שניות בודדות הספיקו כדי להפוך את אריה שיף לאדם שנטל חיים של בן אדם אחר. הכדורים שירה, שהביאו למותו של מוחמד אל אטראש, תושב הפזורה הבדואית שניסה לגנוב את רכבו בערד, תועדו בסרטון מצמרר. המעשה הוליד דיון סוער: האם שיף פעל מתוך הגנה עצמית, ועמד בגבורה מול הפשיעה שהגיעה עד לביתו; או שמא מדובר באיש שלקח את החוק לידיים, ובדם קר או חם ירה מטווח קצר באדם שאולי לא היה חף מפשע - אך ששיף לא היה רשאי לירות בו למוות בשום פנים. סרטון אילם, גל פשע אלים, איבה בין שכנים ותקדים אחד הופכים הכל למסובך יותר.
התוצאה המדממת של האירוע הופכת את הוויכוח הזה לאכזרי, מפני שבעצם נקיטת העמדה - איננו בוחרים בצד הצודק, אלא מאיזה כאב אנחנו מוכנים להתעלם. תכנית "המקור" שעסקה אמש בפרשה, נעזרה בכותרת "רוצח או גיבור" ביחס לשיף. יכריע הצופה כפי שיכריע, אבל התשובה לשאלה הזאת מכילה בהכרח תשובה לשאלה נוחה פחות: מוחמד אל אטראש - קורבן רצח או עבריין (שדינו כביכול מוות, לפי המשוואה, הגם שהחוק הישראלי לא מכיל אופציה כזאת ביחס לעבירות כאלה).
למרות הכותרת המצמצמת, כתב המקור חיים ריבלין, שליווה במשך כמה חודשים את שיף, דווקא ניסה להרחיב אל מעבר לה, וסיפק סיפור עיתונאי עשיר בפרטים. שיף כמובן קיבל את התפקיד הראשי, והיה לריבלין חשוב להציג את מי שנאשם בהמתה בקלות דעת כאיש חביב, פנסיונר פעיל בקהילה ומתנדב סדרתי. מנגד, הוא הלך גם לפגוש את אחיו של אל אטראש בפזורה, מתוך מטרה להכיר את הצד השני של הפסוק.
רק כחצי שעה לתוך הכתבה הגיע תיעוד הירי, שקשה להישאר אדישים אליו. מתסכל ככל שיהיה, ובין אם גרסתו של שיף משכנעת אתכם ובין אם לא, הרגע הזה חייב להישאר השורה התחתונה: שיף, אדם שמיומן בשימוש באקדח, שיש להניח כי כגמלאי של הצבא ומתנדב במשטרה הוא אמור להכיר היטב את נהלי הפתיחה באש, ירה באדם אחר וגרם למותו. כן, יש נסיבות מקלות, אבל התוצאה חמורה מאין כמוה, ואסור להקל בה ראש.
ריבלין ניסה לתת הקשר אפילו רחב יותר לסיפור הנורא הזה, אמנם באופן סכמטי: מצד אחד, תושבים שחיים תחת איום גניבות מתמיד ותחושת חוסר ביטחון נוראה, ללא מענה מספק מטעם הריבון; מצד שני, אוכלוסיה במצוקה שהמדינה מזניחה ומתקשה להתמודד איתה. משני הצדדים, ניסה ריבלין לטעון, ההתנגשות הייתה כמעט בלתי נמנעת.
הנראטיב הזה אלגנטי וכביכול רגיש, אבל לא מספיק משכנע: המצב הכלכלי-חברתי של החברה הבדואית אינו תירוץ לגניבה ופריצה, כשם שתסכול מרשויות האכיפה אינו תירוץ לקחת את החוק לידיים ולירות במישהו למוות, בדם קר או חם, ולא משנה כאן מה העבירה בדיוק. מוחמד אל אטראש ואריה שיף קיבלו החלטות רעות, לא רגילות, עם השלכות טראגיות. נדירותם של מקרים כאלה היא ההוכחה שאף אחד מהם לא פעל כמו האדם הסביר מקבוצת ההתייחסות שלו. לקבל את הטענה שבתנאים דומים רוב האנשים היו פועלים באופן זהה, היא בבחינת הנחה לשניהם, גם אם מכירים במצוקות האמיתיות שנמצאות ברקע. בסוף המדרון הזה ממתינה לגיטימציה לאנרכיה.
בשולי הדברים, אך לא במנותק מהם, יצוין כי בשיחה באולפן "המקור" בסיום השידור, שבו השתתפו גם ריבלין, גם שי דרומי וגם נציג כלשהו של המשטרה, בחר המגיש רביב דרוקר לברר עם האחרון את סוגיית הפשיעה בחברה הבדואית. הוא קיבל דווקא תשובה לעניין מהנציג, שסירב בצדק לקשור באופן ישיר בין מגזר כלשהו לבין פשיעה. אבל כדאי לשאול כאן שאלה נוספת: אם דרוקר כל כך מעוניין לשוחח באולפן על החברה הבדואית, למה לא הזמין בדואי או בדואית במקום אחד משלושת האורחים היהודים? גם זו דרך לבחור מאיזה כאב להתעלם.