פרס ישראל הוא בסך הכול עוד קסם בתיבה העמוקה של נורית זרחי

    זכייתה של הסופרת בפרס ישראל היא דבר כל כך ברור מאליו, שהוא נראה כמעט תלוש מהמציאות. לא צריך באמת ועדה ממשלתית כדי להכיר בנצחיות היצירה שלה, וביכולת שלה לנתב את הדמיון שלה לדורות של ילדים. עמית סלונים מנסה לפענח את הקסם של זרחי, וחוזר עם חידה חתולית

    • נורית זרחי
    זו לא הוועדה של משרד החינוך, זו האהבה שזיכתה אותה בפרס. נורית זרחי (צילום: הארץ, דניאל צ'צ'יק)

    "פלא זה, עין לא ראתה!", צעקה מודעת פרסומת גדולה בעיתון "דבר". הסרט המדובר כל כך, "חלף עם הרוח", יתחיל להציג במוצאי השבת בקולנוע עדן בירושלים, כמעט שנתיים לאחר שהתפרסם במולדתו. התאריך היה ה-22 באוקטובר 1941. המודעה התגאתה בכך שהסרט יציג שלוש פעמים ביום, עם הבהרה שיווקית מעניינת: "סרט זה לא יוצג בשום מקום אחר במחירים רגילים, אלא לאחר שנה תמימה". לילדי דור הנטפליקס זה יישמע מוזר. סרט אחד מוצג שלוש פעמים ביום, וכבר מראש אפשר להמר שימשיך להציג לפחות שנה. לצד המודעה הגדולה, באותיות צנועות יותר ובולטות פחות, נכתב בנוסח מנומס: "בת נולדה לנו וקראנו את שמה - נורית".

    על המודעה חתמו אסתר וישראל זרחי מירושלים. השם "נורית" היה מנוקד. סביר להניח שנאלצו לשלם אקסטרה על הבחירה הזאת. זה היה שם חדש יחסית. סוג של רומי, אדל ולני של הימים ההם. ההורים ניקדו את השם לא בגלל שיש דרך אחרת להגות את השם, אלא כדי לתת לו כבוד. בבית קראו לה נוּנה. את האהבה לשפה היא ינקה משם, מהרגע הראשון. האהבה הזאת גרמה לה לכתוב מאות שירים וסיפורים. האהבה הזאת זיכתה אותה אתמול בפרס ישראל, ובצדק.

    מעניין להיתקל במודעה הזאת, בשנה ה-80 לפרסומה. הסרט "חלף עם הרוח" נכנס למיתולוגיה של הקולנוע העולמית, אך בשנה האחרונה נתקל בזעמה של אמריקה הליברלית שהחליטה לעשות בו סימנים כמנהג התקופה. להבדיל, נורית זרחי הפכה להיות סוד ישראלי שמור יחסית. מקצת ספריה אמנם תורגמו לגרמנית, ספרדית, צרפתית, ערבית ואנגלית. ספרה על הפילה הקטנה "טינטורו" תורגם אפילו למספר ניבים באזור הודו ופקיסטן. אבל במהותה, הכתיבה שלה טבולה בישראליות, כמו שהמבטא של סקרלט או'הרה מתנגן לנו באוזן כצלילי הדרום האותנטיים של ארצות הברית.

    עוד בוואלה!

    הסופרת והמשוררת נורית זרחי היא כלת פרס ישראל לספרות לשנת תשפ"א

    לכתבה המלאה
    צלילי הדרום האותנטיים של "חלף עם הרוח" (צילום: GettyImages)

    "כשקורה לי דבר רע,
    למשל, מכה או דקירה,
    אז אמא אומרת:
    "ומה,
    וחיילים לא נפצעים במלחמה?"

    ("הנמר שמתחת למיטה", נורית זרחי, 1976)

    נורית זרחי כותבת לילדים. זו כתיבה אוניברסלית שמתאימה לילדים בבת ים, קיבוץ גן שמואל או בנגלדש - אבל אפשר לזהות שם את הילדות שלה. את אובדן האב בירושלים, את החיים הקולקטיביים בקיבוץ, את הפריחה המאוחרת בתל אביב. בלי להתנצל ובלי לעגל פינות. זרחי לא כותבת ל"צעירים ברוחם", היא לא חושבת על ההורים שמקריאים לילדים ובספק אם היא תכננה להפוך לחלק קבוע ממערכי שיעור של מורים וגננות. הכתיבה שלה לא פדגוגית ולא מתביישת - היא מכופפת את הברכיים, מסתכלת עמוק בעיניים, ומדברת לילדים. זה לא אומר חלילה ויתור על גובה המשלב, עושר השפה או שלמות החרוזים. הגאונות של זרחי נעוץ בפשטות שלה - היא כתבה בלי להתבייש שהיא כותבת לילדים.

    יהונתן גפן פתח את ספר השירים הראשון שלו, "שירים שענת אוהבת במיוחד", בהסבר מפורט על הצורך הספציפי שלו לכתיבה לילדים. התוצאה הייתה מהממת, בלשון המעטה, אבל ההתחייבות בספר הייתה לנמענת ספציפית, אחותו הפעוטה, שזה עתה התייתמה. אצל זרחי לא היה צורך בטראומות או בהסברים כדי להסליל אותה לעולם הילדים, זו פשוט הייתה מתת האל שלה. אחרי ספר השירים הראשון שלה, שנכתב בכלל למבוגרים, הגיעה ספר השירים הראשון שלה לילדים, שכלל את "אישה באבטיח", שחוה אלברשטיין ביצעה ללחן גאוני של שלמה גרוניך כמה שנים אחרי באלבום ילדים מופתי, כולו על טהרת מילותיה של זרחי, בשם "לאט, לאט, לאט" (בהמשך ישונה שמו ל"אישה באבטיח").

    "אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא
    היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה
    היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון
    ותלתה שם תמונה והכניסה ארון
    וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה
    ופתאום הסתיימה העונה"

    ("אישה באבטיח", נורית זרחי, 1967)

    חוקרת ספרי הילדים, פרופסור מירי ברוך, זיהתה את נורית זרחי כאחת מהבולטות בשינוי הדגש בשירי הילדים של ישראל בשנות ה-70 אל האינדיבידואל שהוא הילד. זרחי לטענתה הייתה מהראשונות שניסחו בשירת הילדים אמירות בוטות של הילד כלפי הוריו. לא הייתה אצלה את ההאדרה ל"ילד טוב ירושלים" שהכירה משירי הילדים של ראשית המדינה. "זה ילד התובע זכויות, שבשיריה הוא משכיל ויש לו יכולת להתווכח עם הוריו ברמתם", כתבה פרופ' ברוך במאמר מ-1998.

    זרחי לא מנסה להתחבב על ילדים. היא לא מנסה ללמד אותם, והיא בטח שלא חוטאת בהתיילדות כמו הרבה סופרים מתוסכלים שמנסים את מזלם בנישה. ההבנה של זרחי את עולם הילדים מושלם, היא יודעת מתי ילדים יודעים שמשקרים להם, היא יודעת שילדים יודעים מתי מתנשאים מעליהם ומתי מתייחסים אליהם בכבוד. היא כותבת באמפתיה ובשוויון, כמו שמגיע לילדים. כמו שמגיע לכולם. כיאה לעולם הדינמי שבו אנחנו חיים, הכתיבה שלה השתנתה במהלך הדורות, כמו הילדים עצמם. השפה נשארה עשירה אך השפה הייחודית הפכה לכלי, לא למטרה עצמה.

    הרעיונות והמחשבות הקיומיים יותר של זרחי הפכו לחלק מהכתיבה. מחשבות קיומיות ונוגות, גם כאלה על בדידות וזקנה הגיעו לספרים שלה. הילדים, למען הסר ספק, לא נרתעו מזה, בדיוק כפי שהיא ידעה שיקרה.

    "הכלב שאני הכי אוהבת זה חתול,
    החברה הכי טובה שלי זה אתה"

    ("הכי", נורית זרחי, 1987)

    קריאה מעמיקה במאות ספרי הילדים שלה תביא להכרה בדפוסים מוכרים. גם אם הם עברו מתיחת פנים במהלך השנים, הם תמיד היום שם. בין ההומור והאיגיון ישנו משחק קבוע בין אור וחושך. ישנה התבוננות נוגה בנשיות, שזרחי מוצאת בכל פינה בטבע. יש הרבה אהבה, מהסוג המשפחתי, מהסוג הרומנטי, ויש גם הרבה חלומות, הרבה מלכים ומלכות וגם הרבה מאוד בעלי חיים. למעשה, לצד הנישות המוכרות "הכתיבה לילדים" ו"הכתיבה למבוגרים" יש לזרחי סוגה שלמה של "כתיבה לבעלי חיים", או לפחות לאנשים שאוהבים אותם.

    היא יכלה לכתוב מתוך העיניים של ילד שמאבד את כלבו (כמו בשיר "בילי", שביצעה חוה אלברשטיין), וגם מתוך ניתוח תבוני של התנהגות כלבית, אחרי התבוננות שקטה בגור כלבים שמבקש להתחרדן בפיסת האור היחידה בתוך בית אפל. על כתיבתה החתולית נצטרך להרחיב במאמר נפרד, אך בקצרה אפשר לומר שאם חתולים היו יכולים לקרוא, היא בוודאי הייתה מקבלת פרס נוסף מטעמם.

    היא עבדה בהוראה וכעיתונאית, מקצועות שמצריכים התמקצעות בריאליזם. היצירה הספרותית שלה מנוגדת כמעט לחלוטין לכללי העיתונות המחויבים לאמת. הכתיבה האניגמטית שלה, ששוזרת איגיון וקסם שמתנגדים בצורה כמעט אגרסיבית לריאליזם, לא נעלמה גם כשכתבה למבוגרים. קשה בדיוק להגדיר את זה. לא מדובר בפנטזיה, אבל גם לא בריאליזם מאגי - זה משהו אחר, שלא מנסה להתחרות במציאות, אבל גם מסרב ליישר קו עם הבנאליות של השגרה.

    "פעם אחת נכנסה בלה לבית-קולנוע בקיץ, במדים קיציים, ויצאה בחורף. מבעד לדלת המסתובבת של חילופי העונות פלשו ז'אן מורו, אלן דלון, קתרין דנב, ז'אן-פול בלמונדו. בחוץ היה ריח של גשם ובגלגלי הרוח התחיל העולם מחדש — המכוניות נעו על הכבישים המוצפים כצעצועים צבעוניים, ובג'ונגלים, היא היתה בטוחה, רחצו תוכים צבעוניים את מעילי האהבה המאובקים, והכול משום שהלכה לסרט עם לֵב. כשנכנסו הוא היה חייל ביחידה מן המשרד הסמוך, כשיצאו הוא היה אהבתה".
    ("נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", נורית זרחי, 2007)

    שנת 2021 ושום דבר כבר לא ברור מאליו. לא אמנות, לא חיבוקים עם משפחה ואפילו לא צחוק ילדים בחג הפורים. הזכייה של נורית זרחי בפרס ישראל זה דבר כל כך ברור מאליו, שהוא נראה כמעט תלוש מהמציאות. לא צריך באמת ועדה של משרד החינוך כדי להכיר בנצחיות היצירה שלה, וביכולת שלה לנתב את הדמיון שלה לדורות חדשים של ילדים. רק בשנה האחרונה היא הוציאה ספר חדש, סביר להניח שיקראו אותו גם הרבה אחרי שהממשלה הנוכחית תוחלף, וילדי 2021 כבר ישכחו את התקופה המוזרה שכולנו הלכנו עם מסכות על האף.

    באחד משיריה המוקדמים, שהולחן על ידי שלמה גרוניך בתיאטרליות ראויה, מסופר על רחוב בו מטיילים בגדים, שמסתכלים באנשים המשונים שנפוחים מגאווה ואומרים אחד לשני: "מה? הם בסך הכל קולב, עליו יוצאים החוצה הבגדים". זו לא התנשאות, זו בטח לא הצהרה פוליטית - זו פשוט הצעה לזווית הסתכלות חדשה ומופלאה על השגרה. קולבים העניקו פרס לקולב. זה מוזר, כמו שזה חשוב, כמו שזה משעמם, כמו שזה מרתק, כמו שזה ראוי וכמו שזה חתול.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully