הרבה כבר נאמר וגם נכתב על הריאיון של ראש הממשלה בנימין נתניהו ליונית לוי במהדורה המרכזית של חדשות 12 השבוע. הרשתות החברתיות התמלאו בפוסטים ובציוצים שניתחו את 32 הדקות הללו מכל כיוון, ורובם לא החמיאו ליונית לוי.
חלק ניכר מהביקורת שכוונה אישית אל לוי התמקדה בשפת הגוף שלה, בתגובותיה, בהבעות הפנים ובצחוק שנפלט מפיה כמה פעמים לאורך הריאיון. הבעות הפנים של לוי, או היעדרן, כבר היו נושא שיח מאוד פופולרי לאורך השנים. בשנים הראשונות שלה כמגישת המהדורה היא כונתה "מלכת קרח", "פריג'ידית" וכדומה, אחר כך היו התייחסויות קומיות לתנועת הגבות שלה, ולתזוזה שלהן מעלה ומטה יוחסה שפה מוצפנת משל עצמן.
התגובות על צחקוקיה של לוי בריאיון הזה היו מעניינות במיוחד משום שהן נתפסו על ידי רבים מהצופים כסוג של היקסמות או התחנחנות שלה מול נתניהו. ראיתי לא מעט ציוצים שתקפו אותה על תגובה מביכה, ביזיונית, "טינאייג'רית מאוהבת" אפילו כינו אותה. אני ראיתי שם משהו אחר לגמרי.
הצחוק שנפלט מיונית לא היה צחוק אותנטי, זה היה צחוק של מבוכה ומועקה. הוא הגיע בתגובה לעקיצות, מתקפות וגם ל"נה, נה, נה, נה" הילדותי והמיותר של נתניהו. אני לא מכירה את יונית באופן אישי, אבל אני כן מכירה את הצחוק הזה. צחקתי אותו גם. עשרות פעמים אולי. הפעם האחרונה שאני זוכרת הייתה לפני חצי שנה בערך, כשבעל מקצוע שהגיע לבצע תיקון כלשהו בביתי העיר משהו עמום על איך שהגוף שלי נראה. צחקתי את הצחוק הזה ומיד הסתובבתי והתרחקתי משם לחדר אחר. והייתה גם הפעם ההיא שנהגת עלתה על מדרכה ליד מעבר חצייה וכמעט פגעה בילד שלי שעמד לידי. הערתי לה, אז היא צעקה עלי "שימי לב לאן הילד שלך הולך". גם אז נפלט לי הצחוק הזה.
זה לא צחוק מתחנחן. זו חצי תגובת ברירת מחדל. זה קורה כשאת בסיטואציה מעיקה, שבה לא אבדה לך לחלוטין השליטה, אבל את גם לא מרגישה בטוחה לגמרי להגיב כמו שהבטן שלך מבקשת - כי הילד הקטן שלך לידך ואת לא רוצה שהוא ייבהל, כי את לא סגורה 100% באותו רגע שהאיש הזה על הסולם באמצע המטבח שלך באמת אמר לך את מה שהוא אמר לך עכשיו, או כי את באמצע העבודה שלך עכשיו, וזה בשידור חי בטלוויזיה.
זה צחוק שמנסה לשדר "אני לא אתן לך לראות שזה פוגע בי", זה צחוק שמנסה לגלגל את העלבון ממך והלאה. זה כמו חוק ה-3 שניות לנשמה שלך, אם אני אעשה כאילו זה לא נוגע בי אפילו לשנייה אז זה לא יכאב לי ולא יערער אותי.
כמעט מהרגע שהריאיון התחיל נתניהו שלח חיצים אל יונית, "את לא שואלת את השאלות הנכונות", "את לא נותנת לענות", "למה לא שאלת את לפיד את השאלה הזאת?" - הוא לא בא לאולפן של חדשות 12 כדי להתראיין אצל יונית לוי, הוא בא כדי להביס אותה. אם מהדורת החדשות של 12 היא מדורת השבט, הרי שיונית לוי היא הפנים שלה - הפנים של החדשות. ובקרב של נתניהו על דעת הקהל, הוא מתמודד מול כל מי שקורא תיגר על תדמיתו כמנהיג הבלעדי והנצחי של מדינת ישראל. בשביל לנצח את מדורת השבט, לא צריך להתמודד מול כל אחד מהעיתונאים שם או לתת תשובות מספקות לכל השאלות, מספיק "להרוג" את הסמל שלה.
ולכן הוא צייר מטרה על הראש של יונית לוי ועלה להתקפה. אני לא מומחית בעניין, אבל אפשר לשער שגם שאר מחוות הגוף של יונית לוי (שגם בהן עסקו בהרחבה) היו שיקוף של המגננה שאליה נכנסה - הטיית הגוף הרחק מנתניהו, הרכנת הראש וקשר העין המקוטע. למעשה רק בדקה וחצי האחרונה של הריאיון, כשכבר היה ברור שאלו דברי הסיכום שלו ועוד רגע קט הוא יצא מהאולפן וזה ייגמר, היציבה של לוי הרפתה, היא הזדקפה ויישרה את פלג גופה העליון, שעד כה היה בהסבה לצד המנוגד לנתניהו, כך שיפנה שוב אל חזית הפריים.
אתם מכירים את התחושה הזאת שיש לכם אחרי עימות עם מישהו, שאתם פתאום חושבים על תגובה מעולה שהייתם יכולים לתת לו, איזה פאנץ' חד שאם רק היה עולה לכם על הלשון ברגע הנכון היה מייבש את היריב על המקום? נראה לי שעבור לוי הריאיון הזה סיפק יותר מרגע אחד כזה. אבל חכמת הבדיעבד היא חמקמקה ומתסכלת. בסוף, ברגע האמת הצורם והלא נעים, לפעמים כל מה שיוצא לנו זה צחוק סתמי כזה, שאנחנו מקווים ששכנע מספיק אנשים שלא נעלבנו. זה לא אומר שזה מצחיק.