כואב לי על ארז דריגס. כואב לי קודם כל עבור הנשים שנפגעו ממנו (פחות עבור עצמי, ככה זה), ואחר כך - כואב לי גם על יוצר מוכשר ובמאי יוצא מן הכלל ש"חפר לעצמו את הבור", כפי שהיטיבה לנסח אחת המרואיינות בתחקיר שפורסם ב"פוליטיקלי קוראת" בעקבות הפרשה שפוצצתי אני עצמי על גבי דפי הפייסבוק. לאנשים שמתאוננים, "כמה קל היום להפיל אדם מצליח", אני עונה בתקיפות. בלב, אני קצת מסכימה.
עוד לפני כשבועיים, כשפרסמתי את הפוסט שהתחיל הכול, יכולתי להזדהות עם המקטרגים. בתוך תוכי, אולי בתוך כל אישה - פמיניסטית ככל שתהיה - מצוי גבר פטריארך שקץ בפמיניזם. הגבר הזה מדבר מתוכך כשפמיניסטיות אחרות מפרסמות דעה שנראית לך קטנונית או טרחנית, ומקניט אותך כשאת יוזמת מהלך נועז. "יאללה, יא נודניקית", "כמה צומי את צריכה", והרבה "סתמי כבר".
אותו פוסט נכתב בזהירות מירבית, לתחושתי: התייחסתי לדברים שאמר דריגס בעצמו בראיון ל"7 לילות", ובו טען שהיה שולח הודעות סליזיות ופתטיות לנשים. אני חזרתי על הדברים האלה, והוספתי שכמי שקיבלה ממנו הודעות מהסוג הזה, הן לא רק פתטיות - אלא גם פוגעניות. באותו הזמן, לא חשבתי שאותה תכתובת עם דריגס, בה הציע לי לשכב עמו מספר פעמים למרות סירוביי, עונה על ההגדרה "הטרדה מינית". באדיבות הגבר שבתוכי, חשבתי במידת מה שאולי הזמנתי את זה. לכן נמנעתי מהזכרת המושג הפרובלמטי בפוסט, ושמרתי על ניסוח עדין ומעורפל.
חרף כל הזהירות, הפטיר אליי הגברבר שבתוכי: "נו, באמת אופיר? את לא יכולה לסתום פעם אחת?". גברים אחרים שפקפקו במניעיי בתגובות הצטרפו לקול המערער והגבירו אותו לווליום מקסימלי. אבל אופיר, שכבר עברה משהו בחיים שלה ולמדה לעמוד על שלה, ענתה לכולם, "לא. לא יכולתי לסתום". ובמחשבה לאחור, באמת לא יכולתי.
את הפוסט ההוא והפוסט שאחריו כתבתי לאחר בישול ארוך ארוך, שהתחיל אי אז עם עליית "חזרות". עד אותו הרגע, היה עבורי דריגס יוצר תיאטרון מוערך אך עלום למדי, כדרכם של יוצרי תיאטרון. כל עוד השאיר את פועלו בתחומי הבמה, יכולתי להניח את התקרית מאחוריי ולהמשיך הלאה, מבלי לייחס לה מחשבה נוספת. אחרי עליית הסדרה, משהו החל לנגוס בשלווה שלי. חשתי פחות ופחות בנוח אל מול דמותו של דריגס, אך מתוקף אהבתי לסדרה, העדפתי לפנות אי אילו הסתייגויות לטובת ההנאה.
ככל שנקפו הפרקים, ודמותו של עופר (איתי תורג'מן) נעטפה ברחמים וסבלנות, כך פקעה סבלנותי שלי. התחלתי לשתף חברות ברגשותיי המעורבים במהלך הצפייה. כך גיליתי שבעולם התיאטרון, היכן שלא מניחים את כף הרגל - מוצאים נפגעות של דריגס. אחת קיבלה ממנו הודעות ללא סוף, אחרת זכתה גם בדיק-פיק ללא הסכמה ועשר נוספות מכירות מישהי שמכירה.
כמוני, גם הן סירבו לארז בנימוס, בנימה חברית, מבודחת - העיקר לא להעליב או להכעיס. הכול כדי לשמור על קשרים טובים, כי כולם חברים ומכירים ולא נעים וגם ככה קשה להצליח בתחום, והעיקר לא לערער את הקרקע הרעועה ממילא בעולם התיאטרון. כמה נשרפנו מבפנים כדי לא להישרף במקצוע, וכמה החיוך שסיגלנו לנו לנו בא לבסוף בעוכרינו.
מאחורי הקלעים, כך גיליתי, רחש שיח ער ובוער על הטרדותיו של דריגס. מבחינתי, היה זה גילוי חדש, ומרגע שנחשפתי אליו נטענתי בכעסן של אחרות. הקש האחרון היה אותו ריאיון שבו הודה בהתכתבויות שלו ובאותה נשימה הכחיש שהיו פוגעניות או לכל הפחות בלתי הולמות. דריגס לא שיקר; אני בטוחה שהאמין לעצמו בלב שלם, ולמרבה הצער, אני סבורה שגברים רבים בטוחים כי הטרדה מתמשכת היא הדרך המקובלת לפנות לנשים. אחרת אין לי עוד דרך להסביר את מגוון ההתבטאויות המחליאות באינבוקס שלי.
התובנה הזו היא שהביאה אותי להעלות את סיפור דריגס על הכתב בציבור, ולא כדי לגדוע את הקריירה שלו בשיאה. דריגס מייצג תופעה נרחבת, נרחבת מדי, של הטרדות מיניות ברשתות החברתיות. ככל שברחוב נדיר יותר למצוא פינים נחשפים בהפתעה, צביטות ישבן בלתי רצויות והזמנות קולניות למיטתם של זרים, כך אלה מיתרגמות עוד ועוד לתקשורת הווירטואלית. ובימים בהם התקשורת הווירטואלית מחליפה במידה רבה את זו המיידית, אי אפשר לטעון עוד שהטרדות טקסטואליות הן "רק הודעות". אלה החיים שלנו.
חשיבות השיח סביב דריגס איננה רק בהוקעת ההתנהגות של ארז עצמו, אלא הוקעה של תרבות שלמה אותה הוא מייצג. תרבות המשמרת את יחסי הכוחות בין גברים לנשים בתחומי עיסוק שונים, ומפקיעה מנשים את תחושת הערך העצמי, הנינוחות והביטחון שדרושה להן כדי להתקדם ולצמוח. ארז דריגס איננו הטורף המיני המסוכן ביותר בתעשייה או אפילו בעולם התיאטרון. יותר מזה, הוא רק קצה הקרחון. רק בעקבות הפוסט שפירסמתי הגיעו לפתחי עדויות על שני מטרידים מוכרים נוספים, שהתנהגותם ממשיכה להיטאטא מתחת לשטיח.
אין לי עניין בנקמה כזו או אחרת בדריגס, ואין לי הנאה בסבל שלו. אני יכולה רק להניח שהוא סובל כרגע, מפני שלא יצר איתי כל קשר מאז פרסום הפוסט. במקום מסוים גם נוח לי שלא פנה, יש בזה משהו מביך. בפשטות, לא נעים לי ממנו. לא נעים לגרום לאדם כאב, גם אם הכאיב לנשים רבות. יכול להיות שאני חומלת מדי, ויכול להיות שאני חומלת דווקא כי אני זו שזרקה את הגפרור הבוער. מפחיד לקחת עתיד של אדם בידיים שלך, ובדיעבד, מבלי להתכוון, נראה שזה מה שעשיתי. בחלומות הפרועים ביותר שלי לא דמיינתי שפוסט כזה יוביל לאייטמים במהדורות המרכזיות של חברות החדשות.
אני חומלת על דריגס, מפני שאני יכולה לדמיין דרך דמותו של עופר (איתי תורג'מן) איך הוא חווה את עצמו. בעיני רוחו, נדמה לי שהוא רואה את עצמו כקורבן העיקרי למחלה שלו. הוא ודאי לא גאה בדפוס הזה, ומרגיש פתטי, כפי שאמר בריאיון. כשצפיתי בדריגס בראיונות ובסדרה, ראיתי לפניי אדם כאוב, עצוב, שגבריותו המעורערת מתבטאת באגרסיביות כלפי נשים.
כואב לי על דריגס. כואב לי גם על בת הזוג שלו, אותה הכרתי מעט במסגרת לימודיי והתרשמתי שהיא אישה מקסימה. אך כל הכאב הזה אין בו כדי להכשיר את היחס הרעיל שהפנה דריגס לנשים רבות סביבו, חלקן נערות, כשהוא מנצל את מעמדו בעולם התיאטרון (ולאחרונה גם בטלוויזיה) כדי שיספקו את תאוותיו המיניות. הדיווחים שלפיהם תאגיד השידור "כאן" יבקש להפיק את "חזרות" ללא דריגס מכווצים את הבטן, אך הם מסמנים עוד שלב בתהליך מבורך של ניקוי אורוות בתעשיית הבידור, וראוי שעולם התיאטרון ילמד ממנו ויאמץ אותו לחיקו בהקדם. הגבר הזועף שבתוכי מוזמן להצטרף לעולם החדש.