הערצתי את וודי אלן, אבל הסדרה עליו הבהירה לי שהוא אשם במיוחס לו

למרות שהיא פגומה מבחינה אמנותית ואינטלקטואלית, "אלן נגד פארו" עומדת במשימה שנראה כי הציבה לעצמה - להוכיח מעל כל ספק את אשמתו של וודי אלן במה שיוחס לו. למעשה, האשמה שלו כל כך ברורה, שלא ברור למה החברה החולה שלנו זקוקה לארבעה פרקים שיוכיחו את זה

טריילר הסדרה "אלן נגד פארו" (HBO)

מיה פארו הכירה את וודי אלן בסוף שנות השבעים. השותפות ביניהם הולידה לא פחות מ-13 סרטים, בהם יצירות מופת קאנוניות כמו "שושנת קהיר הסגולה". אך היצירה, כפי שכתבה השבוע נועה קולר בהקשר אחר, פחות חשובה מהחיים. וגם אם התוצרת האמנותית המשותפת של השניים היתה טובה, הקולנוען המהולל הפך את החיים שלה לגיהנום. היום, בדיעבד, הכוכבת ההוליוודית מצהירה שהיתה מעדיפה לו לא היו נפגשים מעולם.

החטא של אלן, לפי העדות שלה ולפי עדויות וראיות שתומכות בה, מרובע: ראשית, הוא פיתח אובססיה כלפי בתם המאומצת, דילן פארו, ותקף אותה מינית כשהיתה בת שבע; שנית, הוא שלח את ציפורניו לבת מאומצת אחרת שלה, סון יי פרווין, ובהיותה קטינה, צילם אותה באופן פורנוגרפי והחל לנהל איתה מערכת יחסים (לאחר מכן הם הפכו לבעל ואישה, וחיים ביחד עד היום); שלישית, הוא מעולם לא לקח אחריות על כל זה, וממשיך להתכחש למעשיו עד רגע זה; ורביעית, הוא נעזר בכוחו בתור אחד האנשים המוערכים בהוליווד כדי להפעיל מכביש לחצים ולהשתיק אותה וכל מי שידבר נגדו.

כל הדברים הללו פחות או יותר ידועים כבר מתחילת שנות התשעים. האמת סביבם הלכה והתבהרה עם הזמן וכעת מגיעה "אלן נגד פארו", סדרה תיעודית מדוברת מבית היוצר של HBO שעלתה השבוע בארצות הברית וגם בישראל, ומציגה בפנינו את העובדות בצורה מפורטת ומוסמכת מתמיד.

יותר מאשר סדרה, היוצרים הוותיקים קירבי דיק ואיימי זירינג מגישים כאן כתב אישום נגד אלן, שבעצמו לא מתראיין פה, וזוכה לייצוג באמצעות קטעים מן האוטוביוגרפיה הטרייה שלו. תחת זאת, מתבססים השניים על קטעי ארכיון ועל רצף של ראיונות עכשוויים: עם מיה פארו; עם דילן פארו; עם אחיה רונאן, העיתונאי שעם ובלי קשר חשף את פרשת הארווי ווינשטיין; עם מקורבים אליהם; ועם כמה מן האנשים שטיפלו בזמנו בפרשה, בראשם פרנק מאקו, התובע שהחליט לא לקדם את ההליכים נגד הקולנוען המושמץ, אף שהאמין כי יש לכך הצדקה. הוא נמנע מכך בשל סיבה אחת ויחידה - מפני שידע כי הדבר ידרוש מן הקורבן שלו, כזכור ילדה בת שבע, לעלות לדוכן העדים, והוא רצה לחסוך זאת מנפשה הצעירה והשברירית.

עוד בוואלה!

"החיים שלי מלאי חרטות": ריאיון עם וודי אלן

לכתבה המלאה
מפורט מתמיד. מתוך "אלן נגד פארו" (צילום: HBO)

הסדרה חושפת לראשונה גם קטעי וידיאו ביתיים שמיה פארו צילמה בזמן אמת, בהם דילן מספרת על התקיפה של אביה המאמץ - והעדות שלה עקבית ונטולת חורים. חשיפות נוספות הן של קלקולים שהתרחשו בזמן החקירה וההערכה הפסיכולוגית של הילדה. דברים מוזרים התרחשו, ראיות נעלמו, ו"אלן נגד פארו" מעלה את הסברה שידו של הקולנוען המקושר היתה במעל, וחבריו בחלונות הגבוהים התגייסו למסע ההשתקה.

