לגליה עוז יש זיכרון אחד טוב מאבא שלה שבו היא פעוטה שצועדת במגפי גומי בשבילי הקיבוץ החשוכים ביום חורפי וגשום. הוא מלווה אותה עם המטריה שלו לבית הילדים, שם היא ישנה כמו בכל לילה, כמו כל ילדי הקיבוץ, בלינה משותפת. אין בו שום דבר מיוחד בזיכרון הזה שמסמן אותו כ"טוב" בעיני הקורא של ספרה החדש "דבר שמתחפש לאהבה" (כנרת זמורה ביתן), אבל הוא חקוק כטוב, בזיכרונה של עוז, משום שנעדרים ממנו (עדיין) האימה והדחייה שבהן היו רוויים היחסים שלה עם אביה, הסופר המנוח עמוס עוז. תשאלו את עצמכם כמה רע צריך להיות הרע, כדי שדבר כל כך גנרי וחסר ייחוד יהיה הטוב?
החיים בבית משפחת עוז לא היו פשוטים לאף אחד כנראה, אבל לגליה עוז במיוחד. קשה להגדיר מהו בדיוק ספרה החדש. היא מנסה להסביר בו את הנסיבות שבהן גדלה וחייתה לא מעט שנים. חיים של ילדה כמו חורגת בתוך משפחתה הביולוגית שלה, תחת דמות אב נערצת אך גם עריצה, שהטילה את חיתתה על כל בני הבית אך עליה במיוחד. זו עדות קשה וכואבת שכתובה בגוף ראשון ומתארת צלקות שנחרתו זו על גבי זו, והתוצאה היא רקמת צלקת קהה ומחוספסת שהתחושה בה כמעט ואבדה.
זה לא ספר אמוציונלי, אך הוא מכאיב לקריאה. אף שהוא כתוב בסגנון כמעט אקדמי (עוז גם מרבה לצטט בו חוקרים מתחום הפסיכולוגיה וכותבים אחרים), שכמו יוצר ריחוק בין התוכן הקשה ובין הקורא ואולי גם בינו לבין הכותבת, ניכר בו שזהו טקסט מנומק עד זרא, עד מיאוס כמעט. הוא גם אמין מאוד, בעיני.
היא מתארת בו התעללות פיזית ורגשית ביבשושיות מתעתעת. זה הסיפור שהיא ניסתה לספר פעמים רבות לאנשים שהחשיבה כקרובים אליה, חלקם אפילו שותפי גורל במידה מסוימת - כמו בני משפחתה, והושתקה ומוסמסה. פעם אחר פעם התבקשה לא להשחיר את דמותו הצחה של אביה בשם מורשתו וגרוע מכך, במקרים רבים טענותיה ופצעיה זכו לביטול והתעלמות או שהאשמה גולגלה לפתחה ("היית ילדה קשה", "נולדת מרירה").
עוז מתארת ילדות וגם בגרות בצילה של הורות רעילה, מערערת, לא יציבה ונפיצה. דבר מה שיכול להתהפך עליך בכל רגע, בלתי צפוי, אך גם מודע לעצמו ובעל מנגנון הסתרה מובנה, גם של אביה עצמו וגם של שאר בני הבית שהפכו למשתפי פעולה לטובת השמירה על ההילה הציבורית המאוד מסוימת של סופר ואיש רוח "יפה נפש" - כפי שהיא מגדירה אותו, מוערך. קונצנזוס של הומניזם וליברליזם.
היא לא יודעת להסביר מדוע הייתה דווקא היא אבן שואבת למשטמת אביה. לעוז יש עוד אחות ואח ויש לה גם אמא. לדבריה, כולם היו נתונים במידה כזו או אחרת לזעמו הקדוש ולשליטתו של האב. ב"דבר שמתחפש לאהבה" היא מתארת במפורש מקרה אחד שבו הייתה עדה כאישה צעירה לאירוע שבו אביה היכה את אמה, מקרה שהעיר בה זכרון עמום על מקרים נוספים כאלה שהודחקו ברבות השנים. על אחיה ואחותה היא אינה מדברת. כמה צורב יכול להיות עלבון של ילדה שבוודאי תוהה למה דווקא היא תמיד המטרה לחיציו הרעילים של אביה? מה יש בה שלא רק שלא ראוי לאהבה, אלא מעורר עוינות ממש?
"כשהתחלתי לכתוב הרגשתי שאני דורכת בשביל צר מאוד. הבושה והאשמה, שהן תג המחיר של התעללות מתמשכת, נטעו בי את התובנה שזה קרה רק לי, שממילא לא אצליח להסביר וגם אין סיבה לפרסם. היתה גם השאלה איך יקראו את מה שאני כותבת, כי כשמדובר באיש מפורסם ובכתיבה אוטוביוגרפית קל להניח שמדובר ברכילות ירודה, "כביסה מלוכלכת". זה לא המקרה. הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר. הספר הזה הוא עליי, אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו "מי טו", בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות".
את הדברים האלה כותבת עוז בדברי הפתיחה של ספרה, והם משמשים לה כמעין דיסקליימר ושריון. כאילו שאם תשים מראש את ההאשמות שעלולות להיות מוטחות בה בעקבות החשיפה הזאת זה יכאב פחות כשהטענות הללו יושמעו לאחר הפרסום. עוז מביטה לפחדים שלה בעיניים מהעמוד הראשון: יגידו עלי שאני שקרנית, שזה לא קרה, או שזה קרה רק לי, שאני אשמה במה שקרה לי, או שלא יתייחסו למהות ויאמרו שזו "סתם רכילות" או כביסה מלוכלכת. היא לא צריכה לדמיין איך זה ירגיש, משום שקריאה בספרה ממחישה היטב שכל הסכינים הללו כבר ננעצו בבשרה בעבר.
היא יודעת שזה יגיע והיא יודעת גם איך זה ירגיש. והיא משכנעת את עצמה לפסוע בכל זאת בשביל הצר הזה של בושה ואשמה (במילותיה), ולכאורה המניע שגרם לה בסופו של דבר להעלות את הסיפור שלה על הכתב הוא הזיכרון של ילדה שחושבת שהיא לבד, שרק לה זה קורה, והידיעה שלה בהווה שזה לא נכון. שיש עוד בתים כאלה, עוד ילדים כאלה. וסביבם כנראה גם עוד מבוגרים שרואים ויודעים ושומרים על קשר השתיקה.
גם בלי ההצדקות הללו יש מקום לספר הזה, שגליה עוז מדברת בו בכמה קולות. פעם היא העדה, פעם הקורבן, ולמודת הניסיון המר שהיא, היא יודעת גם לגלם את תפקיד החוקר הנגדי שמטיח בה את טיעוני ההפרכה וגם לענות לו. ומה היא רוצה - תשאלו. לקראת סוף הספר היא מנסה לענות גם על השאלה הזאת:
"כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושיברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט. אבל אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות... הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי".
גליה עוז לא רוצה שיפסיקו לקרוא את ספריו של אביה, היא לא רוצה למחוק את המורשת שלו. אבל היא רוצה שנדע מי עוד הוא היה. ועכשיו אנחנו יודעים.
בשנים האחרונות וביתר שאת מאז תחילת מהפכת MeToo (שלא בכדי עוז מציינת אותה במפורש) אנחנו מגלים יותר ויותר סיפורים קשים על דמויות נערצות מתחומים שונים. ככל שהמגמה הזאת מתרחבת המשא הזה הופך כבד יותר. עוד עוד אנשים שאהבנו, הערכנו וכיבדנו נחשפים במלוא פגמיהם, עוונותיהם וקלקלתם. זה לא קל לשמוע, לקרוא ולדעת. אבל זה החלק שלנו, כחברה, במהפכה הזאת. יש את מי שחוו על בשרן ובשרם את הצלקות, והתפקיד שלהם/ן (ככל שהם בוחרים לקחת אותו על עצמן/ם וגם זה לא מובן מאליו) הוא לספר. התפקיד שלנו הוא להקשיב, ולקרוא ולדעת. לשאת בתוכנו את הידיעה וההבנה של מה שנעשה להן/ם.
"דבר שמתחפש לאהבה", גליה עוז. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 110 עמודים.