להיות ילד או ילדה זה תמיד מאתגר, וכשאת ילדה שנולדה בגוף של בן זכר - זה מאתגר שבעתיים. זה הסיפור של סשה, תלמידת יסודי צרפתייה שהמורות שלה לא הסכימו שתבוא לבית הספר לבושה בגדי נשים, חבריה לכיתה הציקו לה ומנהל בית הספר סירב לעזור לה. מי שעמדו לצידה לאורך כל הדרך היו הוריה, שנאבקו על זכותה להגדרה עצמית ובמסגרת המאבק שלהם, עוררו את תשומת לבו של הבמאי הצרפתי סבסטיאן ליפשיץ. התוצאה היא הדוקו "ילדה קטנה", שסחט ביקורות משתפכות ושבר שיאי צפייה בטלוויזיה הצרפתית. כעת, לאחר שהוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הוא זמין לצפייה ב-VOD של HOT, סלקום, פרטנר ו-yes, וגם באתר של לב.
ליפשיץ, איתו אני משוחח בזום, הוא יוצר תיעודי מוערך ופורה. בעבר זכה לשבחים גם על הדוקו "במבי", שהציג את דיוקנה של האמנית מרי-פייר פרובו, אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בצרפת. "במהלך הצילומים, שאלתי אותה באיזה נקודת זמן הבינה שהיא אישה", הוא מספר. "היא ענתה לי - אף פעם. כלומר, לא היתה איזו נקודת אפס שבה הזהות שלה התעצבה. היא תמיד הרגישה באופן הכי עמוק שהיא אישה. לפני כן, חשבתי שזה משהו שקורה בשלב ההתבגרות המינית או לאחר מכן, אבל אז הבנתי שזה לא קשור לכך בכלל. הבנתי שזה יכול לקרות בגיל צעיר מאוד".
"החלטתי בעקבות זאת ליצור סרט תיעודי על ילדה במצב הזה", הוא ממשיך. "הצעד הבא שלי היה לחפש את גיבורת הסרט. נכנסתי לפורמים אינטרנטיים של משפחות שיש להן ילדות כאלה. לא פעם, הן מיואשות, כי כמעט ואין בצרפת מי שיעזור להן, בטח אם הן לא גרות בעיר גדולה כמו פריז. המשפחה של סשה, שחיה בפרובינציה, היתה כבר מותשת משנים של מאבק חסר תוחלת ושל התמודדות עם רופאי משפחה שהודו שהם לא יודעים מה לעשות, ומוסדות שהפגינו כלפיהם עוינות מתוך בורות. כשהיא פגשה אותי, היא שמחה שסוף כל סוף מישהו לא שופט אותה, אלא להפך - מעריץ את המסירות שלה ומתכוון לעזור לה לענות על השאלות שיש לה".
אחת הביקורות המחמיאות בתקשורת הבריטית אמרה שזה מסוג הסרטים שיכולים לשנות את העולם. לכך התכוונת?
"אנחנו חיים בחברה שבה הגבולות המגדריים ברורים והחינוך קונפורמיסטי, כך שאם בא ילד עם זהות פלואידית יותר ולא נכנס לאחת המשבצות, זה לפעמים מעורר פאניקה אצל ההורים והמורים שלא יודעים איך להגיב. יש ילדות שגדולות בסביבה סובלנית ומרשות לעצמן להתבטא, אבל יש גם כאלה שמצנזרות את עצמן בגלל משפחתן השמרנית - מצנזרות לעד או עד שיהיו בגיל מבוגר יותר. יש כמובן גם כאלה שחוות גורל אלים, ולכן הסרט חשוב בעיני. סרטים, באופן כללי, חשובים בעיני - כילד, סמכתי על סרטים יותר מאשר על מה שלמדתי בבית ספר. הסרט יוצא מנקודת הנחה שנראות זה דבר חשוב, כי היא מאפשרת לחנך ולעורר אמפטיה".
"אני מקווה, בקיצור, שהסרט גרם ועוד יגרום לאנשים לגלות מציאות שהם לא מכירים. סוגיית הדיספוריה המגדרית, כלומר אנשים שחשים פער בין המגדר שמייחסים להם וזה שהם מזדהים איתו, היא סוגיה לא מוכרת מספיק, וניסיתי לעורר את השיח סביבה. האם הצלחתי? כשהסרט שודר בערוץ ארטה בטלוויזיה הצרפתית, הוא קבע שם נתוני רייטינג חסרי תקדים, אז כנראה שהוא נגע בהרבה מהצופים והצופות. אני מקווה שהסרט יהיה לעזר להורים, ויסייע להם להבין איך להתמודד עם דברים שקורים אצל הילדים שלהם".
ההורים של סשה מעוררי השראה.
"אכן. התגובה האהובה, המבינה והמכילה שלהם היא מבחינתי כמו הכוונה להורים אחרים - אל תפחדו, תקשיבו, תכבדו".
ובכל זאת, עם כל הכבוד כלפיהם וכלפי האומץ של סשה עצמה, היא ילדה לבנה. יכול להיות שאם היתה באה מסביבה פריבילגית פחות, היה לה קל פחות?
"קודם כל, המשפחה שלה לא עשירה. הם מעמד בינוני, לכל היותר, וגרים בסביבות ריימס, שזה ממש לא פריז. זה שאת ילדה לבנה לא אומר כלום, כי אם ההורים שלך יהיו מאוד קתולים, יכול מאוד להיות שהם ידכאו את הזהות המינית שלך בצורה אלימה. ובכלל, אין פה חוקים. יכול להיות שהתגובה במשפחה מוסלמית מסורתית תהיה טובה יותר מאשר במשפחה לבנה וליברלית, כי אהבה של אמא ואבא זה משהו שמתעלה לעתים מעל כל עניין חברתי".
סשה היתה בסך הכל בת שבע במהלך הצילומים. איזה כללים אתיים היו לך בצילומים שלה?
"בחיים לא אעשה משהו שילד לא רוצה. אתן לך דוגמה שממחישה עד כמה סשה היתה מודעת. יום אחד רציתי לצלם אותה בחדר שלה, שהוא מקום אינטימי בשבילה. היא אמרה שזה בסדר ועליתי איתה, ואז שאלתי אותה אם היא יכולה לשחק בצעצועים שלה. היא אמרה שלא, ושאלתי למה, אז היא אמרה 'כי אתה פה'. אמרתי לה 'אני יודע, תעשי כאילו שאני לא פה' והיא אמרה 'לא, אתה כן פה'. בעצם, היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת לשחק מול המצלמה. אני יכול לצלם משהו שקורה ממילא, אבל היא לא תשחק מול המצלמה, וכמובן שלא הכרחתי אותה".
אפשר לומר שהסרט מצולם וערוך כמו סרט עלילתי, ולא כמו דוקו?
"כן, אני תמיד משתמש בתחביר של סרט עלילתי כשאני יוצר סרט דוקו. החומרים תיעודיים, אבל הדרך שאני בונה אותם עלילתית. יש נקודת מבט בסרט, והיא צמודה לסשה. אני לא מתבונן בה - אני איתה. היא לא שפן ניסויים שאני מתצפת עליו, אני מלווה אותה באמפטיה".
במהלך הקשר עם ליפשיץ, מצאו ההורים של סשה מרכז רפואי שיגיש להם תמיכה, מה שהיה מבחינתם "אנחת רווחה עצומה, ושינה את חייהם". כמו כן, הם גם מצאו לה בית ספר אחר, ומכיל יותר. "למחרת שידור הבכורה הטלוויזיוני של הסרט, הייתי במתח מה יהיו התגובות בבית הספר החדש", מספר ליפשיץ. "התקשרתי בצהריים, כי היא תמיד חוזרת לאכול בבית, ואמא שלה אמרה לי 'תקשיב, לא היה שום דבר מיוחד. זה היה יום ככל הימים'. חשוב מכך, אחיה הגדול אמר לי שהמורים שלו ניגשו אליו ואמרו לו 'תעביר לסשה את המסר - בשנה הבאה, כשהיא תצטרף אלינו לחטיבה, אנחנו מחכים לה בהתרגשות ונהיה פה בשבילה".
היו גם תגובות פחות חיוביות?
"לא, ואין שום סיבה שתהיה סקנדל. סשה מחליטה לבד, לא מכריחים אותה, והכל הפיך. אם היא תרצה בהמשך להגדיר את עצמה כבן, לא תהיה בעיה. אם היא תיטול הורמונים ותעבור ניתוח, זה יהיה רק בגילאי 18-16, והכדורים לדיכוי ההתפתחות המינית שהיא לוקחת כבר עכשיו הם גם כן משהו הפיך, והם תרופה מאוד מוכרת שמשתמשים בה גם בנסיבות אחרות. זה לא איזה כישוף".
מה שלום סשה היום?
"דיברתי איתה ממש לפני כמה ימים. הסגר קשה לילדים, אבל הוא בעיקר גיהנום להורים. בסך הכל היא ממש בסדר. היא כבר בת עשר וכבר לא ילדה קטנה. הייתי רוצה לעשות עליה סרט המשך, אבל לא אמריץ אותה לכך וגם לא איזום את זה. זה צריך לבוא ממנה. היא עברה תקופה לא פשוטה, ועכשיו היא צריכה להירגע".
היום היא בת עשר. איפה היא תהיה בעוד עשור?
"אני מקווה שהיא תהיה אישה יפה ומצליחה שהגשימה את עצמה. צילמתי אותה כל כך צעירה, שקשה לדעת. קשה לי לדמיין אותה במקצוע מסוים. אולי היא תהיה רקדנית. ריקוד זה משהו שהיא אוהבת, ומגלם בעיניה נשיות. אני בהחלט רואה אותה בתחום האמנות".