לאורך ארבעת פרקי הסדרה, שרובם משתרעים מעל שעה, יש עוד כמה גילויים - חלקם מחזקים דברים שכבר היו ידועים, חלקם רק מאשררים אותם וחלקם חדשים לגמרי. כך או כך, לאחר הצפייה ב"אלן נגד פארו", קשה שלא להגיע למסקנה שוודי אלן אשם.

לא אשקר: קיוויתי למסקנה אחרת. בתור מי שמשוכנע כי מדובר באחד מן הקולנוענים הגדולים בכל הזמנים; בתור מי שסבור כי בפרט, שיתופי הפעולה שלו עם פארו הולידו מורשת שיהיה טרגי להיפרד ממנה; בתור מי שראיין אותו פעמיים והיה שמח להיפטר מרגשות האשמה בנושא; בתור מי שהיה חלק, גם אם בורג קטנטן, באותו מנגנון הערצה שהקל עליו לחמוק מאחריות. בתור כל זה, היה לי נוח לחשוב אחרת, אבל אי אפשר.

למעשה, האמת שעולה מ"אלן נגד פארו" כל כך ברורה, עד שבסופו של דבר נותרים עם סימן שאלה אחד בלבד - למה בעצם צריך ארבעה פרקים בשביל להוכיח אותה? התשובה קשורה כמובן בתרבות הבינג' השולטת היום, ומחייבת מוצר תרבותי להתפרש על פני כמה חלקים כדי שידברו עליו, אבל גם במשהו עמוק יותר. אנחנו, כחברה, כפי שהוכח השבוע גם בפרשת עמוס עוז, עדיין נוטים להטיל ספק בקורבנות ובאינטרסים שלהן. לכן, סרט דוקו תמציתי שהיה מציג את האקדח המעשן נגד וודי אלן, היה נפסל בתואנה שאינו משכנע מספיק - לשם כך, הציבור דורש לא פחות מאשר פרויקט מנופח, שהופך כל אבן אפשרית ויורד לרזולוציות הכי נמוכות גם הרבה אחרי שהאמת ברורה לכל בר דעת.

לא לוקח אחריות על כלום. וודי אלן (צילום: אימג'בנק) (צילום: GettyImages)

האורך הוא פגם אמנותי אחד של הסדרה, שגם נמרחת יתר על המידה וגם מתקשה להחליט תוך כדי מה הטון שלה - האם היא שומרת על ריחוק, או מעורבת רגשית? האם מדובר בתחקיר יבש וקורקטי, או ביצירה אינטימית ואמפטית? רגע אחד נראה שהתשובה האופציה הראשונה, אך רגע אחר הכל מתהפך.

נוסף לכך, הפרויקט הזה חוטא מכמה בחינות בחוסר יושרה אינטלקטואלית. דבר ראשון: הסדרה מתעלמת מכך שמבחינה ציבורית, לפחות בארצות הברית, וודי אלן אינו אלא גוויה תרבותית. נכון, הוא ממשיך לצלם סרטים - אבל באירופה. באמריקה, אף אחד לא רוצה לעבוד איתו או לשמוע עליו, וגזר הדין הציבורי לגביו התקבל כבר לפני שנתיים-שלוש. אמנם, כשהחלו לעבוד על "אלן נגד פארו" בתחילת העשור הקודם, הסיטואציה היתה אחרת לגמרי, אבל דברים השתנו והיוצרים לא מציינים זאת, אולי כדי להעצים את הדרמה סביבם.

דבר שני: אולי בגלל שהיא תלויה בשיתוף הפעולה מצידם, הסדרה מתייחסת למיה ולרונאן פארו בתור קדושים. היא מציגה בצורה מבטלת את ההאשמות לפיהן מיה התעללה בסון יי פרווין ובילד מאומץ אחר שלה, מוזס פארו. אולי זה נכון ואולי זה שקר - אבל זה ראוי להתייחסות יותר מאשר כמה שקופיות שמפריכות את הדברים. אין גם שום התייחסות לכך שהיא הגינה בעבר על עבריין מין אחר, רומן פולנסקי. בצד זאת, היוצרים עושים הנחות לרונאן, ומתעלמים מסימני השאלה שעלו לאחרונה לגבי הפרקטיקות העיתונאיות שלו. כל זה, כמובן, לא מפריך במאום בדל טענה לגבי וודי אלן. הן היו שריריות באותה מידה גם אם הסדרה היתה מקפידה להציג את התמונה במלואה.

דילן פארו כשהיתה בת שבע. מתוך "אלן נגד פארו" (צילום: HBO)

בשלב מסוים, הסדרה עוצרת כדי לעשות את הקישור בין המעשים של אלן והיצירה שלו - למשל, "מנהטן" משלהי שנות השבעים, שבו הגיבור בגילומו מנהל רומן עם קטינה, המוצגת כמי שדוחפת אותו לכך וגם רוצה עוד ועוד סקס.

צפיתי בסרט הזה שוב לפני כמה שנים, ואכן מדובר ביצירה פדופילית ודוחה גם בלי שום קונטקסט, שלא ברור איך מלכתחילה העפילה למעמד של קלאסיקה מודרנית. הבעיה היא שהסדרה משתמשת בו, כמו גם בסרטים אחרים של אלן ובתסריטים גנוזים שלו, כדי לנסות לטעון שהיתה לו אובססיה ייחודית לנשים צעירות.

אובססיה? כנראה שכן. ייחודית? ממש לא. כל דברי ימי התרבות האמריקאית, ולא רק הקולנוע האמריקאי, מלאים סיפורים על רומנים בין גברים ונשים שהיו יכולות להיות הבנות או הנכדות שלהן. אין על כך מילה בסדרה, שמעדיפה להפיל את הכל על אלן, ולעשות הנחות לכל השאר, ואף מתעלמת מן העובדה שבסרטים רבים של היוצר האלמנט הזה בכלל לא קיים (והערה נוקדנית: אחד מכיתובי התמונה בסדרה מציין ש"פשעים ועבירות קלות" הופק ב-1994, אך הוא מ-1989).

לפחות בחזית אחת, הסדרה כן מגלה יושרה אינטלקטואלית מוחלטת. בימים הקרובים ודאי נקרא הרבה ציוצים, פוסטים ומאמרים של אנשים שמתוודים שהם בעצם תמיד שנאו את הסרטים של וודי וחשבו שהם מוערכים יתר על המידה. בכתיבתם כך, הגיבורים הגדולים הללו בעצם יעשו לעצמם ולכולנו חיים קלים, שהרי אם גוף היצירה של העבריין המיני לא ראוי מלכתחילה, אז אין צורך להתחבט כיצד לנהוג במורשת שלו.

אך הסיטואציה מורכבת יותר, והסדרה מודה בכך. היא מזמינה רצף מבקרים ובעיקר מבקרות בעלות שם כדי להטיח במצלמה את האמת המרה - רבים מסרטיו של וודי אלן מופתיים, ועכשיו עולה השאלה איפה לשים אותם.

דילן פארו כיום. מתוך "אלן נגד פארו" (צילום: HBO)

מבחינתי, זו לא שאלה תיאורטית. אני מלמד כעת סמסטר בקונטיקט, ממש במקרה המדינה שבה אלן ביצע לכאורה את פשעיו. אחד הקורסים עוסק בייצוג של נשים יהודיות על המסך, ומתבקש להקרין בו סרטים של היוצר המושמץ, למשל האפיזודה שלו ב"סיפורי ניו יורק" - אך לא אעשה זאת, בטח לא עכשיו. אולי בעתיד? אולי. בטח לא עכשיו.

"אלן נגד פארו" נמצאת בתהליכי עבודה כבר זמן רב, אבל הגיעה אלינו בעיתוי מעניין - דווקא בשבוע שבו הציבור הישראלי נדרש להתעמת עם המורשת האישית והאמנותית של יוצר גדול אחר, משמעותי עוד יותר בהקשר המקומי. בשלב מסוים, מתארת הסדרה כיצד צייצה נטלי פורטמן "אני מאמינה לך, דילן", מה שמעלה את התהיה כיצד תנהג כעת, כשתיוודע לה עדותה הטרייה של גליה עוז. האם תצייץ "אני מאמינה לך, גליה?" ותתנצל על כך שעבדה עם אביה על "סיפור על אהבה וחושך?"

מה שבטוח: לה, לי, לנו, לאמריקאים - יש עוד הרבה מחשבות לעשות. "אלן נגד פארו" מוצגת כסדרה האולטימטיבית שבאה כדי לסיים את הפרשה אחת ולתמיד, אך למעשה - הדיון האמיתי רק מתחיל.

"אלן נגד פארו" זמין ב-HOT, yes וסלקום TV

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully