ב-16 בפברואר, ערב יום שישי, נכנסה בריטני ספירס למספרה בשכונת טרזנה בעמק סן פרננדו בקליפורניה. היא הייתה לבושה בסווטשירט אפור מהוה ובחוץ חיכו עדרי הפפראצי שעקבו אחריה באותם ימים לכל מקום. המספרה כבר הייתה סגורה אבל בעלת המקום עוד הייתה שם, וספירס ביקשה ממנה רק דבר אחד: 'גלחי לי את הראש. תורידי הכול'. כשהיא סירבה לעשות זאת, ספירס הרימה את מכונת התספורת וגילחה לעצמה את השיער. הצלמים שעמדו בחוץ תיעדו הכל, ממרחק, דרך חלונות הזכוכית של המספרה. צילומים מגורענים של אישה צעירה שמתפרקת לרסיסים.
זה היה אחד מרגעי 'חדשות הרכילות' הזכורים ביותר בעשורים האחרונים - כמו מייקל ג'קסון האוחז בבנו התינוק מעל מרפסת המלון, שמיכה מכסה את ראשו, מעריצים וצלמים מבועתים מתחתיו. כמו טום קרוז קופץ על הספה של אופרה בשידור. כמו קניה ווסט ב... טוב, בכל הופעה ציבורית שלו כמעט בשנים האחרונות.
כל מי שהיה מעל גיל 12 ב-2007 זוכר את היום שבריטני עשתה קרחת. אבל זו הייתה רק נקודה אחת אקראית וקטנה על ציר של התפרקות שהתחיל לפני אותו יום, ונמשך אחריו, במידה מסוימת עד היום. כי גם היום ספירס עוד לא סיימה להרכיב מחדש את פיסות חייה, והכוח לעשות זאת לעת עתה לא מצוי בידיה. מאז ינואר 2008 ספירס נמצאת תחת אפוטרופסות של אביה, ג'יימי ספירס, לאחר שהליך משפטי קבע שמצבה הנפשי אינו מאפשר לה לקבל החלטות שקולות לגבי נכסיה וגם לגבי עצמה. המשמעות היא שכל החלטה - מקצועית, פיננסית, בריאותית ואישית - לגבי בריטני ספירס מתקבלת למעשה על ידי אביה, שהוא דמות מאוד שנויה במחלוקת בחייה.
סרט הדוקו "לשחרר את בריטני" ("Framing Britney Spears") - שיגיע אל הוט ויס בקרוב - מנסה למתוח את הציר הזה ולספק הצצה ברזולוציה הרבה יותר גבוהה לנקודות הקטנות שחיברו ויצרו אותו. מנסיקת הקריירה המצליחה שלה ודריכת כוכבה כזמרת הפופ המצליחה ביותר בעולם בשעתה, ועד להתרסקות הבלתי נמנעת, אבל כשמו כן הוא - הוא גם ממסגר מחדש את הסיפור מתחילתו. וזו נקודה חשובה מאוד, משום שעוד לפני שהסרט מפרק את שאלת האפוטרופסות על בריטני ומדוע היא עדיין נתונה תחתיה, הוא מחדד מאוד את ההבנה (המאוחרת) שגם לפני שכולנו אהבנו לשנוא את בריטני, גם כשאהבנו אותה באמת - היא זכתה ליחס מחפיר. מכולנו.
צפייה בחלקו הראשון של הסרט התגלתה כלא פחות ממטלטלת. ספירס, שהייתה מהכוכבות הגדולות ביותר בעולם בתחילת המילניום, נשאלה שוב ושוב מול מצלמות ומיקרופונים פתוחים, לעתים בשידור חי: "האם את בתולה", "למה כל העולם מדבר על השדיים שלך", "מה עשית לג'סטין טימברלייק", "למה את מצטלמת בהלבשה תחתונה"? אלה לא רק פרובוקציות שצעקו לה פפראצי כדי לסחוט תמונה יותר טובה או תגובה עסיסית שאותה יוכלו למכור במחיר גבוה יותר לצהובונים. אלה היו גם עיתונאים ומגישים מובילים (דוגמת דיאן סויר, מאט לאוור ומגישות התכנית ה-View, פאנל נשי למהדרין שאז עוד לא היו מחוברות כל כך לפמיניזם שלהן, כנראה). זכרתם את זה? אני לא.
כלומר, אני זוכרת שמתישהו בריטני ספירס נהפכה מהילדה של השכן ששרה ורוקדת שירי פופ מתוקים לסוג של פרחת טריילר טראש שיוצאת למסיבות עם פריס הילטון ומקיאה על לינדזי לוהאן ביציאה ממועדונים, אבל באיזשהו מקום זה תויג אצלי תחת איזה תהליך התבגרות אישי שלי: היא הייתה נערצת כשהייתי בת 15, ובגיל 17 כבר בזתי לה כמו שבזתי לכל דבר כמעט. עניין של גיל. אבל לא זכרתי שדיברו אליה ככה, כנראה כי באותה תקופה זה היה נראה לרובנו הגיוני. לראות את התמונות והסרטונים האלה היום, במרחק של עשור וקצת, זו חוויה מזעזעת. אם הייתי קוראת את הציטוטים הללו מחוץ לקונטקסט הייתי מנחשת שהם שייכים לעידן אחר לגמרי, מין יחס מד-מני כזה לנשים, שוביניזם וסקסיזם של הסיקסטיז. אבל זה היה ממש לא מזמן. בתקופה שכבר תפסנו מעצמנו מתקדמים. וזה מבליט עוד יותר את השינוי שחל ממש בשנים האחרונות בשיח התרבותי-חברתי בעולם ביחס לנשים, ובכלל זה מהפכת ה-MeToo החשובה.
והייתה כמובן ההתחרפנות של בריטני, אי אפשר להתכחש לזה. בריטני באמת איבדה את זה בשלב מסוים. החתונה הנמהרת עם קווין פדרליין, שני הריונות רצופים כמעט, שימוש בסמים, השמנה, הזנחה, אישפוזים במכוני גמילה ונטישתם בטרם עת, הופעות ציבוריות מביכות וחוזר חלילה. אבל גם היא מקבלת בדיעבד הקשר שונה - כל כך הרבה ביקורת אכזרית, בוז, זלזול, הקטנות שוביניסטיות וסלאט שיימינג כלפי אישה צעירה, בת 20 וקצת בסך הכול, מי לא הייתה נשברת?
הפפראצי תמיד היו שם, במצלמות שלופות ועדשות מפוקסות, לתעד את הכול. קצת כמו עם הנסיכה דיאנה עשור קודם לכן, הם ליוו וליבו את התהליך מתחילתו ועד סופו. הם בנו את התדמית הציבורית של ספירס, הזינו אותה בעשרות אלפי פריימים שלה בכל מקום ומכל זווית, והם היו שם גם כשהגיע הקרשנדו של הסוף. במקרה של דיאנה זה נגמר במוות. בריטני אולי לא מתה, אבל גם היא איבדה את החיים שלה.
ב-2008 בריטני היתה מרוסקת. היא איבדה את המשמורת על ילדיה לטובת הגרוש שלה, היא ככל הנראה היתה מכורה לסמים או תרופות (או שניהם) והערכה פסיכיאטרית כפויה שנערכה לה בהוראת בית המשפט קבעה שהיא אינה כשירה לנהל את חייה. גם בריטני עצמה הבינה ככל הנראה את חומרת מצבה ושרכבת האפוטרופסות כבר יצאה מהתחנה. היא הייתה מוכנה להסכין עם אובדן השליטה על חייה עד שתשקם אותם ואת עצמה, אבל היא ביקשה דבר אחד: 'אל תתנו את התפקיד הזה לאבא שלי'. רצונה נדחה וג'יימי ספירס, אדם שהתמודד בעצמו עם התמכרות לאלכוהול והיה נוכח נפקד בחלק נכבד משנות התבגרותה של בתו, הופקד כאחראי על כל נכסיה, על גופה, על חייה. היא הייתה אז בת 26, אם לשני ילדים ועמדה בשפיץ של פירמידה כלכלית שמגלגלת מיליונים. ברגע אחד היא הפכה לבובה משפטית על חוט, חוטים דקים ושקופים חוברו לכל זרוע של חייה האישיים והמקצועיים וצלב העץ ששולט בכל התנועות הופקד בידיו של אביה.
מאז ועד היום ספירס נתונה תחת אותה הגדרה משפטית. ב-13 השנים שחלפו מאז היא בנתה מחדש את חייה, את יחסיה עם בניה. היא התניעה מחדש את הקריירה שלה ועשתה קאמבק מוצלח, שימשה כשופטת בגרסה האמריקנית של תכנית הטלוויזיה "אקס פקטור" וכיכבה באחד מהמופעים הקבועים המצליחים ביותר בתולדות לאס וגאס, עם הופעות יומיומיות לאורך תקופה ארוכה, וכמובן, הרוויחה עוד מיליונים רבים של דולרים. האם זה נשמע כמו תיאור של אישה לא כשירה? ועדיין אבא שלה הוא הסמכות הבלעדית שמחליטה כל דבר - מקטן עד גדול - לגביה.
ב-2018, עורך הדין שחולק עם אבא שלה את האחריות לנכסיה עתר לבית המשפט בבקשה להגדיל את שכרו בנימוק שחל שיפור ניכר בתפקודה של ה'חוסה תחת האפוטרופסות' שלו (זו בריטני ביץ', כן?) ובהתאם לכך נפח העבודה והעסקים שהיא מגלגלת גדל ולכן יש להגדיל את שכרו בהתאם. אם חל שיפור כה ניכר בתפקודה של החוסה, האם לא ראוי לבחון מחדש את הצורך בחסות המשפטית הזאת? את השאלה הזאת בדיוק מעלה הדוקו, שהטריגר ליצירתו הוא מאבק ציבורי שבו פתחו מעריציה של בריטני, שסבורים שהיא מוחזקת בת ערובה על ידי אביה, ללא הצדקה.
תנועת המעריצים #FreeBritney שאולי נראתה בימיה הראשונים כמו פרק ב' של הסאגה הוויראלית Leave Britney alone צברה תאוצה. ההאשטאג הפך למחאה עממית שהולידה ערוצי יוטיוב ופודקאסטים שמעדכנים מדי יום על המאבק של בריטני להשתחרר מהאפוטרופסות של אביה, ומנתחים כל פוסט שלה ברשתות החברתיות, מחפשים בו מסרים מוצפנים ואותות מצוקה מוכמנים בדמות אימוג'יז. זה נשמע קונספירטיבי מאוד, ואולי זה גם מופרך. אבל אולי לא משולל יסוד לחלוטין? - תוהים יוצרי הסרט.
אי אפשר לדעת בוודאות, כי הגישה הישירה לבריטני חסומה. לא ניתן לשאול אותה מה דעתה או עמדתה בנושא הזה (או בכל נושא אחר - ספירס לא התראיינה לכלי תקשורת כבר שנים) וגם הניסיונות של הניו יורק טיימס (שיצר את הדוקו הזה במסגרת הסדרה The New York Times Presents) לקבל את התייחסותה לדברים נענו בשתיקה רועמת. אי אפשר להגיע לבריטני בלי לעבור דרך אבא שלה, ולו יש אינטרס חזק מאוד להותיר את השליטה בידיו.
אבל הסימנים שם. בריטני מנהלת כיום מאבק משפטי לסיים את האפוטרופסות עליה. זה מאבק כמעט בלתי אפשרי, כי כמו כל היבט אחר בחייה, גם כאן - אפילו כאן - אין לה קול משלה. היא נלחמת מבפנים בשריון שעוטף אותה ושהושם מעליה כתוצאה מהחלטה של גורם חיצוני, מבלי שיש לה אפשרות, למשל, לשכור ייצוג משפטי בעצמה (יש לה עו"ד שמונה על ידי בית המשפט לייצג אותה). האם הקול הזה יצליח להדהד מבעד לכלוב השקוף שבו היא נתונה כבר 13 שנה? האם ההגדרה המשפטית שכובלת אותה הפיכה בכלל? תיאורטית כן, מעשית - וזה נאמר במפורש גם בדוקו - מעטים מאוד המקרים שבהם חוסה הצליח לבטל את האפוטרופסות שלו. זה כמו אדם הנתון בכתונת משוגעים שצריך לשכנע את השומר בכניסה למחלקה הסגורה שהוא בעצם שפוי.
בינתיים, בית המשפט החליט שלא לסיים את השליטה של ג'יימי ספירס על נכסיה של בתו, אך הוא הסכים לבקשתה של ספירס לצרף מוסד בנקאי שיהיה אפוטרופוס שותף עליהם. קולה של בריטני עדיין לא נשמע, פרט לפוסטים האניגמטיים והעמומים שהיא מוסיפה להעלות בתדירות גבוהה לאינסטגרם שלה, כולל אחרי שידור הסרט - סלפיז משונים ותמונות אילוסטרציה נוסטלגיות בשחור לבן, שאותם מעריציה ממשיכים לנתח באובססיביות (מצמצי פעמיים בריטני, אם את מוחזקת בניגוד לרצונך). אבל אולי אפשר להשמיע את הקול שלנו, ולבקש ממנה סליחה, כי לא תמיד היינו הוגנים איתה. לא אנחנו בעצמנו רדפנו אחריה עם מצלמות, ולא אנחנו קראנו לה זונה בשידור חי, לא אמרנו לה שהיא משוגעת ולא לקחנו לה את הילדים או את החופש. אבל גם לא אמרנו כלום כשאחרים עשו לה את זה, ואולי אפילו חשבנו שזה מגיע לה, או לכל הפחות שזה בסדר. זה לא בסדר, וזה אף פעם לא היה.