יואב גלנט הוא כל מה שרקוב בפוליטיקה, אבל לפחות הוא גרם ליונית לחייך

כאלוף פיקוד הוא בנה טירה והתנכל לעיתונאים, כשר השיכון הוא קימבן פונקציונרים במרכז הליכוד - ועכשיו כשר החינוך הוא מעדיף לחלק ציונים חסרי מודעות דווקא לעצמו. יואב גלנט איבד כל קשר למציאות - ואפילו במהדורה כבר הבינו את זה

שבריר שניה והחיוך נעלם. יונית לוי, אמש במהדורה המרכזית (צילום: צילום מסך, חדשות 12)

יונית לוי התחילה דיווח חדשותי בחיוך קטן. העובדה הזאת, כשלעצמה, שווה דיווח חדשותי מחויך. בימים כתיקונם, חיוך של יונית בשלב המוקדם של המהדורה מבשר על כך שנזכה לעוד חודש של חורף. ראוי לציין שהחיוך לא הגיע לפני כתבת צבע מגזינית קלילה על דייטים בתקופת הקורונה (כתבה ששודרה באמת), וגם לא לפני כתבה על דמויות מדובבות אהובות מסרטים מצוירים (עוד כתבה אמיתית לחלוטין שהייתה במהדורה המרכזית) והחיוך גם לא היה הפעם כחלק מכללי הטקס המסורתי בפנייה לאייל קיציס באולפן "ארץ נהדרת". יונית לוי שברה את הדימוי העצמי שלה וחייכה כמעט בלי לשים לב, לשבריר שניה, בפתיח של דיווח חדשותי רציני לחלוטין: ילדי ישראל - או לפחות מקצתם - חזרו לספסל הלימודים. לא במקרה חייכה יונית, שאיפוקה אומנותה. מדובר כזכור באמא לשלושה ילדים בגילאים הרלוונטיים לדיווח. כמו כל אמא לילדים בגיל שלא נשארים לבד בבית כשמערכת החינוך סגורה, החיוך היה כמעט אוטומטי. זה היה טבעי. אנושי. יפה. אלה היו חדשות טובות. כמעט.

בפועל, מערכת החינוך חזרה לכאוס, ועל כך גם עסקה בסופו של דבר הכתבה של יעל אודם. ספוילר: הרבה חיוכים לא היו בה. הורים רבים לא הבינו עד שעות הבוקר אם הילדים שלהם הולכים לגן או לבית ספר. המערכות לא היו מוכנות. חלק מהמוסדות נפתחו, אבל רק חלקית. חלק פתחו אבל לא ליום מלא. מוסדות ויצ"ו הודיעו לאימהות: "אנחנו פותחים, אבל רק בשביל לנקות". חלק מבתי הספר פתחו, אבל רק בקבוצות קטנות, בחלוקה די שרירותית. חלק פתחו רק את האזורים החיצוניים. מעניין איך זה יעבוד בימים קרים יותר, בהם אולי לא נידבק בקורונה אבל הילדים יחטפו דלקת ריאות.

עוד בוואלה!

הנאשם נתניהו, אשף התקשורת הגדול בישראל, לא יכול היה לבקש פתיחת משפט טובה יותר

לכתבה המלאה
רוב ההורים העדיפו להשאיר את הילדים בבית. מורה מהמועצה המקומית גזר חושפת את האמת על "החזרה ללימודים" (צילום: צילום מסך, חדשות 12)

הפארסה האמיתית הגיעה עם ההסבר המייאש על כך שבחלק מהיישובים הילדים לא הלכו לבית הספר בגלל דירוג הרמזור המקומי, אך מורים שגרים באותו אזור הלכו ללמד ילדים באזורים אחרים. רמת היגיון: מדינה שמונהגת על ידי נאשם בפלילים שדחה דיון קריטי על החזרת מערכת החינוך לסדרה בגלל שנאלץ ללכת לכפור באשמה בבית המשפט המחוזי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

בתוך הדיווח של חדשות 12 סיפרה מורה אחת כבדרך אגב שרמת הנוכחות בכיתה עמדה על פחות מ-50%. כלומר, למרות הכול, חצי מההורים בכיתה העדיפו לא לשלוח את הילדים לבית הספר. ההורים האלה העדיפו להמשיך להיפגע כלכלית ולוותר על ימי עבודה. הם העדיפו שהילדים ימשיכו לטפס על הקירות במקום לחזור למסגרת חברתית נורמלית, פשוט כי הם מבינים שזה לא מצב נורמלי. רמת האמון של הציבור הישראלי במוסדות המדינה נמצא בשפל של כל הזמנים, והעובדה שהורים פשוט לא סומכים על מערכת החינוך הציבורית היא אולי הכתם הכי גדול שיש כרגע על הממשלה. ובואו, הממשלה הזאת מלאה בכתמים כמו גור דלמטי שהתפלש בבוץ בדיר חזירים. היא גם מריחה כמו אחד כזה.

דחה את הדיון בנוגע למערכת החינוך בגלל אילוצי המשפט שלו. נתניהו על ספסל הנאשמים (צילום: ראובן קסטרו)

האחראי על המחדל הוא שר החינוך יואב גלנט שאיכשהו הצליח להיות גרוע יותר מקודמו בתפקיד, הרב רפי פרץ, שאת נטיותיו ההומופוביות לא טרח אפילו להסתיר מפני תלמידי ישראל. גלנט אחראי להיערכות הגרועה, שהביאה את ישראל ל"הישג" המפוקפק - המדינה עם הכי מעט ימי לימודים בשנה האחרונה. 34 ימים הייתה מערכת החינוך סגורה, שהם גם 34 ימים שהיו למערכת החינוך להתארגן לחזרה ללימודים תחת מגבלות הקורונה. חודש ושלושה ימים. 816 שעות (או, אם תעדיפו, מעל לאלף שעות אקדמיות). למרות כל הזמן שניתן לו, גלנט פשוט נתן למערכת שלו להיקמל ולחזור ללא שום היערכות לפעולה. איך ייתכן שהאיש שהיה מפקד צבאי כל כך מהולל לא הכין את הכיתות שלו (תרתי משמע) לקרב של חייו? איך לוחם אמיץ כל כך הפקיר פצועים בשטח בלי שום היסוס או דוגמה אישית? איך אדם שחתום על לא מעט פעולות נועזות הפך לסמל לכל מה שרקוב בשלטון הישראלי?

לזכותו של גלנט ייאמר שאף אחד לא רצה שהוא יהיה שר החינוך, בטח לא הוא. הוא מכוון הרבה יותר גבוה. אם לא שמתם לב, מודעות עצמית זו לא התכונה הכי חזקה של הבחור שהעניק לעצמו את הציון העגול "90" במבחן המסכם. האמת היא שבקואליציה של נתניהו היו מועמדים ראויים הרבה יותר לתפקיד שר החינוך מאשר הגנרל לשעבר. כמה יותר ראויים? שניים מהם הקדישו את כל חייהם לחינוך. ד"ר יפעת שאשא ביטון הייתה מורה ומחנכת בבית ספר תיכון, ויש לה שלושה תארים בחינוך. חילי טרופר, בעל תואר שני בחינוך יהודי, היה מדריך חבורות רחוב, ניהל עמותה חינוכית-חברתית לקידום בני נוער בפריפריה, עבד בחטיבת החינוך של עיריית בת ים וניהל את "תיכון ההזדמנות האחרונה" המפורסם של רמלה. גם למיכאל ביטון יש עבר עשיר בתחום החינוך, וגם גילה גמליאל ראתה בעצמה מועמדת קלאסית לתפקיד. אבל הפוליטיקה הישראלית לא בנויה בצורה כזאת שהאנשים הראויים מתמנים לתפקידים. דמיינו איך זה מרגיש לחיות במדינה בה דוקטור לחינוך, עם ניסיון מיניסטריאלי וביצועי מוכח, זוכה למינוי שרת החינוך, ולא גנרל שבילה את רוב חייו בתוך מערכת צבאית, ואת שאר חייו העביר בהעתק של הטירה של הנסיכה הנרדמת מדיסנילנד.

ושיהיה ברור, זה גם באשמתנו. למרות כל הניסיון הגרוע שצברנו, אנחנו ממשיכים להמליך פה קצינים בכירים לתפקידי מפתח בלי שום קשר ליכולות שלהם. מימין ומשמאל, אנשים שמתגאים במספר הערבים שהם הרגו נחשבים לכוח אלקטורלי בכיר. הדוגמה הבולטת ביותר כנראה היא בני גנץ. נראה שכבר נכתב הכל על הפארסה שהיא הקריירה הפוליטית של "ראש הממשלה החליפי". קריקטורה פתטית וגרוטסקית של מצביא חסר מודעות שלא הצליח להתמודד עם המציאות הפוליטית המוכרת לעייפה של ישראל בעידן נתניהו. החייל האמיץ שוויק, רק הרבה פחות מצחיק ועם סוף הרבה יותר ברור. גם גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שקדם לבני גנץ, זכה ובצדק לביקורות קשות בעקבות החבירה המגונה לממשלתו של הנאשם בפלילים. ואולם, באופן יחסי, יואב גלנט, מי שהיה לרגע "הרמטכ"ל הבא של צה"ל" בין אשכנזי לגנץ, לא זכה לכמות הבוז והאיבה האישית שזכו שני חבריו לפורום מטכ"ל. יכול להיות שפשוט לא היו ממנו ציפיות.

היה לו מעל לחודש להתכונן, ובכל זאת הפקיר פצועים בשטח. יואב גלנט (צילום: אתר רשמי, עודד קרני, לע״מ)

שווה להיזכר: בפברואר 2011, בדיוק לפני עשור, בוטל מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. הסיבות היו משפטיות, סבוכות וטכניות במהותן, אבל הצופה הממוצע במהדורות החדשות יכול היה להבין אותן בקלות בזכות תמונת סטילס אחת שנחשפה בתחקיר עיתונאי. התמונה חשפה אמת פשוטה לחלוטין: האלוף גלנט גר בארמון. היו שם חשדות לעבירות תכנון ובנייה ופלישה לשטח ציבורי, אבל גם אם הכול היה שם כשר - התמונות היו קשות מדי. ברגע שהתקשורת התחילה לכנות את האזור בשם "נחלת גלנט" היה ברור שהעסק גמור.

משהו בישראליות הבסיסית סירב לקבל את העובדה שהחייל מספר 1 יתגורר בנחלה, כמו איזה סוחר עבדים באלבמה של המאה ה-18. משהו בצניעות הצה"לית סירב לקבל שהמפקד של צבא העם יגור באחוזה שנראית כאילו נלקחה מתוך דרמה היסטורית של ה-BBC. זה המפקד של צה"ל, לא הלורד של רמות מנשה. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק הודיעו לגלנט על ביטול המינוי, ולבסוף העניקו את התפקיד לבני גנץ, שהחליט לפרוש מצה"ל במרמור לאחר שגלנט קיבל את התפקיד, והתגייס בחזרה כדי להתמנות לרמטכ"ל. במילים אחרות, אם גלנט היה בונה את ביתו כחוק, לא היינו זוכים לכל הפארסה הפוליטית המכונה "בני גנץ".

התמונות חשפו אמת פשוטה: אלוף הפיקוד המעוטר מתגורר בטירה מהאגדות (צילום: שלומי גבאי, שלומי גבאי)

אחרי שנתיים לא מוצלחות בתחום הנפט, כמנכ"ל חברה כושלת של המיליארדר והמורשע בשחיתות הטרי בני שטיינמץ, גלנט נכנס לפוליטיקה. הוא הוצב במקום השני במפלגתו של משה כחלון. באופן טבעי, כבעלים של אחוזת פאר, הוא קיבל את תיק השיכון והבינוי. בהתחלה נראה כי הוא מתכוון להביא לשינוי חברתי, כשהחל לטפל בנושא הדיור הציבורי המוזנח. אלא שבמקום לקדם את תכניות הסיוע באמצעות יו"ר המפלגה שלו, שכיהן כשר האוצר - גלנט החליט לחתור תחתיו, ולערוק לליכוד. זו היתה עריקה איטית, ארוכה וחסרת כל סטייל. בעודו מתפקד בפועל כשר מטעם מפלגת "כולנו", הוא התחיל לשמן את המערכות הפנימיות של המפלגה הבאה שלו. וכך, ניצל השר את מעמדו כדי למנות למנהל הראשון של הרשות להתחדשות עירונית פונקציונר בכיר במרכז הליכוד. ברגע האמת העדיף את הפוליטיקה המכוערת והמיושנת על חשבון אזרחי המדינה.

ובכלל, אם תחפשו ציטוטים שלו מתקופותיו כשר השיכון או שר הקליטה, תמצאו בעיקר אמירות שלו בענייני ביטחון. הוא מרבה לדבר על הגרעין האיראני ועל הסוגיה הפלסטינית. שיכון? קליטה? חינוך? תנו לו לדבר על ערבים! אלה כמובן לא היו הפעמים היחידות שגלנט הציב את עצמו במרכז מטעמי אגו וחשיבות עצמית. יכול להיות שכשאתה גר בטירה מהאגדות אתה מתחיל לאבד קשר למציאות.

שילם מחיר על כך שעשה את העבודה שלו. קלמן ליבסקינד (צילום: נמרוד סונדרס)

כולם זוכרים כמובן את הארמון המלכותי שבו מתגורר גלנט, אבל פחות אנשים זוכרים שמי שחשף את העבירות של גלנט היה עיתונאי "מעריב", קלמן ליבסקינד, עוד הרבה לפני שאהוד ברק החליט למנות את גלנט לרמטכ"ל. על עבודתו העיתונאית, שנעשתה ביושר וללא דופי, ליבסקינד זכה להתנכלות חמומת מוח של ממש. אחרי 21 שנים של שירות, ליבסקינד נזרק מיחידת המילואים שלו. כל ימי האימון והתרגילים נמחקו, וקצינת הקישור קיבלה הוראה למחוק את שמו מהרשימות. אלוף הפיקוד שלו באותם ימים היה לא אחר מאשר יואב גלנט.

זו הייתה התערבות ברוטאלית של איש עם כוח שהצטייר כאדם שלא מסוגל לתפקד תחת הלחץ הביקורתי הקטן ביותר. אדם שלא מסוגל להפריד בין עיקר לטפל. בין ענייניו האישיים לטובתה של המדינה. מזל שהוא לא מונה לרמטכ"ל, עצוב שהוא עדיין בחיינו, בתפקיד לא פחות חשוב. אפשר היה לקוות שנלמד משהו מכל הסיפור הזה, אבל כמה כבר אפשר ללמוד במדינה היחידה בעולם שלא היה בה יום לימודים אחד בשנה האחרונה בה כל הכיתות הופיעו לבית הספר? נו טוב, לפחות הרווחנו רגע חסד קטנטן עם חיוך של יונית. במציאות שלנו זה לא מעט.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully