טקס האוסקר התקיים השנה במועד מאוחר מהרגיל, בעקבות הקורונה. המגיפה גם הובילה לכך שרק שניים מן הסרטים שהיו מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, "ארץ נוודים" ו"צעירה מבטיחה", עלו למסך הגדול אצלנו. אחרים הגיעו ישירות לסטרימינג, ושניים טרם הופצו - "האב" בכיכובו של אנתוני הופקינס, שאמור לעלות בשלהי החודש הבא, ו"מינארי", שיעלה בסוף השבוע הזה.
למרות היותו דרמת אינדי דל תקציב, שהמשתתפים בה אינם שמות מוכרים ברחבי העולם, הסרט הצליח להגיע רחוק - כולל שש מועמדויות לאוסקר וזכייה אחת. יון יו-יונג זכתה בפסלון בקטגוריית שחקנית המשנה, ובגיל 74, לאחר קריירה מפוארת בקוריאה, הפכה לראשונה גם לכוכבת בינלאומית. נאום הזכייה, והדינמיקה שלה עם בראד פיט שהעניק לה את הפרס וגם הפיק את "מינארי", הפכו אותו לסנסציה בין לילה.
אז מה הסיפור של הלהיט המפתיע? נתחיל עם השם שלו - מינארי הוא צמח קוריאני, שיש לו סגולות רבות, למשל היכולת לפרוח איפה שלא ישתלו אותו. את הסרט כתב וביים לי אייזק צ'אנג, שגדל בארקנסו של סוף שנות השבעים כבן למשפחה של מהגרים קוריאנים.
על בסיס סיפורו האישי, הוא מציג כאן את קורותיו של גבר קוריאני בגילומו של סטיבן יאון, מי שהתפרסם ב"המתים המהלכים" ו"בערה". הוא מגיע לאמריקה בתקווה לפתח בה קריירה חקלאית, וגורר עמו את זוגתו, את אמא שלה, את בתו ואת בנו, שסובל מפגם בלבו.
קריסטן יונסו-קים, מבקרת קולנוע אמריקאית מצוינת ובמקרה גם אישה עם שורשים בקוריאה, כתבה ש"מינארי" מפליא לשקף את החוויה הקוריאנית-אמריקאית, ואני מרשה לעצמי להוסיף שזה גם סרט עם מימד אוניברסלי. באותה מידה, הוא היה יכול להציג סיפור על משפחה פרסית שמגיעה לקיבוץ בישראל של שנות השישים. כיאה לכך, הסרט יעלה אצלנו השבוע.
הרבה לפני ההפצה בארץ והחגיגות באוסקר, השתתפתי בהקרנת בכורה וירטואלית מיוחדת של הסרט, שבסופה התקיימה שיחה עם יוצריו וכוכביו. את מירב הצביטות בלחי קיבל אלן קים, השחקן בן השמונה המגלם את הילד, וקמפיין יחסי הציבור של "מינארי" היטיב לנצל את מתיקותו כדי לגרוף עוד קצת אהבה.
מן הצד השני של ספקטרום הגיל והניסיון, ניצבת יון יו-יונג, שאת פסלון האוסקר קיבלה על הופעתה המזהירה בדמותה של הסבתא. "כיוון שזה סיפור אישי של הבמאי, שאלתי אותו האם לנסות לחקות את הסבתא שלו. הוא אמר לי שלא, ונאנחתי לרווחה, כי המשמעות היתה שאוכל לעשות את הדברים בדרך שלי", סיפרה. "בסופו של התהליך, חשבתי על הסבתא שלי, שהייתי מאוד מרושעת אליה. גדלתי בקוריאה אחרי מלחמת העולם השנייה. המדינה היתה מאוד ענייה, וכדי להביא לנו מים, היא היתה צריכה ללכת לבאר, ואז היתה חוזרת מלוכלכת, ואני ניצלתי זאת כדי להתנהג אליה ברשעות. עד היום אני שבורת לב מכך ומלאת חרטה, והכנסתי את הרגשות האלה לתוך העבודה שלי על הדמות".
"המשפחה שלי איבדה הרבה מן האדמות שלה במלחמה", מוסיף הבמאי. "המשימה להשיג אדמות חדשות נפלה על אבא שלי, והוא ראה במעבר לאמריקה הזדמנות לעשות זאת. אדמה היתה חלק מאוד חשוב מן הקיום שלו בארקנסו, אבל גם כשאני מגיע לבקר בקוריאה, אני מרגיש חיבור רוחני לאדמה. היה לי חשוב שהסרט ידבר על הזיקה שבין האדם לאדמה, ולכן גם קראתי לו 'מינארי' - רציתי שהשם שלו יבוא מן האדמה, כי בסופו של דבר, הכל בא משם".
בניגוד לנהוג בהוליווד, הצוות של הסרט כלל הרבה קוריאנים-אמריקאים. "העורך הארי יון היה עורך סצינות כבר במהלך הצילומים, ובאופן כללי עבד מאוד מאוד קשה, כי הסרט היה כל כך חשוב לו", אומר הקולנוען. "מעצבת ההפקה יונג אונק-לי ידעה בדיוק מה יהיה למשפחה קוריאנית בבית בתקופה כזו. המון אנשים מאחורי הקלעים דאגו שהכל יהיה מדויק, והיה לי חבר שפשוט בא לצילומים וסחב לנו בקבוקי מים ועזר בכל מה שהיה צריך".
והיה צריך הרבה מים, כי ככה זה כשמצלמים בדרום ארצות הברית. "הצילומים היו מאוד קשים. היה מאוד חם, והיו לנו גם מגבלות של זמן", מסביר הבמאי. "בגלל חוקי העבודה עם ילדים, הזמן שלנו איתם היה מוגבל במיוחד, אבל שני השחקנים התמודדו עם זה בצורה מרשימה. זה היה קשה במיוחד לאלן, שנמצא כמעט בכל סצינה וסצינה. המשפחות שלהן היו איתנו ודאגו לשמור עליהם רעננים במרווחים שבין צילומי הסצינות, שזה תמיד הזמן הכי מתסכל לילדים במקצוע הזה".
הפוקס חוזר לרגע לכוכב הצעיר, שהולך ומתגלה כילדון החמוד בעולם, ומבטיח למעריציו החדשים שהוא מתכוון לשחק בעוד סרטים. אך השורה התחתונה שייכת לבמאי, עם משפט יפה שמחדד את האוניברסליות של "מינארי" ואת הרלוונטיות שלו לכל מדינת הגירה - "זה סרט על חקלאות, ועל מהגרים, ואני חושב שאלה דברים דומים", הוא אומר. "אצל משפחות מהגרים, כמו בגידולים חקלאיים, הרבה פעמים צריך לחכות ליבול השני כדי שהעסק יתחיל לפרוח".