1. מירי מסיקה - אוקיינוס
אם לא הייתה קורונה, באפריל האחרון היינו צריכים לחגוג 15 לאלבום הבכורה של מירי מסיקה. עם להיטים כמו "באה אליכם", "לשם", "נובמבר" ו"אף אחת" מסיקה פרצה בסערה, ונכנסה בבת אחת לקומה העליונה של המיינסטרים הישראלי. זמרים הולכים וזמרים באים, אבל המעמד של מסיקה לא התערער, גם אם כבר כמה שנים הפרסונה הטלוויזיונית שלה, כשופטת ריאליטי ושחקנית, בולטת יותר מזו המוזיקלית. "אלוהי הדברים הקטנים", אלבומה הקודם, היה מהטובים שהוציאה מאז אותו אלבום בכורה, ו"אוקיינוס" אף הוא שומר על רמה גבוהה, עם מעט מאוד פילרים.
למרות שהוא מפוזר בין מפיקים וסגנונות שונים, ולמעשה כולל סינגלים שיצאו לאורך השנתיים וחצי האחרונות, "אוקיינוס" בכל זאת נשמע כמו אלבום מגובש מאוד מבחינת זהות, והכל בו הרי צועק "מירי מסיקה": מבלדות מינוריות ("כמה כמה") עד פופ עם נגיעות אוריינטליות ("מפחד עלייך" עם איזי), מהמנוני העצמה ("יש לך אותך" עם מיקה משה) ועד קריצות למסורת ישראל ("חווה" וגם "משה" יחד עם נרקיס, אולי הזמרת שהושפעה הכי הרבה ממנה), והרבה פאתוס משולב בהגשה תיאטרלית - כל ערכי המותג גם יחד. ובכל זאת יש כאן חידוש: יש כאן ארבעה שירים שמסיקה כתבה בעצמה, יותר מאשר בכל שאר אלבומיה גם יחד. לצד שורות מחודדות פחות (ישנן גם כאלה), יש למסיקה גם כמה הברקות מקוריות (בטוויסט על סיפור עץ הדעת והגירוש מגן עדן, היא שרה לחווה: "עכשיו את יודעת, תפסת את הקצב - את תלכי למכולת ותלדי בעצב").
גם בחירת החומרים טובה, וכל אחד מהשירים כאן יכול היה להשתלב בקלות ברדיו. בכלל, הכל כאן עשוי לפי הספר, אבל כנראה יותר מדי: "אוקיינוס" הוא אלבום צפוי למדי, עם מעט מאוד הפתעות ויציאות, וחיסרון אחד גדול - שיר גדול באמת, שיאגד את כל השירים האלה תחת משמעות משותפת. אם באלבום הקודם היה את "זהרה", באלבום הזה אף אחד מהשירים לא מתבלט מעל האחרים. מסיקה כבר מבוססת מזמן כזמרת גדולה ואהובה, אבל כדי לשחזר את ההתפוצצות ההיא מלפני כ-15 שנה, היא צריכה לצאת מאזור הנוחות, עם משהו שיאתגר אותה באמת.
2. קובארי - אחת מתוך אחת
שמתי לב שאני מהסס קצת לפני שאני מקשיב לחומרים חדשים של אביגיל קובארי, אולי זמרת הרוק הטובה בישראל היום. הסיבה לכך פשוטה: האלבומים שלה כל כך טובים, שאני חושש שהציפיות שלי יהיו גבוהות מדי. אלא שפעם אחר פעם החשש הזה מתבדה: גם "אחת מתוך אחת", האלבום הרביעי (!) של הלהקה הנושאת את שמה, הוא לא פחות ממצוין, ואף מראה על התקדמות והשתכללות. ניתן להמשיך עם הסופרלטיבים, אבל באמת שהכל נכון.
שיתוף הפעולה היצירתי של קובארי עם המפיק זיו זק, שנמשך מאז 2013/4, התפתח קונספטואלית מלהקת רוק די בסיסית עם זעם בריא ואנרגיות כמעט פאנקיסטיות לתמונה צבעונית הרבה יותר ב"אחת מתוך אחת", עם נגיעות גרוביות, כלי מיתר ונשיפה, ואפילו קצת ארומה מהאייטיז. גם כזמרת, נדמה שקובארי - מראש מבצעת מעולה - קיבלה עוד ביטחון, ומרגישה עוד יותר בנוח לשחק עם הקול שלה, בין דיבור צרוד לשירה בקול גבוה ("גואה", למשל).
כמו באלבומים הקודמים שלה, גם כאן קובארי מתמקדת בתיאורים אישיים וחשופים בצילם של סמלים לאומיים ("נראה שכולנו יודעים: זה הבוקר האחרון של החורף הזה, הפעם כולם מחכים להזיע גם אם מעלינו טילי הקרב", ב"לוע הצפרדע"; "ההיסטוריה של העם שלך זו לא בחירה" ב-"94"), והפעם רוח התקופה נוכחת מאי פעם: בשיר הפתיחה "שבלונה" אפשר לשמוע צללים של סגרי קורונה, כשעבודות הרכבת הקלה ותשדירי הבחירות מתגנבים לשיר אחר. בשיר הנושא, שסוגר את האלבום, זה כבר ה-MeToo שנמצא על השולחן, בגילויים מפורשים יותר ומפורשים פחות, ומסתכמים בשורה הדוקרת "ועדיין מסתובבת כששורקים לי, בתקווה שיש שופט בסביבה". וזאת לא הדקירה היחידה באלבום, שמלא במשפטים נהדרים.
3. הוצאו מהקשרם - שרים רוטבליט
יענקלה רוטבליט, גדול הפזמונאים של הרוק הישראלי, נהנה מפריחה בעשור האחרון, בין היתר בזכות שיתוף הפעולה העקבי הפורה שלו עם חבורת "החצר האחורית". כעת רוטבליט, שעוד יומיים יציין יום הולדת 75, מקבל מתנה יוצאת דופן, שמשתלבת היטב בגל הקאברים של שנת הקורונה: "הוצאו מהקשרם", אוסף של 23 גרסאות כיסוי למיטב להיטיו. המבצעים: שלל אמני רוק אלטרנטיבי ופאנק, שלוקטו על ידי איש תחנת "הקצה", קוואמי, שבעצמו אינו משתתף בפרויקט. בין השמות היותר מוכרים שכן משתתפים, ניתן למצוא את האחים צברי, דן תורן, אליוט, יובל מנדלסון, עומר מוסקוביץ', רננה נאמן, שילה פרבר ורם אוריון ואחרים.
מדובר כמובן, בשורת קלאסיקות מאוד מוכרות, מ"דברים שרציתי לומר" ועד "אמא אדמה", מ"חוזה לך ברח" ועד "באה מאהבה" וכן הלאה. לחלק מהשירים המופיעים באוסף יש אפילו כבר גרסאות כיסוי מוכרות כשלעצמן (למשל "אצלי הכל בסדר" של מיקה קרני, "מה איתי" של רוקפור, "מכת שמש" בביצוע נעם רותם, "בלדה בין כוכבים" של אדם ועוד ועוד. דווקא "דרכנו", שיר שזכה לאחד הקאברים הישראלים המצליחים אי פעם, בולט בחסרונו), כך שחדווה של גילוי שירים נידחים אין כאן כמעט. מה שכן, שמו של האוסף הולם אותו: השירים אכן יוצאים מהקשר, ומקבלים צורות חדשות ומקוריות. כך, גם אם רוב הביצועים פושרים או מוזרים, מעניין לדמיין אותם בלבוש שונה לגמרי.
כך מופיעה כאן גרסת פאנק חצי-הומוריסטית ל"שיר לשלום" - הוצאה מרתקת מהקשר של שיר שכולו רצינות תהומית וטבול בשאריות פאתוס משלל מקומות שונים. אפשר להניח שלא לזה התכוון המשורר, והתוצאה מצחיקה, אך גם ילדותית ומעוררת אי-נוחות מסוימת. כך גם גרסת רוק איטית, דיכאונית ומחוספסת ל"בוקר של כיף" של תיסלם, שנשמע כאן יותר קרוב ל"להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך" מאשר ל"בוקר של כיף". זה לאו דווקא רע, אבל לעתים קרובות משונה. הגרסאות המצטיינות: "יש לי חולשה לרקדנים" הפאנקיסטי של נוט און טור, "סוס עץ" השברירי בביצוע טל אורן, "סוף לסיפור" האפל של שילה פרבר ורם אוריון, "במקום חוברת לזכרו" של דן תורן, "על מות האימפריה" של יובל מנדלסון ומאלוקס, "צא מזה" של רננה נאמן ואיתמר פינצי, ו-"ואז כמי נחל" של תמר אפק.
4. גון בן ארי ומקהלת זולת - טכס
יש אנשים שאפשר רק לקנא בהספקים שלהם, וגון בן ארי הוא אחד מהם. הוא רק בן 36, אבל מאחוריו ספרים, קומיקס, פרסומות, קליפים, סדרות רשת וגם קריירה בעיתונות. שם שנתקלתם בו, כנראה, אם אתם עוקבים אחרי מדורי תרבות בעשור ומשהו האחרונים. עכשיו יש לו גם אלבום בכורה, יותר דופן באמת. 16 רצועות של היפ-הופ סטלני-היפסטרי-אקוסטי על התמודדויות נפש, דיכאון, OCD, פוסט טראומה וקצת ביקורת תרבות. ואם זה לא נשמע מספיק מופרך, יש גם מקהלה מאחורה.
ככל שזה מוזר - ובאופן די מפתיע, יש לומר - "טכס" מהנה למדי, ובעיקר מעניין, הגם שהוא ארוך מדי מונוטוני, וקל לאבד בו ריכוז. בן ארי הוא לא בדיוק ראפר או זמר, ואלה גם לא בדיוק שירים במובן המקובל, כי אם וידויים-הרהורים-מונולוגים על גבול הפרפורמנס המוזיקלי. בקול רועד, הוא מציב את הווידוי במרכז הקטעים, כשהמקהלה מכפילה אותו ומשיבה לו, כאוסף של קולות פנימיים שמגיבים זה לזה. ביחד הם רוקדים, בוכים וצוחקים כתרפיה. בהתאם גם חוויית ההאזנה היא כזאת, שיש בה משהו בין צחוק ונחמה.