיעל נשאלת שאלות על ידי יוצרי הסרט ומדברת בעברית קלוקלת, דבר שמקנה לה אמינות. בפועל, גם העברית הקלוקלת הייתה חלק מההסוואה. אלמלא הפרסום של בן נון, היינו ממשיכים להאמין שמדובר בסוכנת האמיתית. מי היה מאמין שערוץ כל כך אמין כמו "קשת 12" ישקר לנו ככה בפנים?

בעיות אמון נוספות בדמותה של יעל מתגלות כשהמבטא של יעל מתחלף במהלך הסרט. בתחילת הסרט, כשויסמן מדברת בעברית היא מקפידה לדבר במבטא אמריקני, אך בהמשך, דווקא כשהיא מדברת באנגלית עם בכירי הפת"ח, המבטא האמריקני מתחלף דווקא למבטא ישראלי. לא רעיון חכם, בטח למרגלת שמנסה להסוות את זהותה האמיתית. זו בעיה שמן הסתם ניתן היה לתקן על ידי הקלטת סאונד חדש, עניין שגרתי למדי בעולם הקולנוע והטלוויזיה. בקשת כנראה לא חשבו שזה עניין מספיק חשוב בשביל להוציא עליו עוד כמה גרושים והעדיפו להוציא את הסרט לאור עם הבעיה הצורמת, תרתי משמע.

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לשיחות הפמיניסטיות עם מייק הררי או לערב הקראת השירה עם כמאל נאצר, החלק המעניין ביותר בסרט היה בקטעי האקשן, שהגיעו עם תוספת של קריינות וראיונות עם לוחמי הסיירת, ובראשם אהוד ברק. שיא הסרט, באופן טבעי, היה הרגע בו הלוחמים המהוללים הפליאו בתיאורים שובבים במיוחד על הפרט המפורסם ביותר מהמבצע - בגדי הנשים. לא בכל יום רואים ראש ממשלה שהיה "החייל מספר 1" נזכר בהנאה בפעם ההיא שהוא מצא את עצמו מרפד את החזייה שלו, כדי להוסיף נפח ל"מרפסת הצנועה" שלו. הלוחם לוני רפאלי נזכר שמי שהתעקש על חזיות מרופדות היה ברק עצמו. קאלט בהתהוות.

זוכר שפעם ניסיתי להרוג אותך באמצע הלילה אבל לא היית בבית אז חיסלתי את כל החברים שלך? ערפאת ואהוד ברק בפסגת קאמפ דיוויד(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, הבית הלבן)

אלא שהמעבר מסיפורה של יעל, שנתן ליצירה את שמה, לסיפור המבצע הצבאי גם מגלם את הבעיה של הסרט. סירקין עושה עבודה טובה בלהעביר את סיפור הקרב כפי שהוצג לו על ידי הלוחמים עצמם, אבל בכך מקטין את כל הסיפור ל"מבצע צבאי ממש מוצלח". ארבע זירות אחרות נעלמו לחלוטין מהסרט, כמו גם שני הלוחמים שנפלו בקרב באותו לילה. פיגועי הנקמה במלון סבוי וכביש החוף לא הוזכרו. בטח שאין מה לדבר על איזשהו דיון מוסרי רטרוספקטיבי על זכותה של מדינה לחדור לעומק שטח של מדינה ריבונית אחרת ולחסל בה אנשים באמצע הרחוב, ביניהם חפים מפשע, כולל תיירת איטלקיה שנורתה מטווח אפס.

בסופו של דבר נשארנו עם סיפור מרתק שבאמת צריך כישרון מיוחד כדי להרוס אותו, אך שהוצג באופן חלקי ביותר. במרכזו הוצבה בצורה מניפולטיבית (ומיותרת) הגיבורה בטשטוש פנים, למרות שלא היה בכלל צורך לעשות את זה, מכיוון שהיא לא האישה האמיתית. לא נורא, לפחות זכינו לשמוע את אהוד ברק מתאר לפרטים את מבנה הגוף הנשי של עמירם לוין ואת מוקי בצר, מגדולי הלוחמים של היחידה, מספר כמה ברק עצמו נהנה להיות אישה. במובן הזה, הסרט עמד בדיוק בציפיות שהיו לנו מהערוץ המשדר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully